שמואל א | פרק כ' | בין יונתן לדוד

א. הקשיים בהבנת רצף האירועים

קיים קושי משמעותי בהבנת רצף האירועים המתוארים בפרק הקודם ובפתח פרקנו. זה עתה נמלט דוד בעור שיניו ממלאכיו של שאול, שבאו לתפסו ולהמיתו במצוות שאול. הוא ברח עם שמואל לניות ברמה, ושם התרחשה האפיזודה בה עסקנו בשיעור הקודם: התנבאותם של שאול ושליחיו, שבעקבותיה נכשל ניסיונם ללכוד את דוד. אחר כל הדברים האלה בורח דוד אל יונתן, וטענה מובנת בפיו:

(א) וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי:

תשובתו של יונתן מפתיעה:

(ב) וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה לֹא יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת:

יונתן מוצג כמי שמופתע לחלוטין מהרעיון ששאול אביו מבקש את נפש דוד, בעיקר מפני שאביו רגיל לשתף אותו בכל החלטותיו. כיצד עולים דברים אלו בקנה אחד עם האמור בפרק הקודם (י"ט, א-ב): "וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד... וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ..."?! וכיצד הם מתיישבים עם תגובתו של דוד לדברי יונתן בפרקנו:

(ג) וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת:

איך יכול דוד לטעון ששאול מסתיר מיונתן דברים באופן מכֻוון, בשעה שרק בפרק הקודם אמר לו שאול בפירוש שהוא מתכוון להרוג את דוד?

יתרה מזאת, דוד מציע ליונתן דרך לבדוק מה יחסו של שאול כלפיו - היעדרותו המכוונת מסעודת ראש החודש:

(ה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית:[1] (ו) אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים[2] שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה: (ז) אִם כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ:

לפי הצעה זו, המלך צפוי לתהות על העדרו של דוד מסעודת החודש, בה אמור היה להשתתף. כיצד מתיישבת הצעה זו עם העובדה שבפרק הקודם נמלט דוד בערמה מיוחדת, לאחר ששאול ביקש להרגו? כלום באמת אמור היה לשבת לסעוד עם שאול, כאילו לא קרה דבר זמן קצר קודם לכן?! האין זה מתבקש, לאור המסופר בפרק הקודם, שברגע שיראה שאול את דוד, יצווה מיד להרגו?

רד"ק הציע פתרון לבעיות אלו:

אלא היה חושב יהונתן שלא היה בלב אביו להמיתו אחר שנשבע לו ואמר 'חי ה' אם יומת' (י"ט, ו), ומה שהיה מטיל לו החנית אחרי השבועה ומה ששלח לביתו לשמרו ולהמיתו ומה שהלך אחריו עד ניות ברמה להמיתו, היה חושב יהונתן כי מפני רוח רעה שהיתה מבעתת אותו היה רוצה להמיתו בעוד שהיתה בו הרוח הרעה... לפיכך היה מבטיחו יהונתן, כי היה יכול להשמר ממנו בהיות עליו רוח הרעה, ואף על פי שהיה לו לנגן לפניו בעת ההוא, אף על פי כן היה יכול להשמר ממנו שלא יעמוד למולו. ושאול היה בלבו להמיתו גם בלא עת רוח רעה, אלא שלא היה מראה זה מפני השבועה שנשבע ליהונתן, או כדי שלא יעצב יהונתן, כמו שאמר לדוד, והגידו לדוד מעבדי שאול האוהבים אותו כי בלב שאול להמיתו כי גלה להם והסתיר מיהונתן, לפיכך נשבע דוד ואמר 'חי ה' וחי נפשך כי כפשע ביני ובין המות'. ונראה, כי החזירו יהונתן לפני אביו אחר מעשה ניות, והיה בשלחן אביו כיום ביום, כמו שאומר 'ואנכי ישב אשב עם המלך לאכול', כלומר מנהגי לשבת עמו בשלחנו יום ביום, ואף על פי כן היה ירא דוד ואמר ליהונתן כי בזה יבחן הדבר אם יפקדהו כשלא יהיה שם ויאמר טוב שלום לעבדך כלומר כי שקר דברו לי המדברים אז היטב לבבו אלי.

