דילוג לתוכן העיקרי

שמואל א | פרק ז' | ישראל בהנהגתו של שמואל

קובץ טקסט

 

א. קִרְיַת יְעָרִים

פרק ז' הוא למעשה הפרק היחיד המתאר את הנהגתו של שמואל את עם ישראל. על ייחודה של הנהגת שמואל נעמוד להלן, אך תחילה נעסוק בנקודה המסיימת את פרק ו' ופותחת את פרקנו, הקשורה עדיין בסיפור הארון מן הפרק הקודם:

וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם. וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה'. וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה... (ו', כא - ז', א-ב).

מה המיוחד בקרית יערים? מדוע דווקא בה הושאר הארון במשך תקופה כה ארוכה? ייתכן, שלהעברה לקרית יערים יש משמעות נוספת, הנובעת ממעמדה הייחודי של העיר. קרית יערים היא אחת מערי הגבעונים (יהושע ט', יז), שהייתה כנראה מקום מקדש לבעל, כמשתמע משמותיה הנוספים - "בעלה" (שם ט"ו, ט-י), "קרית בעל" (שם, ס) ו"בעלי יהודה" (שמ"ב ו', ב)[1] - כלומר, הייתה לה משמעות דתית; וייתכן שגם בעם ישראל הייתה לה קדושה מיוחדת.

העיר נזכרת פעמיים בתיאור הנחלות בספר יהושע, הן בגבולה הצפוני של נחלת יהודה, הן בגבולה הדרומי של נחלת בנימין. לתיאור זה מסגרת מיוחדת במינה, הבולטת בייחוד בתיאור נחלת שבט בנימין:

וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה מִן הַיַּרְדֵּן וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף יְרִיחוֹ מִצָּפוֹן וְעָלָה בָהָר יָמָּה וְהָיוּ תֹּצְאֹתָיו מִדְבַּרָה בֵּית אָוֶן. וְעָבַר מִשָּׁם הַגְּבוּל לוּזָה אֶל כֶּתֶף לוּזָה נֶגְבָּה הִיא בֵּית אֵל... וְתָאַר הַגְּבוּל וְנָסַב לִפְאַת יָם נֶגְבָּה מִן הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בֵית חֹרוֹן נֶגְבָּה וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים עִיר בְּנֵי יְהוּדָה... וְיָרַד הַגְּבוּל אֶל קְצֵה הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵּי בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר בְּעֵמֶק רְפָאִים צָפוֹנָה וְיָרַד גֵּי הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי נֶגְבָּה וְיָרַד עֵין רֹגֵל. וְתָאַר מִצָּפוֹן וְיָצָא עֵין שֶׁמֶשׁ וְיָצָא אֶל גְּלִילוֹת אֲשֶׁר נֹכַח מַעֲלֵה אֲדֻמִּים וְיָרַד אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן. וְעָבַר אֶל כֶּתֶף מוּל הָעֲרָבָה צָפוֹנָה וְיָרַד הָעֲרָבָתָה. וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף בֵּית חָגְלָה צָפוֹנָה וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל אֶל לְשׁוֹן יָם הַמֶּלַח צָפוֹנָה אֶל קְצֵה הַיַּרְדֵּן נֶגְבָּה זֶה גְּבוּל נֶגֶב (יהושע י"ח, יב-יט).

השימוש במילה "כתף" ייחודי לתיאורי נחלת שבט בנימין; ומסתבר שאין זה מקרה, והדבר רומז להקשר אחר בתורה:

לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן (דברים ל"ג, יב).

