דילוג לתוכן העיקרי

שמואל ב | פרק י"א | פרשת דוד ובת שבע | 1

קובץ טקסט

פרק י"א / פרשת דוד ובת שבע (חלק א)

א. פתיחה

פרשת דוד ובת שבע היא מן הפרשות המורכבות ביותר במקרא, וקולמוסין רבים מספור נשתברו עליה. מצד אחד, היא עוסקת בדוד המלך, נעים זמירות ישראל, שעד עתה ראינו את עצמתו הרוחנית הגדולה; ואף אם לאורך פרקי דוד העמיד אותנו המקרא על חולשות וטעויות שלו, הרי הדמות הכללית שנצטיירה מהם היא של אדם בעל אישיות גדולה, שבוטח בה' וזוכה על שום כך שוב ושוב לישועתו. מצד שני, הפרשה מספרת על חטאים הנראים חמורים עד מאוד, החל בשכיבה עם אשת איש וכלה בשליחת בעלה למוות כדי לחפות על המעשה. כיצד ניתן ליישב את הדברים? הייתכן לקראם כפשוטם? הייתכן שלא לקראם כפשוטם?

מימים ימימה נחלקו חכמי ישראל בנושא זה. יש שצידדו בהבנת הכתובים כפשוטם ויש ששללו הבנה זו. נחלקו בכך חז"ל, נחלקו בכך הראשונים, ועד אחרוני האחרונים הגיעה המחלוקת. לקראת סיום עיוננו בפרשה נציג סיכום קצר של המחלוקות בעניין זה בחז"ל ובראשונים. אך תחילה ננסה לעמוד על פשוטי המקראות בדרך שהלכנו בה מתחילת ספר שמואל, דרך המבוססת על אמונה גדולה בערכו של הפן הראשון משבעים פניה של התורה: הפשט. דבקים באמונתנו בקדושת ספרי הנבואה, ננסה ללמוד את דברי הנביא בפרקים אלו באותה הדרך, שכן אין ללמוד את פרקים י"א וי"ב בספר שמ"ב באופן שונה מהאופן שלומדים כל פרק אחר בתנ"ך. נבקש אפוא להאזין למקרא בענווה, ללמוד את שהוא מבקש ללמדנו, ולא לכפות עליו לספר לנו את מה שהיינו, אולי, רוצים יותר לשמוע. נאמן אתה הוא ה' א-לוהינו, ונאמנים דבריך, וברוך ה' אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת.

ב. וַיִּשְׁלַח דָּוִד

בשיעור שעבר עמדנו על הבעייתיות בעובדה שדוד לא יצא בעצמו למלחמה נגד עמון, אלא שלח את יואב לעשות זאת. דבר זה הופך לעניין בולט לכל אורך הפרשה:

(א) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם: (ב) וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד: (ג) וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם[1] אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי:[2] (ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ: (ה) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי: (ו) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד:

מן הפסוקים עולה תמונה קשה. בשעה שיואב ואנשיו מצויים בעיצומה של המערכה השנייה נגד עמון, דוד חי באווירה שונה לחלוטין: הוא נח את מנוחת הצהריים עד שעה מאוחרת, בקומו הוא מתהלך על גג בית המלך, ומשם הוא רואה אישה טובת מראה רוחצת ומבקש לברר מי היא. טיבו של בירור זה מפתיע במקצת, שהרי גם הידיעה שהיא אשת איש לא מנעה את דוד מלקחתה.

הצירוף "וישלח דוד" בא בפרקנו חמש פעמים (ארבע פעמים בציטוט הנ"ל, ופעם נוספת בפס' כז), ובסך הכול מופיע בו השורש של"ח 12 פעמים. נראה אפוא שעניין השליחות מהותי להבנת הסיפור. היכולת שיש למלך לשלוח אנשים שיעשו עבורו מעשים שונים עלולה לתת לו תחושת כוח מופרזת. ואולם, דווקא בזה - מידה כנגד מידה - טמון גם שורש הכישלון: מי שעושה מעשים בעייתיים באמצעות שליחים, מעשיו נודעים לאחרים. כפי שנראה בהמשך, דוד נפל כל כך משום שמעשהו לא היה בסתר, והאנשים שהיו מעורבים בו גילו את סודו ברבים.

