דילוג לתוכן העיקרי

יחזקאל | פרק י"א | מקדש מעט

קובץ טקסט
א. רַחֲקוּ מֵעַל ה'?
לאחר שפגשנו בתחילת הפרק בפתגם נוסף של בני ירושלים, מגיע תורו של הפתגם האחרון בנבואה הארוכה שבפרקים ח'–י"א, ומאחריו טמון המסר של הנבואה כולה:
(יד) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (טו) בֶּן אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה:
כעת מתגלה מה הטריד את זקני יהודה בשעה שבאו לשבת לפני יחזקאל, בתחילתה של הנבואה. מתברר שתושבי ירושלים מזלזלים בגולים ואומרים אליהם, או לפחות עליהם:[1] "רַחֲקוּ מֵעַל ה', לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה". מה עומד מאחורי טענה זו?
לאמיתו של דבר זהו טיעון מוכר. בכמה מקומות במקרא עולה הטענה שמי שאיננו גר בארץ, אין לו חלק גם בעבודת ה'. זאת הייתה המטרה המרכזית של בניין המזבח בעבר הירדן בידי בני גד ובני ראובן – לשלול טענה עתידית מסוג זה, שתרחיק את בניהם מעבודת ה': "וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה' " (יהושע כ"ב, כד–כה). וכך עולה גם מדבריו של דוד לשאול: "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמ"א כ"ו, יט).
טענה זו שאולה כנראה מתפיסת העולם האלילית, שעל פיה לכל חבל ארץ יש אל משלו, ואין אל אחד המושל בכל העולם כולו. תפיסה אלילית זו מוכרת אף היא ממקומות שונים במקרא, כגון דברי אנשי ארם לאחר התבוסה לפני אחאב: "וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱ‑לֹהֵי הָרִים אֱ‑לֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם" (מל"א כ', כג). וכן מסופר על הכותים שהגלה מלך אשור לארץ ישראל: "וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱ‑לֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱ‑לֹהֵי הָאָרֶץ" (מל"ב י"ז, כו).
התפיסה הישראלית בנושא זה מורכבת. מצד אחד, ברור לכול שהקב"ה הוא "מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ" (תהילים מ"ז, ג), הוא בורא העולם והוא המושל בו. עם זאת, יש גם מעלה ייחודית לארץ ישראל, שהיא "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, יב). וכבר דרשו חז"ל על הפסוק שהבאנו לעיל מדברי דוד לשאול: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א‑לוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א‑לוה" (כתובות קי ע"ב). עם זאת, ברי כי אין כוונת המדרש לומר שאין זיקה בין אדם מישראל לבין הקב"ה בחוץ לארץ.
ברם, דומה שאנשי ירושלים אכן סברו כך, שמי שגלו לחוץ לארץ, שוב אין להם חלק בעבודת ה', והארץ נועדה רק למי שנותרו בה: "לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה". מסתבר שזקני יהודה שבבבל באו ליחזקאל בשאלה זו: האומנם לא ישובו עוד לארץ, וארץ ישראל נועדה רק למי שנשארו בה? כלום באמת אין להם עוד חלק בא‑לוהי ישראל?
 