מסתבר, שנחלת בנימין הייתה 'מסומנת' כנחלת השכינה המיועדת עוד מימי יהושע, ועל כן מרובה בה השימוש במילה "כתף", כמסמלת את 'גבולות הגזרה' של המקום אותו עתיד ה' לבחור. בשלב זה טרם נודע המקום, אך ידעו כי הוא מצוי בין אותן כתפיים. קרית יערים נמצאת ממש באמצע הדרך בין הכתפיים הללו. יש, אם כן, מקום רב להניח, שהעברת הארון לעיר גדולה המצויה בין כתפי בנימין לא הייתה מקרית, אלא נבעה מהקדושה שנראה היה כי יש למקום זה. רק לימים התברר, שה' בחר במקום הרחוק רק במעט מקרית יערים - ירושלים.[2]

ב. וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה'

נעבור עתה לעיקרו של הפרק: עם ישראל בהנהגת שמואל. פרקים ד'-ו' חלפו בלא כל אזכור של שמואל, ושמו אינו נקשר כלל עם המפלה בשילה והמכה בבית שמש. בינתיים חלפו עשרים שנה, ובלא שמתואר מה אירע באותן השנים, ניכרת תוצאת הנהגתו של שמואל היטב:

(ב) ... וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה': (ג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: (ד) וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ:

מן הפסוקים נראה, שהמהפכה הדתית של שמואל עברה שני שלבים: בשלב הראשון אימצו בני ישראל את עבודת ה', אך עדיין עבדוהו בשיתוף עם עבודה זרה; ושמואל מאיץ בעם להשלים את המהלך ולעבוד את ה' "לבדו", על מנת שיינצלו במערכה העתידה עם הפלשתים.

התופעה של עבודת ה' בשיתוף מוכרת לנו מן המקרא, ובאופן מיוחד התבלטה במעמד הכרמל ובתוכחתו המקבילה של אליהו לעם:

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱ-לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר (מל"א י"ח, כא).

עם ישראל נקט בשיטה של 'אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך', ולא ראה סתירה בין עבודת ה' לעבודה זרה. תוכחות הנביאים נגעו בנקודה זו ועמדו על הסתירה בין הדברים, שהרי עבודת ה' שוללת מהותית כל אמונה באל אחר. אין די בכך שישראל יקבלו כי "ה' א-להינו"; עליהם להפנים גם ש"ה' אחד".

בסופו של דבר הצליח שמואל במשימתו, והעם זנח כליל את העבודה הזרה. וכעת מגיע אירוע מיוחד, שבו נבחנת מידת ההצלחה של תשובתם של ישראל.

ג. אֶבֶן הָעָזֶר

שמואל מכנס את העם למה שנראה כ'כנס תשובה', הכולל תענית ותפילה:

(ה) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה[3] וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה': (ו) וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה'[4] וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַה' וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה:

ברם, בעיצומו של כנס התשובה הזה מתרחשת פעילות במחנה פלשתים, התמהים על הכינוס המוזר:

(ז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים:

ההתרחשות כאן מפתיעה: ישראל מתכנסים כחלק מתהליך התשובה, אך הפלשתים מפרשים זאת כהכרזת מלחמה, ומתכוננים במהירות לעלות על בני ישראל. ואולם, נראה שטעות זו היא חלק ממהלך מתוכנן, שתכליתו לראות כיצד יגיבו בני ישראל כעת, והאם למדו את הלקח מפרשת מפלת שילה. ואכן, תגובתם של בני ישראל ראויה לחלוטין:

(ח) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:

ביטוי זה הוא תיקון לטעות האומללה של ישראל בפרק ד', באמרם: "נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ". בעוד שבפרק ד' סמכו ישראל על הארון שיושיעם מיד פלשתים, כעת פונים הם לקב"ה להושיעם בזכות זעקה ותפילה. ושמואל נענה לבקשתם ברצון, מקריב קרבן ונענה משמים, ואז יוצאים ישראל לקרב ומביסים בו את הפלשתים.

באופן מיוחד בולט ביטוי ספרותי הקושר את פרקנו לפרק ד' וסוגר את המעגל:

(י) וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יא) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר: (יב) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיֹּאמַר עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ ה':

השם "אבן העזר" נזכר גם בפרק ד', אך שם מדובר במקום שונה לחלוטין:

וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק (ד', א).