לגופו של עניין, מטרת השליחות הראשונה של דוד - "וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה" - אינה ברורה. למה היה חשוב לדוד לדעת מי האישה? וכיצד השפיעה התשובה שקיבל - "הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי" - על המשך פעולותיו? ייתכן שדוד ביקש לבדוק היכן נמצא בעלה, ומכיוון ששמע שזהו אוריה החתי, שהיה אחד מגיבורי דוד (עיין כ"ג, לט), ברור היה לו שהוא נמצא במלחמה, ולפיכך יכול דוד להביאה אליו.[3] צעד זה מחמיר את מעשהו של דוד: דוד מנצל ביודעין את הימצאותו בירושלים בשעה שבעלה של בת שבע במלחמה.

הפרשה יכולה הייתה להסתיים בזה, עם שובה של בת שבע אל ביתה. ואולם, המצב מסתבך כאשר בת שבע הרה, ובאופן אירוני היא מודיעה זאת לדוד כך:

(ה) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי:

מסתבר שההודעה הייתה על פה ("ותגד... ותאמר"), ולכן גם המידע שבת שבע הרה (לדוד) היה גלוי לאנשים רבים מדי.

ג. בת שבע

המילים "הָרָה אָנֹכִי" הן דבריה היחידים של בת שבע בכל הפרשה. ומתבקשת השאלה: מה היה חלקה של בת שבע בסיפור? עד כמה הייתה שותפה לו? ידועה הדעה בחז"ל (כתובות ט ע"א) שבת שבע הותרה להינשא לדוד, על אף שאשת איש שזינתה אסורה לבעל ולבועל, מפני שהייתה אנוסה. מסתבר שאין כוונתם כי דוד אנס את בת שבע ממש, אלא שעצם מעמדו שלל ממנה אפשרות מעשית לסרב, מחשש שסירובה יחרוץ את גורלה.

עם זה, על דרך הפשט נראה שהתמונה שונה למדיי. במקרא אין רמז שבת שבע הייתה אנוסה, אדרבה, דומה שיש רמזים כי אף הייתה לה מידה מסוימת של יזמה בעניין. ראוי לשים לב לכמה דברים. ראשית, יש לדקדק בפסוק:

וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד:

מה פירושו של התיאור הזה? כלום רחצה בת שבע מעל הגג?! רד"ק שלל פירוש כזה וכתב: "הוא ראה אותה מעל הגג שהיתה רוחצת בביתה". לפי דבריו, שיעור הכתוב הוא: 'ויתהלך על גג בית המלך וירא מעל הגג אישה רוחצת...'. ופירושו מסתבר, הן משום שהגג כבר נזכר בתחילת הפסוק, הן משום שלוּ היה התיאור "מעל הגג" מוסב כלפי רחיצתה של בת שבע, היה ראוי יותר לכתוב 'על הגג'. מסתבר אפוא שדוד ראה את בת שבע רוחצת מעל גג ביתו, שהיה בלאו הכי גבוה מכל בתי העיר.[4]

ועדיין יש לשאול: מה ראה המקרא לכתוב כן, ולא לכתוב בפשטות 'וירא מעל הגג אישה רוחצת'? ניתן לטעון כי בדרך זו ביקש המקרא לומר שהאשמה תלויה גם בבת שבע. אף אם בפועל רחצה בת שבע בביתה, מכל מקום ראה אותה דוד. המקרא אינו אומר, כמובן, שבת שבע יזמה זאת בכוונה, אך חוסר זהירות יש כאן; לוּ נזהרה בת שבע יותר, לא היה איש רואה אותה רוחצת.

