פרק ז - חזון נתן: מלכות הנצח של בית דוד

  • הרב אמנון בזק

פרק ז' (2) / חזון נתן: מלכות הנצח של בית דוד

א. נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד

בשיעור הקודם עסקנו באחד משני התכנים המרכזיים של חזון נתן: מדוע לא בנה דוד את בית המקדש. בשיעור זה נעסוק בתוכן השני של הנבואה. בצד האכזבה שצפויה אולי לדוד מדחיית בניין המקדש לימי שלמה, הוא זוכה להבטחה גדולה - שבית המלכות של זרעו יהיה בית המלכות הנצחי של עם ישראל:

(יב) כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: (יג) הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: (יד) אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: (טו) וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: (טז) וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם:

שלוש פעמים חוזר כאן הצירוף "עד עולם", והדבר מעיד על חשיבותה של הבטחת ה' לדוד. אלא שדבר זה גופו מפתיע: מדוע נאמרת הבטחה כה משמעותית בדרך אגב כמעט, בנבואה שעיקר עניינה אינו מלכות דוד אלא בניין המקדש? האם באמת יש קשר בין שני הנושאים?

ממזמור קל"ב בתהילים עולה, ששני התכנים אכן קשורים זה בזה. המזמור מציב זו לעומת זו שתי שבועות - שבועה של דוד לה' ושבועה של ה' לדוד:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ. אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי. אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב. הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר...

נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ. אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ. כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ. זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ... (תהילים קל"ב, א-ו, יא-יד).

ההקבלה בין השבועות ניכרת. דוד מתאר שבועה שליוותה אותו כל ימי חייו: שלא ייתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו עד ימצא מקום לה'. כנגד שבועה זו נשבע ה' לדוד שגם בניו ישבו "עדי עד" על כיסאו, ושה' יקבע את מנוחתו "עדי עד" בירושלים. הבטחת מלכות הנצח לדוד היא אפוא שכר על רצונו לבנות בית לה'. בסירובו של ה' לבקשתו של דוד אין משום ביקורת על עצם רצונו לבנות את המקדש. אדרבה: רצון זה - שמן המזמור נראה כי היה טבוע עמוק באישיותו של דוד - הנו ביטוי משמעותי לאהבת ה' שלו, והוא ראוי לשכר עליו. על כן לצד הסירוב לבקשה באה גם ההבטחה הגדולה על מלכות הנצח של בית דוד.

ב. וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ

בהקשר אחר מהווה מזמור קל"ב חלק מתמונה מורכבת. האם מלכות הנצח הובטחה לבית דוד בלא תנאי? מפרקנו נראה שהמלכות אינה מותנית, ואם ינהג המלך שלא כשורה הוא אמנם ייענש, אך לא יוחלף במלך מבית אחר כשם שאירע לשאול: "אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם, וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ". ברם, רושם אחר לגמרי מתקבל מן המזמור הנ"ל: "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ"!

בחינת נושא זה לאורך המקרא מלמדת, שבספרי מלכים ודברי הימים התמונה היא כמו במזמור קל"ב: פעם אחר פעם חוזר הרעיון, שהמשכה של מלכות בית דוד מותנה בהליכת בניו בדרך ה'. כבר בצוואתו לשלמה בנו מזהיר אותו דוד על התנאי הזה: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו... לְמַעַן יָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל" (מל"א ב', ד-ה). ושלמה חוזר על מה שאמר לו דוד בתפילתו לפני ה' בחנוכת המקדש: "וְעַתָּה ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי" (מל"א ח', כה). על פסוקים אלו ניתן היה לומר שאין הם אלא דברי זירוז של דוד לשלמה שייזהר ללכת בדרך ה', ושלמה מצטט אותם;[1] וכך אולי ניתן היה לומר גם על מזמור קל"ב. אלא שבהמשך ספר מלכים מפורשת התניה זו גם בדברי ה' לשלמה: "וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר, וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל" (מל"א ט', ד-ה).

למעשה, הסתירה אינה רק בין חזון נתן לבין פרקים אחרים במקרא, אלא גם בין חזון נתן לבין המציאות: כידוע, זה אלפי שנים אין לנו מלך מבית דוד; כיצד מתיישבת מציאות זו עם ההבטחה שבחזון נתן?

בעיה זו הטרידה מאוד כבר את המשורר במזמור פ"ט, אשר ביטא באריכות רבה את כאבו על אי-התגשמותה של ההבטחה בחזון נתן. המשורר פותח את המזמור בטענה כי ציפה שהבטחת ה' לדוד תתקיים לנצח:

(ג) כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה[2] שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם: (ד) כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי: (ה) עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה:

לאחר מכן הוא משבח את ה' באריכות (פס' ה-יט),[3] כנראה כדי להקדים דברי שבח לדברים החריפים שיבואו בהמשך המזמור. לאחר פסוקי השבח מזכיר המשורר את הבטחת ה' לדוד במילים שמזכירות מאוד את הניסוח בחזון נתן,[4] ומדגיש את היותה בלתי-מותנית:

(כ) אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן[5] לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם:[6] (כא) מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו: (כב) אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ: (כג) לֹא יַשִּׁא אוֹיֵב בּוֹ וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ:[7] (כד) וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף: (כה) וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ: (כו) וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ: (כז) הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵ-לִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי: (כח) אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ:[8] (כט) לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ: (ל) וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם: (לא) אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן: (לב) אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ:[9] (לג) וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם:[10] (לד) וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ[11] וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי: (לה) לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה: (לו) אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב: (לז) זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי:[12] (לח) כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה:

והנה, ממשיך המשורר, כגודל הציפייה כן גודל האכזבה:

