שמואל א | פרק ל"א | מות שאול

א. וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ

בגבורה יוצא שאול למלחמה שתוצאותיה ידועות לו מראש. ואכן, המלחמה מתנהלת לרעת ישראל, ומכה רודפת מכה, עד לסיום המהיר והטרגי של המערכה:

(א) וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל[1] וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ: (ב) וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל: (ג) וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת[2] וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים: (ד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ: (ה) וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל הַחֶרֶב וַיָּמֹת: (ו) וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְכָל בֵּיתוֹ יַחְדָּו מֵתוּ:

תחילה מסופר על מנוסתם של אנשי ישראל; אחר כך נאמר כבר שנפלו חללים; בהמשך מתואר מות שלושת בני שאול; ולבסוף מגיעה המלחמה עד שאול עצמו.[3] היורים בקשת מוצאים את שאול, "וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים". ביטוי זה, ניתן לבארו בשני מובנים: אפשר שהוא "מלשון חלחלה ופחד" (מצודת ציון); אך נראה יותר שהוא מלשון חולי, כלומר ששאול כבר נפגע מיריות הקשתים, וראה את מותו קרוב (ולאור זאת יובן יותר החשש שהוא מבטא שמא יתעללו בו הערלים, מאחר שהוא פצוע). כך בדיוק אירע גם למלך אחאב בקרב האחרון של חייו:[4] "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי" (מל"א כ"ב, לד).[5]

פירוש זה משנה את הבנת מהות צעדו האחרון של שאול. לא היה זה צעד נואש של בריחה והתאבדות, כי אם צעד מחושב של אדם שיודע שגזר דינו נחרץ, לא רק ברמה הרוחנית, אלא גם ברמה המעשית. נפילת שאול על חרבו, מתוך הכרה בכך שהחלופה היא מוות בהתעללות קשה בידי הפלשתים, הייתה מעשה גבורה.

קווי דמיון נמתחים בין מות שאול לבין מותו של אבימלך בן גדעון, ובאופן מיוחד מזכיר התיאור שבפרקנו את הנאמר שם: "וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת" (שופטים ט', נד). אך הבדל אחד בולט בין שני הסיפורים: בעוד שנושא כליו של אבימלך לא היסס, ודקר את אבימלך למוות, נושא כליו של שאול סירב לעשות כן.

נקודה זו מחדדת מסר מרכזי העולה מפרקנו. היכרותנו הראשונה עם שאול הייתה בפרק ט', בשעה שיצא עם נערו לחפש את האתונות שאבדו לקיש אביו. עמדנו שם בהרחבה על דמותו של שאול כפי שהיא מסורטטת באותו סיפור - הן על צדדיה החיוביים הן על הנקודה הבעייתית בה: חוסר נחישותו והיגררותו אחר נערו. נערו של שאול היה זה שהתמיד בחיפוש והביא את שאול עד לשמואל, והשאר, כידוע, שייך להיסטוריה. באופן סמלי ניתן לומר, כי הפעם הראשונה שמצליח שאול לגלות מנהיגות ואומץ יותר מאשר נערו היא גם האחרונה בחייו - עם מותו. אכן, טרגי מאוד מצבו של אדם שנדרש לגלות גבורה על ידי נפילה על חרבו, אך בנסיבות אלו, גם בכך יש תיקון מסוים.

כמובן, תיקון זה הוא חלק ממהלך רחב יותר של תיקון, עליו כבר עמדנו בשלהי פרק כ"ח (שיעור 54). משעה שנודע לו מפי שמואל בעין דור כי ימות במלחמה, נהג שאול בדרך של גבורה. הוא לא נטש את המערכה אף שידע מה צפוי לו בה. יומו האחרון של שאול היה אפוא יום של תיקון וגבורה.

עם תום סיפורו של המלך שאול, נביא מדבריו היפים של יוסף בן מתתיהו על גבורתו, דברים שיש להם משמעות מיוחדת דווקא אל מול קורות חייו של הכותב עצמו:

