דבקות בקב"ה (1)

שלב ג: דבקות

ברמה הגבוהה ביותר – הרמה העליונה של התודעה הדתית – האדם מגיע לדבקות בקב"ה. ברמת הדבקות חווה האדם אהבה טהורה בלא יראה:

בתחילה חרג האהבה מחובר לדחיית מורא, אבל לבסוף צף ועולה גל של אהבה טהורה לוהטת ביקוד הכיסופים הפולט את החרדה ואת הרתיעה מתוכם. איש האלוהים מתחיל בשניות ומסיים באיחוד, פותח באהבה רצופת בעתה וחותם באהבה שהפכה את הכוח הדוחה לכוח מקרב ואת ההרתעה – לעריגה. הבורח מרגיש פתאום את יד השכינה המלטפת אותו כאם רחמניה עדינה, והוא הופך את פניו ברעדה ותמיהה אילמת, מתכסה באדרתו ואחר מכן מגלה קצת פניו וצופה בעין נדהמת מלאה פחדים והשתוממות עד שמבטו נתקל בבת-צחוקה של השכינה המתגלה, הדולקת אחריו, ומיד מתאהב הפליט הנרדף ברודף האוהב אותו אהבה אין קץ. (עמ' 193‑194)

החוויה שתוארה זה עתה מבטאת רעיון חשוב. בהתגלותו לאדם אין הקב"ה חפץ לשעבד את האדם או להטיל עליו מורא, אלא לגאול אותו. המוטיב המרכזי של התגלות הא-להים הוא האהבה האינסופית של הבורא לבריאה שלו, והאישור שלו ל"קיומו השלם של האדם" (עמ' 194). כלומר, ה' אינו מעוניין להגביל את קיומו של האדם אלא להגדיל אותו. הוא מתגלה לאדם המתחבט והמחפש כדי ליידע אותו במשמעות קיומו הזמני והאפשרויות הגלומות בו. פתאומיות ההתגלות, ולא תכניה, הם המפחידים את האדם. ואולם בסופו של דבר ההתגלות מניבה את "הגיל, בן-האהבה, והידידות המתמידה בין אלוהים ואדם" (שם).[1]

משהבין שמטרת ההתגלות היא שיפור חייו, האדם – באמצעות תהליך שיפורט להלן – לומד להפנים את "החוקה הגילויית" ולכן נעשה, כביכול, שותפו של הא-להים.[2] הוא מגלה שהחוק הא-לוהי דווקא תובע את חירותו ויצירתיותו, ולא מתכחש להן. חוק ההתגלות (כלומר, ההלכה) מאשר ומקדש את קיומו כאדם קונקרטי, במקום הכפשתו כעבד אלמוני או כגרגר של סופיות.

היהדות פסקה הלכה למעשה, כי האדם מתדבק בקב"ה על ידי ריאליזציה שלמה של אישיותו, על ידי חשיפת כל האפשרויות הגנוזות בנבכי הוויתו. ההרחבה הנפשית – ולא הצמצום הנפשי – [היא] פתח להתדבקות מיטפיסית עם הקב"ה. במובן זה היהדות אישרה במקצת את ההשקפה המוסרית, כי גישום [=הגשמת] האידיאל של התקרבות לאלוהים הוא פרי הגשמת עצמותו של האדם תוך פעולות המכוונות כלפי "אנכי" וגם כלפי הזולת. (עמ' 193)

ההבדל בין דבקות והתאחדות

חשיבות הקביעה שהחוק הא-לוהי דורש – ולא מאיין – את האינדיבידואליות האנושית, תתבהר כשנשווה בין דבקות בה' לבין התאחדות עם ה' (unio mystica). מבקשי ההתאחדות רוצים שהעצמיות הסופית שלהם תשקע בתוך האחדות המוחלטת של האינסוף. כדי להשיג מטרה זו הם שוללים את אופיו המגוון והמורכב של האדם, מרוקנים את חייו מצבע ומקפיאים אותו בנקודת נצח הנטולה ממדים ותוכן.

מאחר שמיסטיקאים אלה שוללים את חשיבות האינדיבידואליות והחיים הקונקרטיים, אין הם תופסים את ערכו של אורח חיים מסוים שמגשים את רצון הא-ל, ואינם מבינים את טבעה המוסרי הפעיל של הדת. כל מה שחשוב להם הוא חוויותיהם האקסטטיות הפנימיות. מאחר שההתאחדות מתאפשרת רק במצב של התבודדות, הם מהללים את הבדידות ומתעלמים מחיי החברה. יתרה מכך, משלילתם את החברה והתמקדותם בדברים הנצחיים, הם מגיעים לידי שלילה של התהליך ההיסטורי החי, שמעצב את החברה וגם מעוצב על-ידה.