רד"ק מציע פתרון מסועף לשתי הבעיות. לדעתו, יונתן חשב ששאול לא יפגע בו אחרי שנשבע "חי ה' אם יומת", ושניסיונות הפגיעה בו בפרק הקודם נבעו רק מן הרוח הרעה,[3] ואינם קיימים בהעדרהּ; לפיכך ניסה יונתן להרגיע את דוד, שגם בשעת הרוח הרעה יהיה בכוחו להינצל מניסיונות הפגיעה של שאול. שאול, מצדו, התכוון לפגוע בדוד גם בלא קשר לרוח הרעה, אך את זאת העלים מיונתן, ואמר רק לעבדיו. ידיעה זו הודלפה לדוד, ועל כן ניסה לשכנע את יונתן ששאול רוצה להרגו גם בלא הרוח הרעה. את הבעיה השנייה פותר רד"ק בטענה שיונתן החזיר את דוד לבית שאול, ולכן היה מצופה מדוד להיות נוכח בסעודה, אלא שדוד חשש מסיטואציה זו.

דא עקא, שגישתו של רד"ק קשה מכמה טעמים. ראשית, על פי דברי רד"ק ניתן היה לצפות, שיונתן יזכיר את השבועה של שאול, שעליה התבסס לפי פירוש זה - אך השבועה אינה נזכרת בדבריו. המחשבה שיונתן מייעץ לדוד לחזור ולנגן לפני שאול גם כשרוח רעה שורה עליו, מתוך אמונה שיצליח להינצל גם בעתיד, נראית קשה ותמוהה. וגם הרעיון שדוד הוחזר לבית שאול נראה דחוק: המקרא מספר שדוד ברח מניות ברמה אל יונתן, ושם ניהל עמו את הדו-שיח המתואר בתחילת פרקנו, וקשה מאוד לראות באיזה שלב הוחזר דוד לבית שאול.

ב. המורכבות ביחסי יונתן ודוד

נראה אפוא, שהמקרא מותיר את בעיית הרציפות שבין שני הפרקים באופן מכֻוון, אף שמבחינה מעשית קשה עד מאוד לקראם כאחד.[4] למה בחר המקרא לנקוט בדרך זו? נראה, שעלינו לפתור בעיה זו בדרך דומה (גם אם לא זהה) לדרך בה הלכנו בפתרון בעיות הרציפות בפרקים ח'-י"ז. סביר להניח שבאופן זה מבקש המקרא להביע שניוּת מסוימת, שהדרך הטובה ביותר לתארהּ היא הצגת הדברים מזוויות ראייה שונות, מבלי ליצור בהכרח רציפות עניינית. רק באופן זה יבחין הקורא שאין כאן סיפור אחד המסופר מזווית ראייה אחת, כי אם סיפור מזוויות ראייה שונות. לאיזו שניוּת מכוון אותנו המקרא כאן? מה מטרת הצגת הסיפור באופן הממחיש שיש כאן מורכבות מסוימת?

דומה, שהמטרה המרכזית של התיאור הכפול היא להציג את השניוּת ביחסו של יונתן לדוד. בפרק י"ט היה יונתן המניע המרכזי בניסיון להשפיע על יחסו של שאול אליו: הוא זה שאמר לדוד להסתתר בשדה, הוא זה שיזם את השיחה עם שאול כדי לשכנעו שלא לפגוע בדוד, והוא זה שהחזיר את דוד בפועל לבית שאול - "וַיְהִי לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (י"ט, ז). בפרק כ' דוד הוא היוזם, ויונתן נגרר אחריו. גם בפרק זה מתגלה אהבתו של יונתן לדוד, אך הפרק מציג גם את הקרע בנפשו של יונתן בין יחסו לדוד ובין חובתו כלפי אביו. דוד מודע למורכבות זו אצל יונתן, ומתוך מודעות זו צומחת, כנראה, הטענה החריפה:

(ח) וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית ה' הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי:

