דבקות בה' באמצעות ההלכה (1)

מטרתה של הדבקות, כאמור, היא להתגבר על השניות שבין תודעתו הדתית הטבעית והחופשית של האדם ובין תודעתו הדתית הגילויית והכפויה – במילים אחרות, להתגבר על הדיכוטומיה שבין בראשית וסיני. כעת מפרט הרב שלוש טכניקות להשגת דבקות, או שמא שלוש דרכים לביטוי הדבקות:

א. שלטון השכל;

ב. העלאת הגוף;

ג. התמדת דבר אלוהים (עמ' 204).

יש לשים לב לכך שהבסיס לדבקות (כמבואר בפרק 34) הוא החיבור שבין א-לוהים ואדם באמצעות הקשר המשותף שלהם להלכה, ושהקשר הזה להלכה כרוך במחשבה, מעשה ורצון. בהתחשב בכך, הייתי מציע ששלושת האמצעים (או הביטויים) לדבקות שהזכרנו מתייחסים לשלושת סוגי החיבור:

מחשבה = שלטון השכל (לימוד תורה)

מעשה = העלאת הגוף (שמירת מצוות)

רצון = התמדת דבר אלוהים (נבואה, מסורה וזהות רצונות).

אף אחד מבין המרכיבים המוכרים הללו – לימוד תורה, שמירת המצוות ומסירת תורה שבעל פה – אינו עניין פשוט של קיום או ציות. אלא כל אחד מהם הוא מפעל יצירתי שלתוכו יוצק האדם את האינדיבידואליות שלו, ובכך הופך את מושגי ההלכה וציוויה לנחלתו ועל ידי כך מתדבק במי שנתנם. עתה נבחן כל אחד משלושת המרכיבים הללו.

א. שלטון השכל

ההלכה היא תוצר של התגלות א-לוהית. אך מרגע שניתנה ההלכה בסיני, היא אינה סגורה בפני השכל האנושי; להיפך, ההיגיון האנושי הוא הפוסק האחרון. הדבר נכון הן ברמת הלימוד והן ברמת הפסק והיישום בפועל. לגבי הפסק, הרב מצטט את התפיסה הידועה לפיה מאז ההתגלות בסיני, ההכרעות ההלכתיות אינן נקבעות על פי הנבואה או על פי בת קול אלא על פי הנמקה וטיעונים אנושיים:

הסמכות היחידה [בהלכה] היא ההגיון. ההלכה הפקיעה אפלולית מיסתורית מרשותה. גם לחישות האינטואיציה הנמצאות מעבר להכרה השכלית, גם התגלות על-טבעית הופקעו מתחומה של ההלכה. נביא המחווה את דעתו, בצורת נבואה, בדיני התורה – חייב מיתה... המחשבה האנושית, הכפופה לעקרוני הלוגוס, "העיזה" לחדור לתוך רשות שאינה שלה ולהחזיק בה. (עמ' 205)

בתחום פסק ההלכה, חופש הפעילות של תלמיד חכם מוגבל על ידי התקדים, על ידי הכרעת הרוב ועל ידי הצורך בעשיית סייגים לתורה; אך בתחום הלימוד, השכל היצירתי זוכה לשלטון ללא מצרים.[1] כאן, תלמיד החכם מפעיל את השכל באמצעות יצירת חידושים, פירושים ורעיונות. על חידושים אלה לצמוח מתוך גבולותיהן של הנחות יסוד קבועות ואפריוריות שמקורן בהתגלות, אך חופש הפרשנות היצירתית וההמשגה המוענק לאנשי ההלכה בגבולות אלה שומט את הקרקע תחת ההאשמה בדבר מאובנותה של ההלכה: "הראשונים והאחרונים יצרו עולמות חדשים מרהיבי עין ביופיים ובשגבם" (עמ' 205).[2]

לא זו בלבד שהשימוש בשכל האנושי בחשיבה ההלכתית יוצר רעיונות חדשים, הוא גם מפיח חיים ורעננות באקסיומות הקבועות של ההלכה. אף שהאקסיומות ניתנו בהתגלות ולא ניתן לדחותן, ישנה "חירות רבה ונאדרת" (עמ' 206) בפעילותו הקונספטואלית של בעל ההלכה. החכם מארגן את הנתונים ואת ההנחות של ההלכה במסגרות קונספטואליות החושפות את ההיגיון והאחידות הפנימית שבה:

בכל דור ודור מחוייב אדם להעמיק שאלה ומחקר ביסודות ההלכה, בהגדרת מושגיה, בבדיקת עקרונות הכרתה, בסידור הישגיה; תעודתו היא לחצוב אידיאות חדשות ותפיסות מפתיעות ומרנינות-לב. (עמ' 206)

לפיכך, החירות והיצירתיות המאפיינים את התודעה "הטבעית" מוחדרים אל תוך התודעה הגילויית. "הקב"ה נתן תורה לישראל וציוונו לחדש וליצור [בתוכה]" (עמ' 207). ומאידך, בכך שהיא דורשת את השתתפותו של השכל האנושי בתהליך ההלכתי – יתרה מזאת, בכך שהיא מעניקה לו את הסמכות "לחדש וליצור" במסגרת ההלכה – מבטאת התודעה הגילויית את הערכתה לתודעה הטבעית, בה בעת שהיא מקדשת אותה.

