ההלכה כמערכת קוגניטיבית ושני מושגי צמצום | איש ההלכה | 2

בחלקו הראשון של הפרק, ראינו שאיש ההלכה "עוסק בקונסטרוקציות מתוך חדוות חידוש ורטט יצירה ומקיש את מושכליו האידיאליים [כלומר, יצירות מחשבתו] אל העולם הריאלי, כמו שהמתימטיקאי עושה" (עמ' 42). כיצד ניתן להשוות חיים של לימוד ההלכה ויישומה לחייו של מתימטיקאי? וכיצד ניתן לומר שחיים כאלו מביאים את העולם העליון לתוך עולמנו? כדי להסביר זאת, מציג הרב שני רעיונות: ההלכה כמערכת קוגניטיבית, ומושג הצמצום. עקרונות אלו מגדירים את טבעה של ההלכה ואת פעילותו של איש ההלכה, ומדגישים את מעמדם הייחודי בעולם הדת.

איש המדע ואיש ההלכה

על מנת להבין את רעיון ה"הלכה כמערכת קוגניטיבית" יש להבין את יחסה של התפיסה הניאו-קאנטיאנית אל המדע.[1] בדרך כלל, המדע נחשב לפעולה אמפירית ואפוסטריורית: זאת אומרת, המדען חוקר את המציאות ללא דעות מוקדמות, וכשהוא מגלה דפוס חוזר כלשהו במציאות הוא מתחיל לנסח חוקים כדי להסביר את התופעה שנצפתה.[2] התפיסה הניאו-קאנטיאנית, לעומת זאת, גורסת שהמדען בונה מערכת חוקים אפריורית ואידיאלית, ובוחן את הטבע דרכה. המערכת היא "אפריורית" כיוון שהקטגוריות אינן נובעות מהניסיון אלא ממחשבה טהורה; היא "אידיאלית" כיוון שהיא אינה חייבת להתאים למציאות, אלא רק לשמור על עקביות פנימית. לאחר שהמדען מבצע את המהלך היצירתי הזה, הוא בוחן את העולם דרך הקטגוריות שהגה בעצמו ומחפש מתאם בין המציאות הממשית לבין המבנים שיצר.[3]

הרב סולוביצ'יק סבור כי פעולתו של איש ההלכה מקבילה לזו של המדען. ההלכה, הוא טוען, איננה רק מערכת נורמטיבית, אלא גם מערכת קוגניטיבית. במילים אחרות, היא איננה רק מערכת של חוקים המדריכה את חיי האדם היהודי, אלא גם מערכת מושגים המגדירה כיצד תופס איש ההלכה את העולם, מעין עדשה שדרכה הוא מתבונן בסביבתו:

איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות, הרי הוא בא ותורתו, שניתנה לו מסיני, בידו. מזדקק הוא לעולם בחוקים קבועים וכללים מוצקים (עמ' 28).

נדגים זאת בדוגמה מפורסמת:

כשאיש ההלכה נתקל במעיין המפכה חרש, הרי יש לו יחס אפריורי קבוע לתופעה ריאלית זו: הלכות מעיין בנוגע לטבילת זב, טהרה בזוחלים, מטהר בכל שהוא, כשרותו למי-חטאת וכו', וכו'. הוא מסתכל במעיין, מתחקה על טיבו, שורשו ומהותו. ישנם בידו כללים וחוקים אפריוריים, אידיאליים, הקובעים את אופי המעיין, והוא משתמש בדינים הללו, כדי להסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אם המעיין הריאלי מקביל לדרישות ההלכה האידיאלית או לא (שם).

חוקי ההלכה ועקרונותיה ניתנו על ידי הא-ל, אך הם נתונים לפרשנות ולהמשגה בידי האדם. לכן זוהי הזירה העיקרית שבה איש ההלכה מבטא את היצירתיות שלו. "איש ההלכה קיבל את התורה מסיני לא בתור מקבל פשוט אלא בתור יוצר עולמות, בתור שותף להקב"ה במעשי בראשית" (עמ' 73). בגלל כפל פניה של ההלכה, איש ההלכה גם מגלה את העקרונות שנתן הא-ל בסיני וגם יוצר המשגה של עקרונות אלו בכוחות עצמו.[4] לאחר שאיש ההלכה יוצר את עולם מושגי ההלכה האידיאליים, "מזדקק הוא לעולם" באמצעות מערכת ההנחות ההלכתיות שלו. כיוון ש"אין לך תופעה, יצור ובריאה, שאין ההלכה האפריורית ניגשת אליהם באמת מידתה האידיאלית" (עמ' 28), חייב איש ההלכה לבחון את כל מרכיבי הבריאה: טבע, חברה, מסחר, משפחה, ממשל, נפש האדם וכן הלאה.