ייתכן שבדרך זו נוכל לבאר עוד ביטוי: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ". לשם מה נאמרו המילים "ותבוא אליו"? וכי מה היה הכתוב חסר בלעדיהן? דומה שמילים אלו באו לומר שבת שבע לא הייתה פסיבית לחלוטין במהלך, ולכן יש מקום לתאר בפעלים אקטיביים גם את מעשיה.

באופן זה יש להבין, כנראה, פסוק תמוה נוסף: "וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ". מה טיבה של הדגשה זו? המפרשים העלו כיוונים שונים. רד"ק פירש שהפסוק מדגיש כי בת שבע לא הייתה נידה, והרחיצה הנזכרת בפס' ב היא טבילתה מטומאתה, ועל כן "לא עבר עליה משום נדה אלא משום אשת איש". ודבריו דחוקים: מדוע צריך היה המקרא לטרוח ולהדגיש שדוד עבר 'רק' על איסור אשת איש? ר"י קרא כתב שהפסוק נועד להסביר מדוע נאלץ דוד להזעיק את אוריה מן המערכה: מכיוון שדוד בא על בת שבע לאחר שהייתה נידה, ברור היה שהוולד אינו מאוריה. ואילו ר"י מדן[5] הציע שהדבר נכתב לגנותו של דוד - שלקח את בת שבע בשעה שנטהרה לבעלה.

ברם, על כל הפירושים הללו יש להקשות: מניין ידע זאת דוד? על כן נראה, שעובדה זו נזכרה כדי להציג את חלקה של בת שבע בפרשה: שלא נמנעה מלשכב עם דוד אף על פי שזה עתה התקדשה מטומאתה, והיה סיכון ברור שהיא עלולה להרות מביאה אסורה זו.[6]

ד. אוריה

לאחר ששמע על הריונה של בת שבע, ניסה דוד לטשטש את העניין בהבאת אוריה החתי במהרה לביתו:

(ו) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד: (ז) וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה:[7] (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ:[8] (ט) וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ: (י) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ: (יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

מטרתו של דוד ברורה: "שהיה מתכוין שישכב עם אשתו ויהא סבור שממנו היא מעוברת" (רש"י). אך מדוע לא ירד אוריה אל ביתו? האם באמת עמד מאחרי סירובו אך רק הטעם האידיאולוגי שאמר לדוד, שאין הוא רוצה ללכת לביתו בעת שחבריו במערכה? מסתבר שלא כן הדבר. לוּ זו הייתה הסיבה היחידה, קשה להניח שאוריה היה מדבר אל דוד בחריפות רבה כל כך. נראה אפוא שתמונת המצב הייתה מורכבת יותר. בתחילה אוריה אכן לא ידע מה קרה, ויש להניח שהסיבה שלא ירד לביתו הייתה באמת אותו נימוק מוסרי-אידאולוגי. אלא שאוריה לא הלך לישון לבדו: הוא שכב "פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו"! אין ספק שבין העבדים שאוריה שהה עמם באותו לילה, היו גם אנשים שכבר הספיקו לשמוע על מעשהו של דוד, שלא נעשה, כאמור, בסתר. ייתכן שחלקם אף היו בין השליחים השונים ששלח דוד בפרשה. ואף אם לא כולם ידעו את הדבר במפורש, קשה היה שלא להבין את הקשר שבין ביקורה האחרון של בת שבע בבית דוד ובין חזרתו המפתיעה של בעלה לירושלים בציוויו של דוד. קיצורו של דבר, חוסר הזהירות של דוד עלה לו בפרסום הפרשה, עד שהדברים הגיעו, כנראה, גם לאוזניו של אוריה.

