דילוג לתוכן העיקרי

שמואל א | פרק י"א | המלחמה עם עמון | 1

קובץ טקסט

פרק י"א - המלחמה עם עמון (א)

א. ההשפלה

נחש העמוני עולה על יבש גלעד, ואנשי יבש, החוששים לחייהם, פונים אליו בהצעת כניעה: "כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ". המונח "ברית" אינו מציין דווקא ברית בין שווים, אלא גם הסכם כניעה. ההבדל בין שני סוגי הבריתות בא לידי ביטוי בהבחנה שבין כריתת ברית 'עִם' הצד השני, המציינת ברית בין שווים (כמו, למשל, בראשית כ"ו, כח; שמ"א כ', טז), ובין כריתת ברית "לנו", בדומה להצעת הגבעונים - "עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית" (יהושע ט', יא).

נחש העמוני מוכן לקבל את ההצעה, אך מוסיף עליה תנאי מביש ומשפיל:

(ב) ...בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל:

נקירת עיניים כביטוי להשפלת מנוצחים מוכרת לנו ממקומות אחרים במקרא.[1] ואולם, נחש מעוניין לא רק בהשפלתם של אנשי יבש גלעד, אלא גם בהשפלתו של עם ישראל כולו. ה"חרפה" שעליה מדבר נחש נובעת מן העובדה שאיש לא יעז להתייצב להגנת אנשי יבש גלעד - ובדיוק את המסר הזה מבקש נחש להשיג. בלשון זו עתיד לימים לנקוט גם גלית הפלשתי: "אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד" (י"ז, י). ה"חרפה" נגרמת דווקא בשל העובדה שאיש אינו מוכן להתייצב מולו.

אנשי יבש פונים אל נחש בהצעה:

(ג) ...הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ:

הצעה זו מתמיהה במקצת. למעשה, מודים אנשי יבש גלעד לנחש שאין ביכולתם לעמוד בפני עצמתו, אך ייתכן כי מישהו ייחלץ לעזרתם ויושיעם מידו, ודבר זה יתברר בתוך שבעה ימים. האין בהצעה זו משום חוצפה כלפי נחש? מדוע יסכים נחש לארכה זו, שמעצם הגדרתה נועדה לתת לאנשי יבש אפשרות לגייס עזרה ולגבור על נחש?!

המפרשים העלו כיוונים שונים לגבי שאלה זו. לדעת רלב"ג, מטרתו של נחש מלכתחילה הייתה עימות כללי עִם ישראל, ולכן הסכים להצעה זו: "כי דעתו היה להלחם עם ישראל ולקחת את ארצם אם יוכל". מצודת דוד, לעומת זאת, הבין שדברי יבש גלעד קסמו לנחש בגלל רצונו לחרף את ישראל בדרך זו: "אם הכוונה בזה לחרף כל ישראל, הנה ראוי להודיעם, ואם לא יושיענו אז יחשב לחרפה".

ואולם, ייתכן שהסכמתו של נחש נבעה משיקול אחר. מהמשך הפרק מתברר, שבני ישראל לא ששו לבוא לעזרת יבש גלעד, ושאול נאלץ לנקוט בצעדים דרסטיים על מנת להוביל את העם אחריו:

(ז) וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ...

וגם אז יצאו אחריו בני ישראל רק בגלל מעורבות הקב"ה:

...וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד:

ניתן אפוא להסיק, שלולא צלחה רוח ה' על שאול, היו אנשי יבש גלעד נותרים בבדידותם ונאלצים לקבל עליהם את תנאי הכניעה המשפילים של נחש. סביר להניח שגם נחש היה מודע לעובדה זאת, ולכן נענה לבקשתם, ובכך הגביר את חרפתם.

כעת נותר לברר: מה גרם למצב זה? מדוע לא נחלצו בני ישראל באופן טבעי לעזרת יבש גלעד?