מעלות ההכרה ההלכתית

לסיכום, ישנם על פי הרב שני שלבים בהכרה ההלכתית: יצירתו של עולם אידיאלי ובחינת העולם הממשי על פיו.[5] כל אחד מהשלבים נותן מענה לבעיה שונה.

ראשית, כיוון שאיש ההלכה משלב בין השכלתנות היוצרת של איש הדעת, לבין עניינו של איש הדת בעולם הטרנסצנדנטי, עולה השאלה: כיצד יכול אדם לגשת אל התחום הטרנסצנדנטי באמצעים שכליים? כהוגה מיומן בפילוסופיה של עמנואל קאנט, נוטה הרב סולוביצ'יק להימנע ממטפיזיקה.[6] בשל כך, פונה הרב באיש ההלכה וביצירות אחרות לכיוון אחר ומעביר את מוקד הפעלת השכל האנושי מתחום המטפיזיקה אל תחום ההלכה. אמנם, האדם אינו יכול לתפוס את טבעו או את מהותו של הא-ל, אך הוא יכול ללמוד את התורה, שהיא מעין תוצר או ביטוי של רצונו של הא-ל וחכמתו. בכך יכול שכלו של האדם לחדור אל התחום הטרנסצנדנטי – ויותר מכך, לבטא בו יצירתיות.

השלב השני של ההכרה ההלכתית מתמודד עם בעיה שונה: אם איש ההלכה מתעניין כל כך במבנים האידיאליים שהם פרי מחשבתו, כיצד יכול הוא להישאר נטוע במציאות הממשית (דבר שהוא חייב לעשות, על פי הרב סולוביצ'יק, מפני הסיבות שנמנו לעיל)? התשובה היא שהוא משתמש במבנים האלה כקטגוריות שדרכן הוא תופס את העולם. השלב הזה בהכרתו של איש ההלכה מביא אותו להתמקד בעולם הזה; יתרה מזו, שלב זה מביא את הא-ל לתוך העולם בכך שהוא מחיל על העולם קטגוריות השאובות מהעולם הטרנסצנדנטי. כפי שאומר הרב סולוביצ'יק במקום אחר: "אין הוא מנסה לפרש את הא-ל במונחי העולם, אלא את העולם במונחי הא-ל" (The Halakhic Mind, עמ' 45). האפשרות הראשונה ("לפרש את הא-ל במונחי העולם") הייתה פועלה של המטפיזיקה של ימי הביניים: שימוש בקטגוריות של השכל האנושי הסופי על מנת להבין את האינסוף. על פי הרב, פעולה זו אינה אפשרית ואינה רצויה. האפשרות השנייה ("לפרש ... את העולם במונחי הא-ל") היא פעולתו של איש ההלכה: שימוש בקטגוריות ההלכתיות, שנקבעו בשיתוף פעולה בין הא-ל לאדם, כדי להכיר את העולם. פעולה זו אפשרית מבחינת תורת ההכרה וגם רצויה מבחינה מוסרית ורוחנית.[7]

איש הקבלה ואיש ההלכה

אחת הדרכים להביא את האלוקות אל תוך העולם היא באמצעות חשיבה הלכתית, דהיינו תלמוד תורה; דרך הנוספת היא באמצעות פעולה הלכתית, דהיינו שמירת מצוות. כדי לפתח רעיונות אלו, עלינו לראות כיצד מציג הרב מושג קבלי: הצמצום.

