סובייקטיביות ואובייקטיביות בהלכה (2)

בשבוע שעבר, הצגנו את טענתו של הרב שניתן לשחזר את הממד הסובייקטיבי של היהדות רק מתוך בחינת ביטוייה האובייקטיביות. מתוך עיון במכלול כתביו, ניתן לעמוד על שלושה סוגים של סובייקטיביות: מושגים פילוסופיים, ערכים הלכתיים, והחוויה הדתית. עיינו בשני הסוגים הראשונים, ועתה נעבור לשלישי.

3. חוויות דתיות

קטגוריה זו, בה נכללים המרכיבים החווייתיים של המצוות, מוכרת לנו מאוד מתוך עיסוקנו בפרקים הקודמים בנושאים כמו תפילה, תשובה, אבלות, שמחת יום טוב, כיבוד הורים, וכדומה. הרב הקדיש תשומת לב רבה לנושאים אלה בכתביו, כגון: על התשובה, אדם וביתו, מן הסערה ועבודה שבלב, ואף במאמרים הלכתיים המופיעים בשיעורים לזכר אבא מרי ז"ל.[1]

במספר מקומות בכתבים אלה, השגת היסוד הרגשי במצווה פותח פתח לתובנות חדשות ורחבות. לדוגמה, בחינה של הלכות אבלות מגלה שהם מחייבים גם ממד פנימי, מעבר להקפדה על הפן הגלוי החיצוני. על ידי חקירת הקונפליקט שבין החוויה הפנימית של שמחת החג, לבין העצבות שבאבל, הרב מקשר את הראשונה עם התחושה של נוכחות הקב"ה, ואת השנייה עם תחושת היעדרו. יתירה מכך, באמצעות ההשוואה בין הלכות אבלות לבין דיני המצורע והמנודה, הרב מציע את קיומו של דפוס מבני מקיף אף יותר. אבלותו של היחיד מתבטלת מפני חג ומועד כי הפרט הוא עדיין חלק מן הקהילה; לעומת זאת, ניהוגי האבלות של המצורע או המנודה אינם מתבטלים עקב חג ומועד, כי אנשים אלה נודו מן הקהילה ולכן אינם יכולים להשתתף בשמחת החג. מכאן, שחוויית היחיד את נוכחות הקב"ה בימי חג, מתווכת על ידי הקשר בין הקב"ה והקהילה.

חשוב לציין כי כל המצוות שהוזכרו לעיל – אבלות, שמחת הרגל, תפילה, תשובה וכד' – שאובות מקטגוריה של מצוות שמתאימה במיוחד לחקר הסובייקטיביות, מאחר וגם ההלכה הפורמלית והאובייקטיבית דורשת ממד פנימי בקיום המצוות הללו. הרב מכנה מצוות אלו כבעלי מעשה חיצוני וקיום פנימי, או מעשה באיברים וקיום בלב. בדיון באחת מן המצוות בקטגוריה זו – קריאת שמע – הרב מודה כי קל יותר לשחזר את הפן הסובייקטיבי במקרים כגון אלה מאשר במצוות אחרות:

מאז ומתמיד טענתי כי היסודות ההלכתיים הם היוצרים את התשתית הראויה ביותר והמוסמכת ביותר אשר ממנה עשויה לצמוח תובנה פילוסופית. אם גישה זו משכנעת במה שנוגע לנושאים שונים, הרי שהיא בוודאי נכונה לגבי קריאת שמע, שהיא ... נורמה סובייקטיבית. ההלכה לא הותירה מעולם רעיון זה מחוץ לטווח ראייתה. כללי ההלכה מגלים אפוא בבהירות את מהותה הפנימית של החוויה, וכיוון שהיסודות הסובייקטיביים הם כה בולטים, הרי שתהליך האובייקטיפיקציה לא עבר כאן שלבים מרובים, והיסוד האובייקטיבי תואם כמעט לגמרי למקבילו הסובייקטיבי (עבודה שבלב, עמ' 106‑107, בתוספת הדגשה).

אך מה לגבי החוויה בתחומים אחרים בהלכה, כמו למשל דיני טהרה, הפלאה, זרעים, כשרות, ממונות וכו'? האם היסוד הסובייקטיבי בהם מתמצה כולו בהמשגות פילוסופיות וערכיות כמו בקטגוריות הראשונה והשנייה שהצגנו למעלה? או שמא מתקיים בהן גורם רגשי, אלא שקשה יותר לאתר אותו כי ההלכה הפורמאלית אינה מצווה עליו במישרין, ולכן הוא "עבר ... שלבים מרובים" ב"תהליך האובייקטיפיקציה"? הרב אינו מתייחס לשאלה זו, אך גישתו לטעמי המצוות – בה נדון כעת – עשויה להדריך אותנו בכיוון התשובה.

"רמז יש בו"

ב-The Halakhic Mind (עמ' 91‑99), עוסק הרב בסוגיה הסבוכה של טעמי המצוות. הוא מצטט בחיוב את דברי הרמב"ם במשנה תורה, שאף על פי שמצוות השופר וההיטהרות במקווה הן למעשה גזרות – צווים אלוהיים שאין טעמם גלוי – הן כוללות "רמזים". לדוגמה, הרמב"ם כותב:

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד).