תורת הדבקות חולקת על כל הנקודות הללו. ראשית, אין היא מדברת על אחדות עם הא-לוהים, אלא על התדבקות בו. אחדות עם הא-לוהים מאיינת את מהותו הנפרדת והייחודית של האדם; דבקות, לעומתה, דורשת שהאדם יישאר אדם, שישמר את האינדיבידואליות האנושית שלו:

האדם אינו מתדבק באלוהים על ידי הכחשת עצמותו הריאלית, כי אם להיפך, בקיום עצמותו. האישיות הממשית, רבת צבעים, מתקרבת אל אלוהיה כשהיא חיה חיים עצמיים, רבי-גוונים, מקוריים, טעוני מגמה, יזמה ופעילות, ומשתחררת מדמיון של עצמאות גאה ומחוצפת. אז, ורק אז, מתחילה היא להתקיים קיום אלוהי. השבתת הייחוד והמקוריות שבאדם אינה מקרבתו לאלוהים כמו שדימו המיסתיקאים, אמרה היהדות. (עמ' 190)

תורת הדבקות טוענת שחשיבה ללא פעולה אינה גואלת את האדם; אלא, האדם ממלא את ייעודו הדתי הן בלימוד והן במימוש צו ההתגלות ההלכתי. מאחר שההלכה נוגעת ליחיד ולקהילה, הרי שניתן לממשה רק על-ידי חבירה לקבוצה חברתית גדולה יותר. לכן ניסחו חז"ל את מצוות ההתדבקות בקב"ה במונחים של "דבקות" חברתית:

"ולדבקה בו" (דברים יא, כב) – וכי היאך איפשר לו לאדם לעלות למרום ולדבק באש? והלא כבר נאמר "כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא" (דברים ד, כד), ואומר "כרסיה שביבין דינור" (דניאל ז, ט)! אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם ... (ספרי דברים מט).[3]

לא זו בלבד שדבקות אינה ניתנת להשגה במצב של בדידות, אלא "הקב"ה מתחבר ליחיד רק בזכותו של הציבור הנאמן לו והדורש אותו" (עמ' 192). מכאן שההלכה מכירה בחשיבותה ובהשפעתה של הסביבה החברתית של אדם. מאחר שלחברה מקום מרכזי כל-כך, גם להיסטוריה יש חשיבות ברורה, שכן החברה מגבשת את אופייה רק במסגרת של התפתחות היסטורית. לסיכום ההבדלים בין הדבקות וההתאחדות, קובע הרב, "מוסריות של חיי המעשה, הקיימת במסגרת הזמן, קודמת במעלה לחוויות ושאיפות ערטילאיות המרוכזות בנצח" (עמ' 193).

***

בשבוע הבא נדון בבסיס הפילוסופי של מושג ה"דבקות" ובדרכים בהם התייחס הרב סולוביצ'יק למשנתו ההגותית של הרמב"ם.

לעיון נוסף:

1. דבקות והתאחדות ביהדות: אף שהרב מייחס את דוקטרינת ההתאחדות המיסטית עם הא-ל (unio mystica) לפלוטינוס, הפילוסוף מהמאה השלישית לספירה, ייתכן שגם ראה לפניו אחדים מגדולי הקבלה והחסידות אשר דגלו באותה דוקטרינה. השאלה האם ניתן למצוא חסידים של unio mystica אמיתית ביהדות נידונה על ידי חוקרי הקבלה: ראו גרשם שלום, "'דבקות' או 'התקשרות אינטימית עם אלוהים' בראשית החסידות", בתוך דברים בגו: פרקי מורשה ותחיה (תל אביב תשל"ו), עמ' 325‑350; נדפס מחדש בתוך השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום, עורכים: דוד אסף ואסתר ליבס (ירושלים תשס"ט), עמ' 237‑258; וכן את תגובתו של משה אידל בתוך השלב האחרון, עמ' 259‑267, ובהרחבה בפרק העוסק בנושא ההתאחדות המיסטית בספרו קבלה: היבטים חדשים (ירושלים תשנ"ג).

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תשע"ו
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: עוזיה קרונמן