ניתן לתלות את התשובה במצבם הכללי של שבטי ישראל באותה תקופה. בספר שופטים נתקלנו בכמה וכמה מקרים בעוינות בין השבטים השונים. דבורה העירה לכמה שבטים על אשר לא באו לעזרת ה' בגיבורים; גדעון נאבק עם שבט אפרים ועם אנשי סוכות ופנואל; ומאבקים שבטיים נוספים עמדו בפני יפתח, שמשון ועוד. מצטיירת תמונה עגומה של נתק בין שבטים ואזורים, וחוסר מובהק בתחושת השייכות לעם ישראל ובאחדות של כל שבטי ישראל. ניתן אפוא לתלות את מצבם של בני יבש גלעד באדישות הכללית של בני ישראל בתקופת השופטים לסבלן של קבוצות קטנות.

אלא שבהסבר זה יש קושי. כבר בסוף ספר שופטים קיימת מגמה של אחדות בין שבטי ישראל - "כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" (שופטים כ', יא) - ואחריות הדדית לנעשה בעם ישראל.[2] תחת הנהגתו של שמואל פעל העם כאיש אחד, ואין כל רמז לתחושות של בדלנות על רקע שבטי. על כן, נראה שיש לחפש הסבר מקומי יותר לתופעה.

ב. יבש גלעד ובנימין

נראה, שמצוקתם של בני יבש גלעד נבעה מבעיית היחס הכללי בינם לבין בני ישראל. בסוף ספר שופטים, לאחר המלחמה של שבטי ישראל בשבט בנימין בעקבות פרשת פילגש בגבעה, מתואר צערם של בני ישראל על שנשבעו בשעת המלחמה שלא לתת מבנותיהם לבנימין (שופטים כ"א). בני ישראל הצטערו מאוד על יחסם השלילי לבנימין ועל הנתק עם שבט זה, וחששו לגורלו. הבעיה הייתה קשה במיוחד לאחר שהתברר ש"נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה" (שם, טז). בשלב הראשון ביקשו בני ישראל לפתור את בעיית הנישואין של בני שבט בנימין על ידי מציאת קבוצת אנשים שלא עלתה למלחמה, וממילא השבועה לא חלה עליהם. כשהתברר שבני יבש גלעד לא עלו למלחמה, נקטו בני ישראל בפעולה:

וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ. וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן... וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד... (שם, י-יד).

סתם המקרא ולא פירש, מדוע לא עלו בני יבש גלעד למלחמה נגד בנימין, אך יש סבירות שהדבר נבע מקשר קדום שהיה בין בני בנימין לבין אנשי יבש גלעד.[3] קשר כזה עשוי גם להסביר מדוע נקטו בני ישראל בצעד חמור כל כך ביחס לאנשי יבש גלעד. מכל מקום, מסתבר שמזה זמן רב שררה איבה בין יבש גלעד לבין שבטי ישראל, ועל כן מלכתחילה לא היה סיכוי גדול שייחלץ מי משבטי ישראל לעזרת יבש גלעד.

אמנם אנשי יבש גלעד יכולים היו למצוא אמפתיה בשבט בנימין, שמאותה אפיזודה ואילך גם היו קשורים אליהם בארבע מאות קשרי חיתון. ואכן, קשר זה מתואר גם בפרקנו:

(ד) וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ:

עם זאת, מה כבר יכלו בני בנימין לעשות? אין צורך לומר, שבני בנימין הם האחרונים שיכולים היו להזעיק את ישראל לעזרה דווקא לאנשי יבש גלעד, לאור השתמטותם של אלו ממלחמת ישראל עם... בנימין. כל שיכלו בני בנימין לעשות היה לבכות - עד שבא שאול ושינה את התמונה.

לאור זאת גם מובן הצורך במעשהו החמור של שאול, כמו גם במעורבות ה', כדי לגייס את עם ישראל למערכה להגנת תושבי יבש גלעד. אבל בסופו של דבר, הביא האיחוד של שבטי ישראל לא רק לניצחון במלחמה, אלא גם לסגירת המעגל הטרגי מפרשת פילגש בגבעה.[4]

ג. פרשת פילגש בגבעה והמלחמה עם בני עמון

קשר זה אינו הקשר היחיד בין פרקנו לבין פרשת פילגש בגבעה ותוצאותיה. למעשה, ישנן הקבלות רבות בין שני הסיפורים:

א. הדמיון הבולט ביותר הוא בדרך שבה גייס שאול את העם, הדומה מאוד לדרך המזעזעת שבה הזעיק בעלה של הפילגש את בני ישראל:

וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ (שופטים י"ט, כט-ל);

וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד (שמ"א י"א, ז).