לאור זאת ניתן באמת להבין את לשונו החריפה של אוריה: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה!". מסתבר שבאזכור החריף והמפתיע "וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי" אוריה רומז לדוד דווקא, כאומר: האם ראוי שאשכב עם אשתי - כשם שעשית אתה?! אוריה חושף אפוא בדרך רמז את הבעיה המוסרית החריפה ביותר של דוד: שהמעשה כולו היה על רקע הפער שבין הלוחמים ובין מי שנותר בעורף.[9]

דוד עדיין אינו אומר נואש, ומנסה להשיב את אוריה אל ביתו בדרכים אחרות:

(יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת: (יג) וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד:

תחילה ניסה דוד להשאיר את אוריה בירושלים עוד יום אחד, בהנחה שאם תתמשך שהותו חסרת המעש בעיר, לא תהיה לו סיבה אמתית להימנע מלרדת אל ביתו. משנכשל הניסיון הזה, מנסה דוד לערער את שיקול הדעת של אוריה באמצעות שכרות. ואולם, אוריה, אפילו בשכרותו, מסרב לשתף פעולה עם דוד; עדיין נותרה בו מידה של צלילות, והיא מסייעת לו להתנגד בכל כוחו לניסיון לטשטש את המאורע.

מעתה לא נותרה לדוד אלא דרך אחת - הנוראה מכולן:

(יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה: (טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת:

 

[1] חז"ל (עיין סנהדרין סט ע"ב) זיהו את אליעם אביה של בת שבע עם אליעם בן אחיתופל, מגיבורי דוד (עיין כ"ג, לד), ועל פי זה היו שהסבירו כי אחיתופל הצטרף למרד אבשלום בגלל כעסו על מעשהו של דוד; אבל הסבר זה תמוה, שהרי דוד אהב את בת שבע ואת שלמה בנה, ולא הייתה לאחיתופל שום סיבה שהיא להעדיף את אבשלום על פני שלמה, אם אכן היה שלמה נכדו. ראוי לציין שבדברי הימים (דה"א ג', ה) נקרא אביה של בת שבע "עמיאל", ושמא הוא הוא עמיאל מלו דבר, שהיה ידידו של דוד וסייע לו במרד אבשלום (עיין י"ז, כז).

[2] קשה לדעת אם היה אוריה מישראל אם לא. רד"ק העלה שתי אפשרויות: "איפשר כי גר היה, או ישראל היה וקראו חתי לפי שגר עם בני חת".

[3] אם כנים דברי חז"ל (ראה הערה 1) שאליעם, אביה של בת שבע, היה אף הוא מגיבורי דוד, אזי התשובה שקיבל דוד משמעה שהן אביה של בת שבע הן בעלה נמצאים בשדה הקרב, והיא נותרה בודדה בירושלים.

[4] ביתו של אוריה היה במורד ביתו של דוד, ככתוב: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ..." (פס' ח), וכן עוד פעמים מספר בהמשך הפרק. על פי המקובל כיום, ביתו של דוד היה בראש הגבעה של עיר דוד והשקיף על כל העיר, המשתפלת מבית המלכות כלפי מטה (לכיוון דרום).

[5] בספרו דוד ובת שבע - החטא, העונש והתיקון, אלון שבות תשס"ב.

[6] ועיין נידה לא ע"ב: "ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, שנאמר הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי (תהילים נ"א, ז). ורבי יוחנן אמר: סמוך לטבילה, שנאמר וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (שם)".

[7] מאחר ששאלות אלו לא נשאלו באמת על מנת לקבל תשובות, לא ראה המקרא כלל צורך לציין מה השיב אוריה.

[8] הכוונה למנה הניתנת מבית המלך לאות כבוד והערכה, כמו המשאות שנתן יוסף לאחיו (בראשית מ"ג, לד).

[9] חז"ל (קידושין מג ע"א) קבעו שעצם כינוי יואב בתואר 'אדונִי' הוא מרידה במלכות. אין ספק שאוריה מתריס בלשון זו כלפי דוד, והמקרא מבליט זאת בהגדירו את דוד פעמיים כ"אֲדֹנָיו" של אוריה (פס' ט, יג).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)