שמואל ב | פרק י"ב | סיומה של מלחמת עמון וסיכום היחידה

א. סיומה של מלחמת עמון

הטרגדיה הגדולה של פרשת דוד ובת שבע כמעט שהשכיחה מאתנו את הרקע להתרחשותה - המלחמה עם עמון. עם תשובתו של דוד וסגירת המעגל ניתן לחזור לשדה קרב ולראות כיצד הסתיימה מערכה זו:

(כו) וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּלְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה: (כז) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם: (כח) וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל הָעִיר וְלָכְדָהּ פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ:[1] (כט) וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ: (ל) וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם[2] מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד[3] וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד: (לא) וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן[4] [במלכן כתיב] וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלִָם:

גם כאן נגלה לפנינו הצד החיובי באישיותו של יואב. יואב מבטא כאן נאמנות מיוחדת כלפי דוד: הוא מעמיד את כבודו של דוד לפני כבוד עצמו, ומזמין את דוד לקצור את פירות הניצחון ולהיות ה'מכה בפטיש', על מנת שכיבוש העיר ייחשב כניצחונו שלו, ולא כניצחון של יואב.

לגופו של עניין, יש כאן כמה מונחים, וקשה להבין מה היחס ביניהם: יואב נלחם ברבת בני עמון ולוכד את "עיר המלוכה", הוא מודיע לדוד שלכד את "עיר המים", ולכן הוא מזמין אותו ללכוד את "העיר". מה לכד יואב, ומה נותר לו ללכוד? לדעת רש"י, יואב כבש את העיר החיצונית, והיא הקרויה "עיר המלוכה", ואילו את העיר הפנימית - דהיינו את החלק המבוצר יותר - הציע לדוד לכבוש. ברם, מן הדברים נראה שיואב הזמין את דוד רק 'לגזור את הסרט', ועל כן מסתבר יותר פירושו של רד"ק, שדווקא "עיר המלוכה" שכבש יואב הייתה החלק הקשה יותר לכיבוש; עיר זו נקראה גם "עיר המים", כנראה על שום ששלטה במקורות המים האזוריים (יש לזכור שרבת עמון סמוכה למקורות היבוק).

בסופו של דבר דוד מכניע את העמונים ונוהג עִמם בתקיפות רבה, כשם שנהג במואב בפרק ח', וכבר עמדנו על טעם הדבר (ראה שיעור 17). חשוב לציין כי בהמשך השתפרו היחסים בין בית דוד ובין עמון: שובי בן נחש סייע לדוד בזמן מרד אבשלום (להלן י"ז, כז), ונעמה העמונית נישאה לשלמה והייתה אמו של רחבעם (עיין מל"א י"ד, כא). עם זאת, מכאן ואילך פחת כוחם של העמונים, ושוב אין הם נזכרים כאויב של ישראל (שלא כמואב, שדווקא התחזקו בתקופה מאוחרת יותר [כפי שכבר ציינו בשיעור 17]).

ב. ספר דברי הימים

לסיום עיוננו בפרשת בת שבע נאמר כמה מילים על יחסו של ספר דברי הימים לפרשה. בספר שמואל הפרשה נמצאת בין התיאור "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם" (י"א, א) ובין פסוקי כיבוש העיר שעסקנו בהם לעיל. והנה, בספר דברי הימים מובאים רק פסוקי המסגרת:

וַיְהִי לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים וַיִּנְהַג יוֹאָב אֶת חֵיל הַצָּבָא וַיַּשְׁחֵת אֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּבֹא וַיָּצַר אֶת רַבָּה וְדָוִיד יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם וַיַּךְ יוֹאָב אֶת רַבָּה וַיֶּהֶרְסֶהָ. וַיִּקַּח דָּוִיד אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ...
(כ', א-ב).

ידועים דברי הפירוש המיוחס לרש"י על דברי הימים, "שאינו רוצה לדבר בזה הספר שום זילות לבית דוד" (עיין בפירושו לדה"א י"ז, יג). ואכן, השמטת פרשת בת שבע מדברי הימים - כמו גם השמטת שורת העונשים שהתגלגלו על דוד בעקבותיה (פרשת אמנון ותמר, רצח אמנון, מרד אבשלום ועוד), המתוארת בפרקים הבאים בספר שמואל - היא מן הביטויים המובהקים לרעיון זה.

שני הספרים, שמואל ודברי הימים, משלימים אפוא זה את זה. ספר שמואל מציג את דוד במלוא מורכבותו, ואינו חוסך ביקורת ממעשיו. ספר דברי הימים, לעומתו, מציג את הצדדים החיוביים באישיותו של דוד, ודוד נגלה בו במלוא הודו והדרו. אין ספק שדוד של היומיום הוא דוד המתואר בדברי הימים, ועל כן יש חשיבות למבט זה על אישיותו. אבל דוד היה בהחלט גם איש של מעלות ומורדות, של נפילות גדולות ושל כושר תיקון מרשים, ועל אלו אנו למדים בספר שמואל.

ג. סיכום

סוף פרק י"ב הוא מקום מתאים לסיים בו את שיעורינו לשנה הנוכחית, שכן הוא חותם את יחידת הפרקים העומדת במרכז פרקי מלכות דוד. מכאן ואילך מתחילה יחידה חדשה - פרקים י"ג-כ' - שעניינה העונשים שבאו על דוד: שורה של פגעים קשים, שרובם אירעו בתוך ביתו של דוד, ובכל אחד ואחד מהם ניכרת זיקה לחטאו. אלו הם פרקי השפל של מלכות דוד, אך גם בהם ניתן לעמוד על גדולתו של דוד ועל כושרו להתמודד עם מצבי מצוקה.