ב. העלאת הגוף

            בתיאורנו את "שלטון השכל", התמקדנו באופן שבו המרכיב האנושי חודר לתחום הגילויי. כעת, בבואנו לבחון את רעיון "העלאת הגוף", המוקד שלנו הפוך: האופן שבו המרכיב הגילויי חודר לתחום האנושי.

            היהדות אינה מתייחסת לפן הטבעי והביולוגי של האדם בבוז או בייאוש. לפיכך, אין מטרת הציוויים הגילויים לשלול או לדכא את קיומו הפיזי של האדם. במקום זאת, היהדות מכריזה כי יש לעדן, לגאול ולקדש את הדחפים הביולוגיים של הגוף, אך לא להכחיד אותם. באמצעות הטלת מצוות שיש להן תביעה כלפי הגוף, דחפים אלה מוטבעים ב"כיוון ותכליותיות" (עמ' 207). התורה אפוא מאפשרת לאדם לחוות עונג, גם כאשר היא מונעת ממנו להשתעבד ליצר ולשקוע בהנאה מופרזת.[3]

            הרב סולוביצ'יק מסכם כי ההתגלות אינה שוללת את החיים הגשמיים אלא מתקנת אותם:

אמונה גילויית אינה מתנגשת עם היש ואינה מכחישה את חשיבותו. אדרבה, תורתה היא תורה ריאלית, תורת-היש, שתכליתה היא קידוש המציאות הביולוגית [קרי, העלאת הגוף] ושתכסיסיה צפונים בהכרה ההגיונית [קרי, שלטון השכל]. (עמ' 215‑216)

במילים אחרות, ההתגלות מכוונת את האדם לקיום טבעי מלא; היא מאשרת את חשיבות המציאות ומקשרת אותה להשגת ערכים נשגבים.

            יתרה מזאת, ממשיך הרב, ההתגלות אינה מסיחה את דעתו של האדם מהמציאות אלא ממקדת את תשומת ליבו בעולם. על מנת ליישם את ההלכה, דרוש לאדם ידע קרוב והבנה מעמיקה של העולם. "ההלכה האובייקטיבית סגורה בתחום הממש. האובייקט שלה הוא היש המקיף אותנו סחור-סחור" (עמ' 216). ההלכה מביאה בחשבון את כל החידושים המדעיים והטכנולוגיים, וניסוחה ויישומה תלויים בהבנת מושגים כמו חלל, סיבתיות, כוונה והכרח, כמו גם תחומים כגון פיזיולוגיה, אנטומיה ופוליטיקה. הרב סולוביצ'יק מעבד את אמרתו של גלילאו לפיה ספר הטבע כתוב בשפת המתמטיקה ואומר: "ההלכה כותבת בלשון המציאות המדעית המסודרת" (עמ' 217).

            לסיכום שני המרכיבים הראשונים של הדבקות – המהווים למעשה הבנה מעמיקה יותר של תלמוד תורה ושמירת המצוות – כותב הרב כי "היהדות העמידה את שלטון השכל וקידוש הגוויה בטיבור עולמה" (עמ' 215). בעשותה כן, היא "הפקיעה את השניות המלפפת את תודעת האלוהים שבאדם", כלומר, השניות שבין התודעה הדתית הקוסמית-טבעית ובין התודעה הדתית הגילויית-נבואית. כיצד? הוא מסביר לגבי "העלאת הגוף" כי "אם התוכן הגילויי מופנה כלפי קיום טבעי, ממשי, על כל צביונו וגווניו, אז נסגרת התהום שנפתחה בחוויית הדת [קרי, התהום שבין החוויה הטבעית והחוויה הגילויית]". ולגבי "שלטון השכל", הוא ממשיך כי "האידיאל של ההלכה מתגלם בשאיפתה לפעולה גילויית ופעולה שכלית משותפת. איש-ההלכה נאחז במושגים על-שכליים ודן עליהם מבחינה שכלית אובייקטיבית". כך, באמצעות שני סוגי הדבקות, "הטרנסצנדנטיות יורדת לתוך היש המוגבל והמותנה. המציאות, שהיא מחוץ לגבולות ההכרה, נקלטת במציאות המזדקקת להכרה" (עמ' 215‑216).

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תשע"ה
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: עוזיה קרונמן