ב. מִקְדָּשׁ מְעַט
כעת באה תשובת ה', שהיא המסר העיקרי של הנבואה כולה:
(טז) לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת[2] וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם: (יז) לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: (יח) וּבָאוּ שָׁמָּה וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה: (יט) וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר: (כ) לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא‑לֹהִים:
ראשית יש לעמוד על השימוש בשורש רח"ק בנבואה כולה. לעומת דבריהם של אנשי ירושלים כלפי אנשי בבל "רַחֲקוּ מֵעַל ה' ", באה הנבואה וטוענת שתי טענות הפוכות. ראשית, אם יש ריחוק בין ה' ובין ישראל, הרי הגורמים לו הם אנשי ירושלים דווקא. כבר בתחילת הנבואה נאמר שהתועבות הנעשות בירושלים גורמות לשכינה "לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי" (ח', ו). ובכן, לא הגולים התרחקו מה', אלא תושבי ירושלים הרחיקו את ה'. יתרה מזאת, כעת מתברר עוד דבר בנוגע לגולים: הם לא "רַחֲקוּ מֵעַל ה' ", אלא ה' הוציאם מירושלים ביוזמתו – "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם". ואת זאת לא עשה ה' על מנת להרחיק עצמו מהם, אדרבה: "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". השכינה עצמה, שהתרחקה מירושלים בגלל מעשיהם של אנשי ירושלים, הלכה לגלות – כדי להיות שם עם הגולים.[3]
כאן מקבל מעשה המרכבה את מלוא משמעותו. לאחר שהבין יחזקאל שהחיות שראה בפרק א' אינן אלא כרובים – "הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה" (י', כ) – מתברר כעת שהכרובים הללו יחליפו את הכרובים שבמקדש, ויישארו עם השכינה בגלות עד שתשוב למקדש. בינתיים תהיה נוכחות השכינה על גבי הכרובים בבחינת "מִקְדָּשׁ מְעַט": אמנם בגלות לא יהיה זה מקדש בנוי, עם מזבח ועבודות, אך עדיין יש בכך ביטוי רעיוני להשראת השכינה עם ישראל גם בגלות.[4] ובכן, מוקד הנבואה איננו רק הסתלקות השכינה מן המקדש בגלל התועבות והחמס שבירושלים, אלא גם מסעה ליעד מוגדר וברור: בעקבות הגולים שכבר גלו מן העיר. לא רק ניתוק יש כאן, אלא גם חיבור – חיבור לגרעין שעתיד לשוב לרשת את ארץ ישראל.
וגרעין זה – אותו גרעין שממנו תבוא הגאולה – הם הגולים דווקא. אותם יאסוף הקב"ה מגלויותיהם השונות, ולהם דווקא ייתן ה' את אדמת ישראל, בד בבד עם תהליך של תשובה שבו יקבלו "לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה". בסופו של התהליך, הגולים שיחזרו לארץ "בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם", שלא כיושבי ירושלים כעת, שעליהם נאמר לעיל (פס' יב): "אֲשֶׁר בְּחֻקַּי לֹא הֲלַכְתֶּם וּמִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם". זהו אפוא המסר שנתבקש יחזקאל להעביר לגולים, שנציגיהם באו אל ביתו בדאגה.
למעשה, הקב"ה רומז ליחזקאל שגם הוא נכשל בטעות ההשקפתית של תושבי ירושלים. כאשר ראה יחזקאל את פלטיהו בן בניה נופל מת בסיומה של היחידה הקודמת, זעק: "אֲהָהּ אֲ‑דֹנָי ה' כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל" (פס' יג), בדומה לזעקתו לעיל ט', ח: "הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם". כעת הקב"ה אומר לו שהוא טועה: 'שארית ישראל' אינם אנשי ירושלים, כי אם "אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה".[5] האנשים שיחזקאל יושב בתוכם – אותם דווקא עליו לראות כ'אחיו'.
יש לשים לב במיוחד למונח "אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ". זוהי ההיקרות היחידה של השורש גא"ל בספר יחזקאל, לעומת ההיקרויות המרובות בישעיהו, וכן כמה היקרויות בירמיהו ובתרי עשר. בספרי הנבואה האחרים השורש הזה משמש בעיקר לתיאור הישועה שעתיד ה' להביא לישראל, כגון: "כֹּה אָמַר ה' גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם" (ישעיהו מ"ג, יד); "כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ" (ירמיהו ל"א, י); "וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ" (מיכה ד', י). גם בספר יחזקאל יש נבואות נחמה, אך שורש זה אינו מופיע בהן כלל. מסתבר אפוא שיחזקאל משתמש כאן בשורש גא"ל במשמעות של חזרה לקרקע, כפי שמופיע פעמים רבות בפרשת בהר, כגון "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (ויקרא כ"ה, כה). המילים "אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ" באות אפוא לומר, שהגולים הם שיירשו בסופו של דבר את הארץ ויחזרו אליה, בניגוד גמור לטענה של אנשי ירושלים "לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה".
עוד דבר מעניין שיש לתת עליו את הדעת הוא השותפות בין התשובה והתיקון שיבואו ביוזמת הגולים ובין הצעדים שיעשה הקב"ה. כשישובו הגולים לארץ, הם עצמם יסלקו את העבודה הזרה מתוכה: "וּבָאוּ שָׁמָּה וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה". אך לאחר שיסיימו את שלב ה'סור מרע', יגיע שלב ה'עשה טוב', ובו יהיה הקב"ה הפועל המרכזי: "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר". במיוחד בולטת ההשוואה בין "וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ" לבין הצעד המקביל שינקוט ה': "וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם".[6]
בסיום החלק הזה של הנבואה הקב"ה חוזר ואומר דברים שמכוונים, על פי פשוטם, לאנשי ירושלים:
(כא) וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
שלא כגולים, שיעברו את התהליך הרוחני שתואר בפסוקים הקודמים, ובשיאו ייתן ה' להם לב בשר ורוח חדשה, אנשי ירושלים עודם בשלהם, וליבם הולך אחרי שיקוציהם ותועבותיהם, על כן יהיה עונשם מידה כנגד מידה, כפי שהוזכר כבר בפרקים הקודמים: "דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי".
 