אבן העזר שבפרק ד' מצויה בקרבת אפק שבנחלת אפרים, באזור ראש העין של ימינו, ואילו בפרקנו מדובר על אזור המצפה שבבנימין. ובכל זאת, אין ספק שמבחינה ספרותית רומז המקרא לקשר שבין שני הסיפורים באמצעות שימוש באותו שם מקום (שאינו נזכר בשום מקום אחר במקרא!); והעובדה שאין מדובר באותו מקום רק מבליטה זאת.

והרי קשר סגנוני נוסף בין שני הסיפורים: בפרק ד' שמו בני ישראל את ביטחונם בארון, וכאשר הגיע נאמר "וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ" (ד', ה) - תרועה שהביאה בסופו של דבר לתבוסתם; עתה, כאשר בוטחים ישראל בקב"ה, הם זוכים בניצחון אמתי, המנוסח בלשון דומה להפליא - "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל".

זהו למעשה הסיפור היחיד שמספר המקרא על שמואל כמנהיגו של עם ישראל. ואולם, בסיפור זה מקופלת מהפכה שלמה שהנהיג שמואל, שהביאה לתיקון מלא - מחטא שהביא למפלה, לתשובה שהביאה לניצחון גדול:

(יג) וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד ה' בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל: (יד) וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי: (טו) וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו:[5] (טז) וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה[6] וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: (יז) וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה':

ד. בין שמואל למשה

כבר עמדנו בפרק ג' על ההקבלה שעורך המקרא בין שמואל ומשה. בפרק זה מיתוספות כמה נקודות להקבלה זו:

1. שני הנביאים הנהיגו את עמם במאבקים קשים מול אויביהם, והסתייעו בעזרת שמים כדי לנצח. גם כאן ישנה הקבלה מילולית: בפרשת קריעת ים סוף נאמר "וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם... וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם" (שמות י"ד, כד-ל); ובדומה לכך נאמר בפרקנו "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל" (פס' י).

2. שני האנשים משמשים בתפקידי כהונה, אף שהם 'רק' לוויים: על משה נאמר "וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַה' " (ויקרא ח', כא), ועל שמואל מסופר בפרקנו "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַה' ". שניהם גם בונים מזבחות לאחר ניצחונות צבאיים: לאחר ניצחון ישראל על עמלק נאמר "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ" (שמות י"ז, טו), ולאחר הניצחון על הפלשתים בפרקנו נאמר "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' " (פס' יז).

3. מלבד ההנהגה הרוחנית והמדינית, משמשים שני המנהיגים גם כשופטים: "וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם" (שמות י"ח, יג); "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו" (פס' טו).

מקומה של ההקבלה בפרק זה מובן היטב. דמותו של שמואל מצטיירת כמנהיג אידאלי, המביא את ישראל להצלחה הן מבחינה רוחנית הן מבחינה צבאית. הקבלתו לדמותו של משה בפרק זה מבטאת את ההערכה הגבוהה של המקרא כלפיו.

ברם, יש להקבלה זו גם משמעות נוספת. הפרק הבא מתאר תפנית היסטורית בעם ישראל, המבקש לשנות את המשטר למלוכני. בקשה זו נתקלה בביקורת קשה הן מצד שמואל הן מצד הקב"ה, שעל משמעותה נעמוד בע"ה בשיעור הבא. מכל מקום, הקבלת שמואל למשה מהווה הכנה לקראת ביקורת זו: לעם ישראל יש מנהיג הדומה בכישוריו לגדול מנהיגיהם של עם ישראל; הדבר מוכיח ששינוי צורת השלטון איננו הכרחי, ועם ישראל יכול להסתדר היטב עם שלטון של אדם בדמותו של שמואל, המביא את עם ישראל להצלחות בכל התחומים, אף שאינו מלך, ואולי הודות לכך.