הרב סולוביצ'יק מסביר כי הרמב"ם אינו תר אחר "הסיבתיות האובייקטיבית למצווה", שהיא דבר שאיננו יכולים לדעת, אלא "מנסה לשחזר את הקורלטיב הסובייקטיבי" (עמ' 94). הקורלטיב הסובייקטיבי פירושו "הנטיות והמגמות הכלליות הנסתרות בתודעה הדתית" ו-"המבנה של הרעיונות הקוגניטיביים הדתיים הבסיסיים ביותר" (עמ' 99). בספרו The Halakhic Mind ניתן למצוא את הקורלטיבים הסובייקטיביים שהרב מחפש, בשני תחומים הקשורים זה-לזה: רעיונות פילוסופיים-קוגניטיביים, ומבנים פנומנולוגיים של תודעה.

יחד עם זאת, כאשר הרב עסק באותה הבעיה של משמעותה של גזרה שלושים שנה מאוחר יותר (ב-1974, בהקשר של דרשה בנושא פרה אדומה), חיפש הרב את הקורלטיב הסובייקטיבי בתחום שונה-במקצת. שאלתו לאחר שלושים שנה הייתה: מהי משמעות המצווה עבור האדם המקיים אותה? כיצד המצווה משפיעה עליו וכיצד היא משתלבת בעבודת ה' שלו? מהו המסר הרוחני שהיא מעבירה, ומהו המוטיב המרכזי שלה? הוא אף מרחיק לכת ומציע שלכל המצוות יש קורלטיב חוויתי או רגשי:

ועם זאת, אף שאסור לשאול למניעים ולנימוקים הנוגעים לציווייו ולהוראותיו של הא-להים, רשאים אנו לתהות על מלוא משמעותו של חוק סתום זה לגבינו. החיפוש אחר המסר הרוחני שבחוק הוא דבר מותר בתכלית. הרמב"ן, כמו גם הרמב"ם, הדגיש חזור והדגש כי בכל מעשה דתי צריך להימצא גם יסוד של עבודה שבלב (ראה, למשל, רמב"ן, השגות לספר המצוות, עשה, ה; רמב"ם, מורה הנבוכים ג, נא). אל המעשים הריטואליים והמוסריים גם יחד יש להחדיר התלהבות של רגש, אהבה ושמחה, כאשר המעשה המכני נעשה לחוויה חיה. ברור שלא ניתן להשיג כל זאת אם אין במצוה מסר שניתן להעביר, רעיון שניתן להציע או משמעות מעשירה שניתן להעניק. כדי להקריב   
לא-להים את לבבי ואת נפשי, כדי לעבוד אותו בכל מאודי, יש דבר אחד שלא ניתן בשום פנים ואופן לוותר עליו – ההבנה, מעורבות השכל.

לעולם אסור לי, כמובן, לומר כי המסר שאני מגלה במצוה מסביר אותה ומשיב על השאלה הבלתי לגיטימית בדבר הסיבה שהביאה את ריבונו של עולם להורות לנו לפעול בדרך בלתי מובנת זו. עם זאת, רשאי אני להעלות את השאלה בדבר משמעותה של המצוה לדידי. כיצד עלי להבין, לא את טעמה של המצוה, אלא את מהותה כחלק בלתי נפרד מדרכי בעבודת ה'? הבה ונראה מה אומרת לנו סוגיית הפרה האדומה. כיצד אנו חווים את "חקת התורה" הזאת? מה הוא הרעיון המרכזי העומד ביסוד הנושא כולו? בקצרה: אין אני שואל "מדוע פרה אדומה?", אלא "מה היא פרה אדומה?" (מן הסערה, עמ' 91‑92).

לאורך כל שנות פעילותו, החזיק הרב בעמדתו יוצאת-הדופן והמקורית, שטענה שהמקור הטוב ביותר ממנו ניתן לשאוב את מחשבת היהדות הוא ההלכה. הוא אף החזיק באופן עקבי במסקנה הנלווית של תפיסה זו – דהיינו, שלמרות שבסיסה נעוץ בנתונים האובייקטיביים של ההלכה, הפעילות של גזירת (הפקת) פילוסופיה מההלכה הינה סובייקטיבית מיסודה. למרות שמוקד חיפושו של הרב אחר סובייקטיביות של המצוות הוסטה לאורך השנים ממושגים קוגניטיביים-פילוסופיים אל ערכים הלכתיים וחוויות הלכתיות, קריאתו לפעולה בסוף The Halakhic Mind ממשיכה להדהד בעוצמה: "מתוך מקורות ההלכה, השקפת עולם חדשה ממתינה לניסוחה" (עמ' 102).

***

בפרקים הבאים (32‑35) נעיין ביצירת המופת של הרב העוסקת בחוויה הדתית, ובקשתם משם. לאחר מכן נעבור לשני פרקי סיכום הדנים בנושאים מרכזיים בהגותו של הרב בכללה ובהרהורי סיום.