ג. סיומה של הנבואה
בסיומה של הנבואה יש שני שלבים. בשלב הראשון מסתיים המראה עצמו, בצעד נוסף שעושה 'המרכבה':
(כב) וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וּכְבוֹד אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה: (כג) וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר:
זהו המסע האחרון של השכינה המתואר בנבואה, ובספר בכלל. על פי תיאור זה, השכינה יוצאת מן העיר אל ההר אשר מקדם לעיר, הלוא הוא הר הזיתים. האם זוהי התחנה האחרונה של השכינה בכלל, או שמא רק התחנה האחרונה הנזכרת כרגע בנבואה?
על פי האמור לעיל, התשובה השנייה היא הסבירה יותר. כפי שראינו, המסר המרכזי של הנבואה הוא שהשכינה ממשיכה צפונה מזרחה, אל הגלות שבבבל, ושם תמשיך המרכבה לשמש כ'מקדש מעט'. עם זאת, יש משמעות מיוחדת לתחנה בהר הזיתים, שכן גם לעתיד לבוא, ערב חזרת השכינה למקדש, תתעכב השכינה במקום זה דווקא, כמתואר בנבואת זכריה (י"ד, ג–ד): "וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה".
כעת, עם סיום מראה הנבואה, תם גם המסע הווירטואלי של יחזקאל בירושלים, והוא יכול לשוב אל הזקנים המחכים בביתו למוצא פיו:
(כד) וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתְּבִיאֵנִי כַשְׂדִּימָה אֶל הַגּוֹלָה בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֱ‑לֹהִים וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי: (כה) וָאֲדַבֵּר אֶל הַגּוֹלָה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר הֶרְאָנִי:
אף על פי שבתחילת הנבואה נאמר "וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי" (ח', א), כעת, בסיומה של הנבואה, יחזקאל מוסר את דבריו לקהל רחב יותר: "וָאֲדַבֵּר אֶל הַגּוֹלָה". אומנם אפשר שהכוונה לזקנים, המייצגים את הגולה, אך אפשר גם שמכיוון שהמסר היה חשוב ומשמעותי כל כך, החליט יחזקאל שלא להסתפק בהעברתו לזקנים שבביתו, אלא כינס את כל הגולה ומסר להם את הדברים בפורום נרחב.
כך או כך, מסתבר שזקני יהודה יוצאים מביתו של יחזקאל מעודדים. שוב לא יהיו מוטרדים מטענתם של אנשי ירושלים שהם רחקו מעל ה' ואין להם עוד נחלה בארץ ישראל. כעת הם מבינים כי ה' איתם גם בגולה, וכי יום יבוא והם ישובו לארץ ישראל ויחזרו לעבוד את ה', ללכת בחוקיו ולשמור את מצוותיו.
 
[1]   הדבר תלוי בהבנת הפועל "רַחֲקוּ": האם הוא ציווי או דיבור על נסתרים (גוף שלישי רבים).
[2]   המילה "כי" מופיעה בפסוק פעמיים במשמעות 'אף כי', 'אף על פי ש...', כלומר אף על פי שהרחקתי אותם והפצתי אותם בגויים, עם כל זאת לא נטשתי אותם, אלא הייתי להם למקדש מעט בארצות גלותם.
[3]   כאן בא לידי ביטוי הרעיון הידוע של 'שכינה בגלות', המופיע במדרשים ובמקורות רבים אחרים, כגון: "תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן: גלו למצרים – שכינה עמהן... גלו לבבל – שכינה עמהן, שנאמר 'למענכם שלחתי בבלה' (ישעיהו מ"ג, יד)" (מגילה כט ע"א). דרשה זו איננה מזכירה את פרקנו במפורש, אבל הוא נזכר בהמשך אותה סוגיה (ראו בהערה הבאה).
[4]   חז"ל הרחיבו רעיון זה במדרש המפורסם: " 'ואהי להם למקדש מעט' – אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" (מגילה כט ע"א, בהמשך הסוגיה שהוזכרה בהערה הקודמת). דומה שכוונת המדרש, שמכיוון שהשכינה מצויה עם ישראל גם בגלות, יש משמעות לקיומם של בתי כנסיות ובתי מדרשות בבבל, כביטוי סמלי נוסף להשראת השכינה, וזאת מבלי להוציא את הכתוב מפשוטו, ש"מִקְדָּשׁ מְעַט" היינו המרכבה.
[5]   ואולי בא הכתיב "בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה" לחדד את הניגוד לטענת יחזקאל "כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל".
[6]   ניתן לשמוע במשפט זה – "וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם" – ניגוד לפתגם של אנשי ירושלים המופיע בתחילת הפרק: "הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)