 
 

[1] ריבוי השמות נובע, כנראה, מן הרצון לשנות את השם האלילי של העיר, ועיין דברים י"ב, ב-ג; במדבר ל"ב, לז-לח.

[2] ישנה נקודת דמיון משמעותית נוספת בין קרית יערים ובין ירושלים. בחירת ירושלים לבירתו של דוד המלך נבעה, כנראה, בראש ובראשונה מכך שאין היא מזוהה מבחינת שיוכה השבטי, הליהודה היא אם לבנימין, ואדרבה, המקרא מדגיש כי היא שייכת לשני השבטים (השווה יהושע ט"ו, סג לשופטים א', כא!). כן הדברים גם לגבי קרית יערים: ביהושע ט"ו, ס היא נמנית עם ערי שבט יהודה, אך ייתכן ששם י"ח, כח היא נמנית עם ערי בנימין; ועיין דעת מקרא שם, ואכמ"ל.

[3] המצפה הייתה מקום מרכזי כבר בתקופת השופטים, ומן הפסוקים נראה שהייתה לה גם משמעות דתית. אצל יפתח נאמר: "וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה" (שופטים י"א, יא). רש"י ורד"ק הציעו כמה כיוונים להבנת הביטוי "לפני ה' ", ובין היתר כתב רד"ק: "והיה שם מזבח ובית תפלה ולאותה מצפה הלכו אנשי גלעד עם יפתח לדבר שם דבריהם לפני ה' במצפה". כך גם נאמר במלחמת ישראל עם בנימין: "וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל ה' הַמִּצְפָּה" (שופטים כ', א). אמנם באותו פרק עצמו נאמר ביטוי מקביל ביחס לבית אל: "וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵא-לֹהִים... וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה' " (שם, יח-כו). ומכל מקום, נראה שלמצפה היה מעמד מיוחד בעם ישראל באותה תקופה.

[4] משמעות שפיכת המים אינה ברורה. רש"י הביא את תרגום יונתן, שפירש זאת באופן סמלי: "תרגם יונתן: ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה' " (= וישפכו לבם בתשובה כמים לפני ה'). וכן פירש בעל המצודות: "וישאבו מים - רוצה לומר: התעוררו לשאוב ולהזיל מי דמע ושפכו בתפלה לפני ה' ". ואולם, רש"י עצמו כתב: "ולפי משמעו אינו אלא סימן הכנעה: הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין". ורד"ק מציע: "ויתכן לפרש ששפכו מים לפני ה' סימן לכפרת עונות על דרך 'כְּמַיִם עָבְרוּ תִזְכֹּר' (איוב י"א, טז)". שפיכת מים כפעולה דתית מצינו גם אצל דוד (שמ"ב כ"ג, טז), אך שם מדובר לכאורה בפעולה בעלת משמעות סמלית ספציפית. ויש גם מקום לחשוב על הקשר שבין מעשהו של שמואל ובין מצוות ניסוך המים.

[5] אמנם בימיו של שמואל כבר מלך שאול, אך כוונת המקרא כאן להנהגה הרוחנית, שבה המשיך שמואל לשאת גם לאחר המלכת שאול, כפי שעולה מהופעותיו השונות בספר לאחריה. למעשה, במעמד ההמלכה עצמו התבטא שמואל במפורש על מחויבותו להמשיך להנהיג את ישראל גם בעתיד: "גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (שמ"א י"ב, כג).

[6] ערים אלו הן מרכזים חשובים בעם ישראל בתקופה שלאחר הכניסה לארץ: הגלגל שימש כמקום המשכן ומסמל את נס חציית הירדן (יהושע ד', כ), ועל המצפה ובית אל עמדנו לעיל הערה 3. ערים אלו גם נמצאות בנחלת בנימין, ובכך יש ביטוי נוסף (מלבד עניין קרית יערים, שבו פתחנו את שיעורנו) לחשיבות המיוחסת לנחלה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)