לעיון נוסף:

4. הרמזים בשופר ובמקווה: בעוד שהרב סולוביצ'יק מביע את הערכתו למתודולוגיית ה"רמז" של הרמב"ם, אין זה אומר בהכרח שהוא חושב שהרמזים הספציפיים של הרמב"ם משכנעים לגמרי. למרות שהוא אינו משמיע ביקורת ב-The Halakhic Mind על הרעיון של הרמב"ם שהשופר מרמז על תשובה, הוא עצמו מציע פרשנות אחרת, המבוססת על פרטי ההלכה, בשיעוריו ובמאמרו "בסוד שיח השופר" (ימי זיכרון, עמ' 137‑152): תקיעת השופר כצורת תפילה לא-מילולית.

אם ניקח את הטיעון של הרב שלב אחד רחוק יותר, הייתי אומר כי מכיוון שבתקיעות דמעומד תקיעת השופר משולבת בתוך המבנה של תפילת מוסף עצמה ("תקיעה על סדר הברכות"), תקיעות אלו מרמזות על המוטיבים המרכזיים הבאים לידי ביטוי בתפילה זו: הכתרה (מלכויות), זיכרון (זכרונות), התגלות וישועה (שופרות). אם הרמז של הרמב"ם ישים (תקיעה כקריאה לתשובה), אזי סביר יותר שהוא יתייחס אל תקיעות דמיושב. נראה כי תקיעות דמעומד מכוונות – כמו התפילות אשר עימן הן משולבות – כלפי הקב"ה, בעוד שתקיעות דמיושב, אשר תוקעים בלי קשר לתפילה כלשהי, עשויות להיות מכוונות כלפי האדם.

בנוגע לטהרה במקווה (הלכות מקוואות פי"א הי"ב), נראה כי הרב חשב שהרמז של הרמב"ם כה לא-משכנע, שהוא סיים את הציטוט מדברי הרמב"ם במילים, "ואף על פי כן, רמז יש בדבר", ולא טרח לצטט את הרמז עצמו. הרמז, אשר נוגע לטיהור הנשמה,[2] אכן רחוק מהתוכן האובייקטיבי של המצווה. אולי קורלטיב סובייקטיבי סביר יותר היה מקשר טומאה למוות (כפי שנראה בדינים רבים של טומאה), ואת מי המקווה ללידה מחדש.

5. אינטואיציה ואינדיבידואליות ב"לומדוּת": למרות העובדה שהרב מציג את הניתוח הבריסקאי כשיטה שהיא גם אובייקטיבית וגם מבצעת אובייקטיפיקציה דרך המשגה, הוא מודה במאמריו "על טבעה של ההלכה" ו-"מה דודך מדוד", שב"לומדות" – כמו במדע – המלומד הדגול מפתח אינטואיציה המנחה את ההמשגה שלו. יתר על כן, בהלכה, אולי בשונה מהמדע, אינטואיציה זו מקושרת לא רק למבני מחשבה פורמליים, אלא גם לערכים. לדוגמה, הביטו בפסקה הדחוסה אך המהדהדת הזו במאמרו "על טבעה של ההלכה":

ההכרה ההלכתית היא חוויה אדירה הגדושה בכל סגולותיה המיוחדות של האישיות שלא ניתן להביעהּ. יש, כמובן, אובייקטיביות ויציבות בהלכה, אך אלה אינן מונעות את הגיוון ואת ההטרוגניות במה שנוגע לגישות ולמטרות. רעיון אחד יכול להתנסח בדרכים שונות בידי שני חכמים שונים; שני דוברים יכולים להטעים אותה מילה בדרכים שונות; אות אחת יכולה להיכתב בשתי דרכים שונות בידי שני סופרים; וההלכה, ללא כל קשר לתוכנה הזהה, יכולה להתבטא במגוון דרכים. ההלכה משקפת את אישיותם של העוסקים בה, היא מגלה צורות קיום בעלות צביון אישי והיא מעבירה מסר שלא ניתן להביעו בדרך אחרת.

כיוון שלא ניתן לנתק את העשייה ההלכתית מן האדם העוסק בה, אינני יכול להבין כיצד אפשר להפריד את ההכרה ההלכתית מהנחות ערכיות או ממוטיב אתי. לוּ היה העיון ההלכתי מוגבל לשלב הפרשני שלו – קרי: לפענוחם של כמה טקסטים מעורפלים – אזי ניתן היה להצדיק אי-התאמה בין השיפוט הלוגי לבין השיפוט הערכי. אך כיוון שהחשיבה ההלכתית היא יצירתית, מקורית ונובעת ממעמקי חביונה המסתוריים של האישיות, ממקום שבו נשזרים זה בזה מוטיבים לוגיים-קוגניטיביים ומוטיבים ערכיים-מוסריים, אזי כל ניסיון של הפרדה יביא לפגיעה ביצירתיות האנושית. מנסיוני שלי יודע אני כי בכל חקירה הלכתית הודרכתי תמיד בידי תחושה אינטואיטיבית עמומה אשר הורתה לי את דרך האמת, ואינטואיציה זו לא היתה מעולם מעורטלת מתכלית מוסרית (איש על העדה, עמ' 292).