ב. שני הסיפורים מתרכזים באותם המקומות: מוקדי הסיפור שבפרקנו הם יבש גלעד והגבעה, כשם שסיפור פילגש בגבעה מתקשר גם ליבש גלעד.

ג. שני הסיפורים מתארים אות קלון העומד מעל בני ישראל. מעשה פילגש בגבעה מוגדר:

זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים כ', ו).

ובמקביל, מטרתו של נחש העמוני בהצעתו לנקור כל עין ימין לתושבי יבש גלעד היא:

חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל (שמ"א י"א, ב).

ד. בשני הסיפורים מוזכר בכיו של העם:

וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' עַד הָעֶרֶב (שופטים כ', כד);

וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ (שמ"א י"א, ד).

ה. בשני המקומות מתוארת אספת העם בביטוי דומה. הצירוף המנחה בפרשת מלחמת בנימין הוא "כְּאִישׁ אֶחָד":

וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד... וַיָּקָם כָּל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד לֵאמֹר... וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים (שופטים כ', א-י).

ביטוי זה מופיע גם בפרקנו:

וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד (שמ"א י"א, ז).

ו. לאחר שהובטחה להם העזרה, פונים אנשי יבש גלעד אל העמונים ומציגים את עצמם כמי שנכנעים לנחש ומקבלים את תנאיו:

וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי יָבֵישׁ מָחָר נֵצֵא אֲלֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם (שמ"א י"א, י).

לשון זו מזכירה מאוד את הצעתו של המארח הזקן מהר אפרים לבני הגבעה בפרשת פילגש בגבעה:

הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם[5] וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת (שופטים י"ט, כד).

ז. כששמעו בני ישראל על פרשת פילגש בגבעה, הם נזעקו ודרשו מבני בנימין:

תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל (שופטים כ', יג).

ברם, בקשה זו נתקלה בהתנגדות מצדם של בני בנימין:

וְלֹא אָבוּ בְּנֵי בִנְיָמִןִ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם).

במקביל, גם בסיומה של מלחמת עמון נשמעת דרישה בלשון דומה:

וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם[6] (שמ"א י"א, יב).

יש להוסיף, שדרישה זו נאמרה כלפי האנשים שהוזכרו בפרק הקודם, וכונו שם באותו תואר שבו כינו בני ישראל את אנשי גבעה:

וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה (שם י', כז).

ואף כאן סירב לבקשה נציג מבני בנימין:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל (שם י"א, יג).

כעת ניתן לבחון את השאלה: מה משמעותה של השוואה זו?

ספר שופטים מסתיים בתיאור המצב הקשה שאליו הגיעו בני ישראל, אשר כלל עברות של עבודה זרה (שופטים י"ז - פסל מיכה), גילוי עריות (שם י"ט - פילגש בגבעה) ושפיכות דמים (שם כ'-כ"א - המלחמה עם בנימין). ההסבר למציאות קשה זו היה הפסוק החוזר "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (י"ז, ו; כ"א, כה; ועיין י"ח, א; י"ט, א). כחלק ממצב נורא זה ניתן לראות את הפרשה הנוראה של הפילגש בגבעה, את הדרך האיומה שבה נאלץ בעלה לזעזע את ישראל כדי לאסוף אותם לדון את החוטאים, ואת מלחמת האחים שגרר המעשה.

פרקנו סוגר את המעגל. הציפייה הגדולה למלך על ישראל, הבאה לידי ביטוי בפרשיות שבסוף ספר שופטים, מתגשמת בפרקים אלו בדמותו של שאול. פרק י"א הוא הפרק החיובי ביותר מבחינת מלכות שאול, והוא מתאר את תחילת התגשמות הציפיות מן המלוכה. בין היתר מבטא זאת המקרא על ידי הניגוד המוחלט שבין שני הסיפורים.