בקבלה – ויש לשים לב לכך שהמקובל הוא סוג של "איש הדת" – הצמצום הוא טרגדיה. לפני בריאת היקום מילא ה', כביכול, את הקיום כולו. כיוון שדבר סופי אינו יכול להתקיים במחיצת האינסוף, נאלץ ה' "לצמצם" את נוכחותו על מנת לפנות מקום לעולם. "איש הסוד רואה במציאות העולם כעין 'פגיעה' ח"ו, בכבודו של הקב"ה" (עמ' 49). העולם, אם כן, משמש כמחסום בין האדם לבין הקב"ה; אם ייעלם העולם, יתאחד הכל בתוך אינסופיותו של ה'. כיוון ששאיפתו העליונה של המקובל ("איש הסוד") היא להתאחד עם ה', הצמצום מייסר את נשמתו.

איש ההלכה מבין אחרת את מושג הצמצום. מבחינתו זהו מקור לאושר, המעניק משמעות לעצם קיומו. הרב סולוביצ'יק חוזר למשמעות המדרשית של המונח צמצום, לפיה ה' אינו מצטמצם כדי לפנות מקום לעולם, אלא מצטמצם אל תוך העולם.[8]

בשעה שאמר הקב"ה למשה "עשה לי משכן" (שמות כה, ח), התחיל [משה] מתמיה ואומר: ‏"כבודו של הקב"ה ‏מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר 'עשה לי משכן'"? ... אמר הקב"ה: "לא כשם שאתה סבור כך אני סבור, אלא כ' קרש בצפון וכ' בדרום וח' במערב [יספיקו], ולא עוד אלא שארד ואצמצם את שכינתי בתוך אמה על אמה" (שמות רבה לד, א).

העולם אינו עלבון לא-ל או מחסום המפריד בין האדם לאלוקיו, אלא הזירה היחידה שבה יכול אדם לעמוד בפני ה'. "וירא א-להים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד" (בראשית א, לא): ה' רוצה שהאדם יחיה בעולם הזה ושהאדם יכניס לתוך העולם הזה את נוכחותו של הבורא. בני האדם מצמצמים את נוכחותו האינסופית של הא-ל אל תוך העולם הסופי באמצעות מימוש או התגשמות ההלכה.[9]

אמנם, העניין מסתבך מפני שבאיש ההלכה הביטוי "התגשמות ההלכה" נושא שתי משמעויות שונות: הכרת המבנים ההלכתיים עם מבט למימושם בעולם,[10] כפי שכבר ראינו; וקיום הנורמות ההלכתיות, שמקרבות את העולם הממשי אל העולם האידיאלי.[11] כפל המשמעות הזה, באופן טבעי, מוביל אותנו אל השאלה: מה חשוב יותר לאיש ההלכה, הלימוד או המעשה? נדון בשאלה זו בפרק הבא.

לעיון נוסף:

1. הלכה ומדע בכתביו של הרב סולוביצ'יק: ראו Lawrence Kaplan, “Rabbi Joseph B. Soloveitchik’s Philosophy of Halakhah,” The Jewish Law Annual 7 (1988), pp. 139–97; דוד שץ, "המדע והתודעה הדתית בהגותו של הרב סולובייצ'יק", בתוך אמונה בזמנים משתנים, ערך אבי שגיא (ירושלים, 1996), עמ' 307‑344.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תשע"ה   
תרגום מאנגלית: שי סנדיק   
עורך: עוזיה קרונמן

[1] ליתר דיוק, זאת תפיסתו של מייסד אסכולת מרבורג של הניאו-קאנטיאניזם, הרמן כהן (שאת הגותו למד הרב סולוביצ'יק באינטנסיביות), וכן של תלמידיו פול נטורפ (Natorp) וארנסט קסירר (Cassirer).

[2] הרב מייחס גישה זו ל"פוזיטיביסטים" כגון דיוויד יום (Hume) ול"פרגמטיסטים" כגון ויליאם ג'יימס (עמ' 26, הערה 17). אך לאור טענתו של תומאס קון (Kuhn) בספרו המבנה של מהפכות מדעיות (שיקאגו, 1962; תורגם לעברית בשנת 1977 וב-2005) שכל מחקר מדעי נערך בתוך מסגרת של תפיסות רווחות (אותן קון מכנה בשם "פרדיגמות"), יהיה קשה לאמץ היום גישה כזאת, למרות שהיא עדיין נפוצה בקרב הציבור הרחב.