ועכשיו ארחיב את הדיבור על ענין מועיל אחד למדינות, לציבורים ולעמים, והוא נוגע לאנשים טובים (בכלל) ועל ידו יתעוררו כל הבריות, לרדוף אחרי מידות נאות ולשאוף בהתפעלות לדבר, שיש בו כדי להנחיל להם תהילה וזכר עולם - על ענין, שיכניס במלכי עמים ושליטי מדינות תשוקה ושאיפה רבה לדברים יפים ויעודדם להסתכן ולמות בעד ארץ מולדתם וילמדם לבוז לכל המוראות. עילה לענין זה ישמש לי שאול מלך העברים, שאף על פי שידע את הדבר העומד להתרחש והמות הנכון לו - שכן חזה והגיד לו הנביא - החליט לא לברוח מפניו ולבגוד בעמו (ולהסגירו) לאויביו מתוך אהבת החיים ולחלל את כבוד מעמד המלך, אלא הפקיר עצמו וביתו ובניו כולם לסכנות. כסבור היה, שיפה לנפול עמם יחד במלחמה בעד נתיניו ונוח לו שימותו בניו כגבורים משישאירם בלי שיהא לו ברור, בעלי איזה תכונות עתידים הם להיות, כי על כן תהילה וזכרון נצח הם שישמשו לו יורשים וצאצאים. איש כזה לבדו נראה בעיני צדיק וגבור ונבון, ואם היה או יהיה בעל תכונות כאלה, הרי ראוי הוא שכל הבריות יעידו על מידותיו הטובות. שכן דעתי היא, שהאנשים שיצאו למלחמה מתוך תקוות (גדולות וחשבו) שעתידים הם לנצח ולשוב בשלום, וביצעו איזה מעשה נהדר, לא בדין ייקרא להם אמיצי לב בפי הסופרים... מן הדין הוא, שאמיצי לב ונועזים ובזים למוראות ייקרא רק לאלה, שמחקים את (מעשה) שאול... אם אין בני אדם מצפים בלבם לשום טובה, אלא יודעים מראש שיש להם הכרח למות, ולמות בתוך המלחמה, ועם זאת אינם מפחדים ואינם נבהלים מפני הפורענות אלא הולכים לקראתה תוך ידיעת הדבר מראש - הרי סבורני, שזאת היא ראיה ממש לגבורה. ודבר זה עשה שאול והוכיח, שכל השואפים לתהילה אחרי מותם מן היאה להם לפעול כך, כדי שישאירו לעצמם במעשיהם שם כזה אחריהם
(קדמוניות היהודים, ספר ששי, מהדורת שליט עמ' 217-218).

אין הרבה מה להוסיף על דברים אלו, פרט למה שאמרנו לעיל: גם בנפלו על חרבו המשיך שאול בעוז רוחו; על סף מותו חזר שאול אל כוחותיו הראשוניים, ואך טרגי הדבר שכוחות אלו, ששבו אליו באיחור ניכר, סייעו לו לכל היותר למות בכבוד.

ב. אפילוג

לנפילתו של שאול במלחמה יש אפילוג, הקשור במידה מסוימת לדברים שעליהם עמדנו מקודם. תחילה מתוארות תוצאות המלחמה:

(ז) וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כִּי נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וְכִי מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו וַיַּעַזְבוּ אֶת הֶעָרִים וַיָּנֻסוּ וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן:

זהו ביטוי לכישלונה של מלכות שאול. ערב עלייתו למלכות, בסוף תקופת שמואל, הדגיש המקרא: "וַתְּהִי יַד ה' בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל. וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל" (שמ"א ז', יג-יד). כעת מתברר, שמלכות שאול הביאה בסיומה את עם ישראל למצב גרוע יותר מאשר היה בנקודת ההתחלה. זוהי מציאות אובייקטיבית, שעם כל ההערכה לדרך שבה סיים שאול את חייו, לא ניתן לשנותה.

יחד עם זאת, הסיפור מסתיים בנימה מסוימת של הקלה. אמנם בתחילה נראה שמות שאול לא סיים את הפורענות, והפלשתים הוסיפו להתעלל בגופתו ובגופות בניו:

(ח) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ: (ט) וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ[6] וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם[7] וְאֶת הָעָם: (י) וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן:[8]

ואולם, לאחר נקודת שפל זו באה עלייה מסוימת:

(יא) וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל: (יב) וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם:[9] (יג) וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל[10] בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים:

אנשי יבש גלעד זכרו לשאול את חסדו, כאשר היה היחיד שהצליח לגייס את כל העם לסייע להם במצוקתם הקשה בעלוֹת עליהם נחש העמוני (לעיל י"א).[11] אירוע זה היה נקודת השיא בימיו של שאול, עת פעל באמונה ובנחישות והביא את ישראל לניצחון גדול על אויביהם. והנה, לאחר מות שאול מתברר כי חותמו על ההיסטוריה של עם ישראל לא היה רק חותם של כישלון, בעיקר בכל הקשור למאבק עם הפלשתים. היו שזכרו לשאול גם את ניצחונו הגדול על נחש העמוני, וחשו צורך מוסרי להביע הכרת הטוב כלפי היחלצותו של שאול לעזרתם. בסופו של דבר זכה שאול לבוא לקבר ישראל, ואף היו ש'ישבו שבעה'[12] וצמו על מותו.[13]

***

אנו מסיימים בזאת את סדרת השיעורים לשנת תשס"ח ואת ספר שמואל א. אמנם חלוקת ספר שמואל לשניים מקורה בתרגום השבעים, ואין לה שורשים יהודיים. גם מיקום החלוקה כאן אינו בהכרח המיקום הנכון: פרק א' בספר שמואל ב מהווה המשך ישיר לפרקנו, ואם כבר מחלקים את הספר, דומה שהיה ראוי יותר לפתוח את חלקו השני דווקא בשמ"ב ב'. ברם, היות שבפרקנו תמה גם מכסת השיעורים השנתית, בחרנו בכל זאת לעמוד כאן.

כאשתקד אני מבקש להודות לכל הלומדים, ובאופן מיוחד לאלו ששאלו, העירו והאירו במהלך השנה. אשמח כמובן להתייחס לכל פנייה בהמשך בע"ה. תודה גם לר' בעז קלוש על עריכתו המדוקדקת והיעילה.

בברכת התורה והמצווה,

אמנון בזק.