הסתכלות זו שופכת אור על המשך השיחה בין יונתן לדוד. כאמור, דוד מציע שהוא ייעדר מסעודת החודש, ותגובת שאול להיעדרותו תביא לידי ביטוי את יחסו האמתי לדוד. ואולם, עדיין נותר פרט אחד שיש להסדירו: אם תגובתו של שאול תהיה חיובית, יוּכח שאין בכך בעיה; אך אם יכעס שאול, ויתברר שברצונו להרוג את דוד - כיצד יְיַדע יונתן את דוד על כך? והנה, סביב עניין זה מתפתח דיאלוג מפותל בין דוד לבין יונתן:

(ט) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ כִּי אִם יָדֹעַ אֵדַע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ:[5] (י) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן מִי יַגִּיד לִי אוֹ מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה:[6] (יא) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה: (יב) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה טוֹב אֶל דָּוִד וְלֹא אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ:[7] (יג) כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי ה' עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי:

שאלתו של דוד כיצד יֵדע את התשובה, והצהרתו החוזרת ונשנית של יונתן כי יאמר אותה לדוד וכי לא יעלה על הדעת אחרת, רק מדגישות את הסדק שנתגלע באמון שבין השניים. הצורך של יונתן לחזור על עצמו, ולבסוף אף להוסיף שבועה על הבטחתו,[8] מוכיח שהוא חש בחוסר אמון מסוים מצדו של דוד.

כפי שנראה בהמשך, בפרק זה יונתן מתקשה יותר לעמוד באופן מוחלט וגלוי מול אביו לצדו של דוד, ובסופו של דבר הוא בוחר בחירה טרגית, המותירה אותו בצדו של שאול עד הסוף המר. אכן, קשה שלא לחוש בקושי העצום של יונתן לומר משפט דוגמת "וִיהִי ה' עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי", וודאי שלא ניתן לשפוט את יונתן על חוסר ההכרעה במערכת יחסים זו. המקרא רק מבקש להסב את תשומת לבנו לדרמה המתרחשת לנגד עינינו.

ג. הברית והשבועה

בהמשך מוסיף יונתן ומחזק את המחויבות שבינו לבין דוד:

(יד) וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד ה' וְלֹא אָמוּת: (טו) וְלֹא תַכְרִית אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת ה' אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (טז) וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ ה' מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד:[9]

הלשון מוסיפה להיות עמומה ביותר, הן בדברי יונתן הן בדברי המקרא עצמו. מבין השיטין נראה, שיונתן מעלה חשש שמא כשיעלה דוד למלוכה יפגע בבית שאול, ובכלל זה גם בצאצאיו, ומשום כך הוא כורת ברית עם בית דוד.[10] קשה להתעלם מאווירת החשש שמעורר כאן יונתן, ובעיקר מן השימוש המרובה במילה "לא" - חמש פעמים בפסוקים יד-טו.

יתרה מזאת, בשני פסוקים (טו-טז) חוזר הפועל כר"ת שלוש פעמים, בשלוש משמעויות שונות: "וְלֹא תַכְרִית אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם" - במובן של ביטול והשכחה; "וְלֹא בְּהַכְרִת ה' אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" - במובן של השמדה; "וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד" - במשמעות של יצירת ברית. דומה, שהשימוש המשולש בשורש זה מבטא את הקשר בין חששותיו של יונתן מהכרתת חסדו של דוד כלפיו ובין כריתת הברית עם דוד, המתוארת כמי שנובעת, במידה מסוימת, מתוך אינטרס אישי של יונתן.[11]

עם זאת, המקרא שב ומתאר מיד פן נוסף במערכת יחסים זו:

(יז) וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ:

ניתן לסכם ולומר, שמערכת היחסים בין דוד ויונתן מיוצגת בשני ההיבטים שהוזכרו כאן: הברית והשבועה. כריתת הברית לוותה באווירת חשדנות מסוימת, הנובעת באופן טבעי מן המבנה הטרגי של המשולש דוד-יונתן-שאול. השבועה, לעומתה, נבעה מן האהבה הטהורה של יונתן לדוד, שיסודה, כפי שהזכרנו בפרקים הקודמים, בהזדהות העמוקה שחש יונתן עם דוד ועם אמונתו. שני ההיבטים הללו יוסיפו ללוות את מערכת היחסים המיוחדת הזו, שלא זכתה להגשים את עצמה לאורך ימים.