[3] תפיסה כזאת של המחקר המדעי עלולה להיראות כמנוגדת להבנה הטבעית, אך בעת כתיבת איש ההלכה היא רווחה בקרב מדענים ופילוסופים של המדע כאחד. אם נחשוב בהקשר של מתמטיקה ולא בהקשר של פיזיקה, יהיה קל יותר להבין את הגישה. המתמטיקאי יוצר מבנים מופשטים ומתמקד בהם, מבלי להתייחס לחוויות מהעולם הממשי. לאחר מכן, הוא חוקר את העולם באמצעות אותם מבנים ומוצא תופעות פיזיקאליות המקבילות למבנים האידיאליים שהגה.

[4] הרב סולוביצ'יק מרחיב בעניין הקשר בין המרכיב האלוקי למרכיב האנושי של ההלכה הן ב"מה דודך מדוד" והן בובקשתם משם. ראו את הדיון להלן בפרק 35.

[5] ראו גם את תיאור שני השלבים באיש על העדה, עמ' 289‑291. בעקבות שני השלבים הללו העוסקים באובייקטיפיקציה, יכול האדם ליישם את השלב הסובייקטיבי של "רקונסטרוקציה". ראו פרק 31 להלן.

[6] ראו פרק 30 להלן.

[7] בספר The Halakhic Mind דן הרב בהרחבה ברקע האפיסטמולוגי המהווה בסיס לתפיסתו את ההלכה כמערכת קוגניטיבית. שימו לב ש- homo religiosusב- The Halakhic Mindאינו זהה ל"איש הדת" באיש ההלכה. הגדרת homo religious ב- The Halakhic Mindכוללת כל אדם דתי, ואפילו את איש ההלכה עצמו.

[8] על אף שהרב אינו אומר כך בפירוש, לורנס קפלן מבחין בדבריו של הרב שני שלבים של צמצום: "בשלב הראשון, אותו מבצע הא-ל עצמו, הא-ל מצמצם את עצמו בתוך המרחב האידיאלי של מושגים הלכתיים אפריוריים... בשלב השני, אותו מבצע האדם, כשאדם ממשש בעולם האמתי את ההלכה האידיאלית שלמד, הוא מוריד את השכינה ... אל העולם הזה" (“Joseph Soloveitchik and Halakhic Man,” in The Cambridge Companion to Modern Jewish Philosophy, eds. Michael L. Morgan and Peter E. Gordon [Cambridge, 2007], pp. 217–18).

[9] הצמצום מתייחס לא רק להתכווצות הנוכחות האינסופית של ה' אל תוך העולם הסופי, אלא גם, אולי בהשאלה, אל "מעשה האובייקטיפיקציה והקוואנטיפיקציה [=כימות] של הסובייקטיביות הדתית הנוזלת ממקורות טמירים" (עמ' 91). האובייקטיפיקציה מתבצעת בשתי דרכים: באמצעות קיום מצוות ובאמצעות הכוונה בעת קיומן (עמ' 56‑57). ראו פרק 10 ופרק 30 לפירוט נוסף בעניין הצורך בהחצנה, סידור וכימות של הפנימיות הדתית.

מעניין שבמאמריו "הקהילה" (עמ' 230) ו"גאון וענווה" (עמ' 220‑221) מבין הרב אחרת את החיקוי האנושי של הצמצום האלוקי. בחיבורים אלו הוא מסביר כי בדיוק כפי שה' מצמצם את נוכחותו האינסופית על מנת "לפנות מקום" לעולם, כך צריך האדם להגביל את ביטויי האגו והתשוקות שלו (ראו את הדיון בפרקים 2‑3). אמנם, הוא מצטט את המובן המדרשי של הצמצום ב"גאון וענווה" (עמ' 217), אך בשני החיבורים הוא מפתח דווקא את תפיסת הצמצום הקבלית כמודל לחיקוי עבור בני האדם.

[10] ראו, לדוגמה, עמ' 41: "וחיים על פי ההלכה – פירושם: הכרת ההלכה כשהיא לעצמה, והיקשה אל העולם הריאלי – התגשמות ההלכה".

[11]  ראו, לדוגמה, עמ' 79: "איש ההלכה מגשים את התורה במעשה, בלי ויתורים ופשרות, בלי כחל ושרק, כי הלא התגשמות ההלכה היא משאת נפשו וחלומו הנהדר".