מכל מקום, בשלב זה נפנה את המבט לאחור ונסכם את שתי היחידות שעסקנו בהן השנה. היחידה הראשונה הציגה את דוד בגדולתו, והיא עצמה כוללת שתי יחידות נפרדות. היחידה הראשונה, פרקים ב'-ד', תיארה את מלכות דוד בימי פיצול הממלכה - בשעה שמלך רק על שבט יהודה, ואילו על שאר שבטי ישראל מלך איש בושת בחסותו של אבנר בן נר. בתקופה זו התגלה דוד כמנהיג חכם, השואף לבסס את מלכותו על כל ישראל בדרכי שלום. לעומת שורה של אנשים שהתעמתו באותם ימים - ובראשם שני שרי הצבא היריבים, אבנר בן נר ויואב בן צרויה - נקט דוד בגישה אחרת, מפייסת, המבקשת שלום בין חלקי האומה. גם אם לא היה מסוגל למנוע לחלוטין את שפיכות הדמים, וגם אם הייתה לו מידה מסוימת של אחריות למעשיו של יואב, ייצג דוד בעיני העם דרך אחרת, שבסופו של דבר גם התקבלה על כל העם. יחידה זו מסתיימת בתחילת פרק ה', ששם דוד מתחיל למלוך על כל ישראל.

היחידה השנייה, פרקים ה'-ח', עסקה בהנהגתו של דוד את כל ישראל. אלו פרקי השיא של מלכות דוד, ובהם הוא מבסס את מלכותו מבחינה חיצונית ומבחינה פנימית.

מבחינה חיצונית, יחידה זו פותחת (פרק ה') ומסתיימת (פרק ח') בניצחונותיו הצבאיים המזהירים של דוד, שהניבו שקט ושלווה מסביב, עד אשר הניח ה' לדוד מסביב מכל אויביו. צעדו הראשון של דוד כמלך על כל ישראל הוא כיבוש העיר יבוס והפיכתה לבירתו. בזה המשיך דוד בקו האחדות שנקט בו עד עתה: הבחירה בעיר היושבת על גבול יהודה ובנימין, שאין לה זהות שבטית מוגדרת, מסייעת לתחושת האחדות של כל שבטי ישראל.

מבחינה פנימית (פרקים ו'-ז'), דוד חותם את תקופת זניחת הארון וריחוקו ממקום המשכן ומעלה אותו לירושלים. המסלול אמנם לא היה קל, ואף גבה מחיר בנפש (עוזא), אך בסופו של דבר מצא דוד את האיזון הנכון בין מידות היראה והאהבה בעבודת ה', והארון בא למקום מנוחתו בירושלים. בהמשך רמז דוד לנתן הנביא על רצונו לבנות בית לה' - את בית המקדש. הקב"ה אמנם דחה את מילוי הבקשה לימי בנו של דוד, אך בה בשעה הוא מבטיח לו כי ביתו יהיה בית מלכות הנצח של עם ישראל. זהו רגע השיא בחייו של דוד.

ואולם, דווקא כאן מתחילה הסתבכותו של דוד. ראשיתה בפרשה הנראית שולית למדיי: משלחת המנחמים אל מלך בני עמון. פרשה מיותרת זו הובילה לפרשת בת שבע, שבה נפל דוד למצולות החטא. הוא נופל מחטא אחד למשנהו, ובתוך כך פוגע באושיות היסוד של תורת ישראל: טהרת המשפחה וערכם של חיי אדם.

אבל אדם ניכר לא רק בשעות העלייה והשיא שלו, אלא גם ברגעי השפל של נפילתו. גם בשעת השבר הגדולה של חייו לא איבד דוד את כל צלם האנוש שבו. הוא גילה אחריות כלפי בת שבע ולא ניער חוצנו הֵימנה, אף שיכול לעשות כן באין פוצה פה ומצפצף. ובסופו של דבר, כשבא אליו נתן הנביא והטיח בפניו את חומרת חטאיו, לא ניסה דוד להתחמק, אלא הודה בפה מלא ובלא היסוס: "חטאתי לה'!".

תשובתו של דוד הועילה לו במישור האישי, וה' העביר את חטאתו ופטר אותו מעונש המוות שהיה ראוי לו. ברם, לא ניתן לצאת מפרשה כזו בלא לשלם עליה מחיר כבד, למרות התשובה השלמה והראויה. על דוד ועל ביתו נגזרה שורת עונשים קשים, שתשובתו לא הועילה כלפיהם.

בנקודה זו מסתיימת יחידת הפרקים שעסקנו בה השנה. המשכו של הספר מוקדש, בעיקרו, לתיאור התגשמותם של עונשים אלו, ולמכות הקשות שניחתו על ביתו של דוד בזו אחר זו. בפרקים אלו נעסוק בע"ה בשנה הבאה: נעקוב אחר התמודדותו של דוד עם השעות הקשות של מלכותו עד לסיום החיובי המפתיע של הספר כולו.

***

אנו מסיימים בזאת את השנה השלישית ללימודנו בספר שמואל. בהזדמנות זו אני מבקש לשוב ולהודות לכל הלומדים, ובמיוחד למי ששאלו, העירו והאירו במהלך השנה. כמובן, אשמח להיענות בע"ה לכל פנייה גם בהמשך. תודה גם לר' בעז קלוש על עריכתו המדוקדקת והיעילה.

בברכת התורה והמצווה,

אמנון בזק.