גיוס ישראל לא נעשה עוד בדרך של ניתוח גופה ושליחתה בכל ישראל, אלא על ידי ניתוח שני צמדי בקר. כשהעם יפרוץ בבכי, יהיה מי שיושיע אותם מצרתם. לא עוד תהיה זימה ונבלה בישראל; אדרבה, כאשר ינסה מישהו לשים חרפה על כל ישראל, המלך יסכל את מחשבתו. בני ישראל ייאספו "כְּאִישׁ אֶחָד" לא כדי לצאת למלחמת אחים, אלא כדי להילחם נגד אויב חיצוני ולהכריעו. פניות לזרים לעשות לבני ישראל כטוב בעיניהם לא יופנו ככניעה כלפי רשעים בעם ישראל, אלא כתרגיל של ערמה בדרך לניצחון על רשעי אומות העולם. ואם יימנע ביעור הרע מישראל, לא יהיה זה בגלל סירוב עקרוני וערכי של שותפים לפשע, אלא מתוך החלטה מלכותית שלא לפגוע ברשעים ביום שבו עשה ה' תשועה לישראל.

יש אפוא מלך בישראל. לא עוד איש הישר בעיניו יעשה, ולא עוד יוכל מלך נכרי לנקור את עיניהם של בני ישראל.

 
 

[1] כפי שנעשה לשמשון (שופטים ט"ז, כא) ולצדקיהו (מל"ב כ"ה, ז).

[2] גם אם הפרקים בסוף ספר שופטים התרחשו בשלב מוקדם יותר (עיין על כך בפירוש דעת מקרא), מכל מקום, מבחינת מגמתו של הספר, הרושם הוא שלקראת תקופת שמואל מתגברת תחושה של אחדות.

[3] ניתן למצוא במקרא רמז עמום לקשרים קדומים בין בנימין והגלעד. ברשימת היורדים למצרים נזכרים בין בניו של בנימין "מֻפִּים וְחֻפִּים" (בראשית מ"ו, כא), בעוד שבמפקד בפרשת פינחס באים שמותיהם בשינוי קל: "לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחוּפָמִי". והנה, ברשימת היוחסין בספר דברי הימים מופיעים "שֻׁפִּם וְחֻפִּם" (דה"א ז', יב), ובהמשך אותו פרק מצוין קשר חיתון בינם לבין מנשה: "בְּנֵי מְנַשֶּׁה אַשְׂרִיאֵל אֲשֶׁר יָלָדָה פִּילַגְשׁוֹ הָאֲרַמִּיָּה יָלְדָה אֶת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד. וּמָכִיר לָקַח אִשָּׁה לְחֻפִּים וּלְשֻׁפִּים וְשֵׁם אֲחֹתוֹ מַעֲכָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי צְלָפְחָד וַתִּהְיֶנָה לִצְלָפְחָד בָּנוֹת. וַתֵּלֶד מַעֲכָה אֵשֶׁת מָכִיר בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּרֶשׁ..." (שם, יד-טז). הפסוקים קשים לביאור (עיין רד"ק), אך נראה מהם שמכיר בן מנשה נשא לאישה את מעכה, אחותם של חופים ושופים מבנימין, נוסף על האישה שילדה לו את גלעד.

[4] הקשר שבין יבש גלעד לבנימין בכלל ולשאול בפרט אינו מסתיים כאן. בפרק ל"א, לאחר שהפלשתים מבזים את גופתו של שאול, נחלצים דווקא אנשי יבש גלעד להפסיק את ההשפלה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל. וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ל"א, יא-יג). בכך גמלו אנשי יבש גלעד חסד עם שאול, שהיה זה שהצילם מחרפה ומהשפלה. על חסד זה בירך אותם דוד: "בְּרֻכִים אַתֶּם לַה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ. וְעַתָּה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת..." (שמ"ב ב', ה-ו).

[5] אלו שתי הופעותיו היחידות של הביטוי "הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" במקרא.

[6] גם אלו שני המקומות היחידים במקרא שבהם מוצגת דרישה כזו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)