(לט) וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ: (מ) נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ: (מא) פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה: (מב) שַׁסֻּהוּ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו: (מג) הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו הִשְׂמַחְתָּ כָּל אוֹיְבָיו: (מד) אַף תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ וְלֹא הֲקֵימֹתוֹ בַּמִּלְחָמָה: (מה) הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה: (מו) הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה סֶלָה:

הדברים החריפים שמטיח המשורר[13] כלפי מעלה התמיהו רבים, וכבר כתב ראב"ע שם: "והיה בספרד חכם גדול וחסיד, וזה המזמור היה עליו קשה ולא היה קורא אותו ולא היה יכול לשמוע, בעבור כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות. והגאון לא הזכיר בפירוש תיקון זה המזמור". גם רד"ק מציין: "רבים תמהו על זה המשורר איך דיבר כנגד הא-ל כדברים האלה, כאדם שאומר לחבירו: נשבעת זה ולא עמדת בשבועתך". אבל לענייננו קשה יותר להבין: מה באמת התשובה לטענת המשורר? כיצד ניתן להסביר מדוע אין לנו עוד מלך מבית דוד?

נראה שהתשובה לבעיה היא ש"עולם" במשמע נצח איננו 'תמיד', כלומר גם אם מובטחת מלכות נצח, אין מובטחת רציפות (ועיין רד"ק שם): מלכות דוד אכן תהיה לנצח, ולא תוחלף בבית מלכות אחר,[14] אך אין זאת אומרת שתמיד יהיה מלך מבית דוד. כיוצא בדבר אתה מוצא בהבטחה על ירושת הארץ "לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית י"ג, טו; ועיין שם י"ז, ח ועוד): ארץ ישראל שייכת תמיד לעם ישראל, אך אין זה אומר שעם ישראל יֵשב בה תמיד; ישיבתו בארץ תלויה בהתנהגותו, כפי שהזהירה התורה פעמים הרבה. חזון נתן מתרכז אפוא בצד החיובי - בית דוד לא יוחלף בבית מלכות אחר; ספר מלכים, שנכתב בפרספקטיבה של חורבן, מדגיש יותר את התניית רציפות המלוכה - בדומה להתניית קיומו של המקדש, שהוא הנושא המרכזי בספר.

לפירוש זה יש תימוכין בנבואת הנחמה בפרק ל"ג בירמיהו, שכורכת את נצחיות הבחירה במלכות בית דוד עם נצחיות הבחירה בכוהנים:

כִּי כֹה אָמַר ה' לֹא יִכָּרֵת לְדָוִד אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא בֵית יִשְׂרָאֵל. וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי מַעֲלֶה עוֹלָה וּמַקְטִיר מִנְחָה וְעֹשֶׂה זֶּבַח כָּל הַיָּמִים.

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמוֹר. כֹּה אָמַר ה' אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם. גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי. אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר צְבָא הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִמַּד חוֹל הַיָּם כֵּן אַרְבֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד עַבְדִּי וְאֶת הַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי אֹתִי (ירמיהו ל"ג, יז-כב).

נמצאת אומר: מה הכוהנים בחירתם נצחית, אף שלא תמיד יעמדו כוהנים לפני ה', אף בית דוד כן. בפסוקים הבאים מוסיף ירמיהו בחירה שלישית - בחירת ה' בישראל - והוא חוזר ומדגיש כי אף שנראה לעתים שבטלו בחירות אלו, באמת הן קיימות לעד:

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר. הֲלוֹא רָאִיתָ מָה הָעָם הַזֶּה דִּבְּרוּ לֵאמֹר שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בָּחַר ה' בָּהֶם וַיִּמְאָסֵם וְאֶת עַמִּי יִנְאָצוּן מִהְיוֹת עוֹד גּוֹי לִפְנֵיהֶם. כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים (שם, כג-כו).

ג. תפילת דוד

בתשובה לחזון נתן פונה דוד בתפילה לה'. התפילה שופעת ביטויים קשים להבנה, ואנו נעיר בשוליים על ביטויים אלה, וכן על שינויי נוסח בפרק המקביל בדברי הימים:

(יח) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי אֲ-דֹנָי ה' וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם:[15] (יט) וַתִּקְטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֲ-דֹנָי ה' וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק[16] וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם[17] אֲ-דֹנָי ה': (כ) וּמַה יּוֹסִיף דָּוִד עוֹד לְדַבֵּר אֵלֶיךָ וְאַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ אֲ-דֹנָי ה': (כא) בַּעֲבוּר דְּבָרְךָ וּכְלִבְּךָ עָשִׂיתָ אֵת כָּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת לְהוֹדִיעַ אֶת עַבְדֶּךָ: (כב) עַל כֵּן גָּדַלְתָּ אֲ-דֹנָי ה' כִּי אֵין כָּמוֹךָ וְאֵין אֱ-לֹהִים זוּלָתֶךָ בְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ בְּאָזְנֵינוּ: (כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱ-לֹהִים[18] לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵא-לֹהָיו: (כד) וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה ה' הָיִיתָ לָהֶם לֵא-לֹהִים: (כה) וְעַתָּה ה' אֱ-לֹהִים הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ הָקֵם עַד עוֹלָם וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (כו) וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד עוֹלָם לֵאמֹר ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל וּבֵית עַבְדְּךָ דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לְפָנֶיךָ: (כז) כִּי אַתָּה ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל גָּלִיתָה אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ לֵאמֹר בַּיִת אֶבְנֶה לָּךְ עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ אֶת לִבּוֹ לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ אֶת הַתְּפִלָּה הַזֹּאת: (כח) וְעַתָּה אֲ-דֹנָי ה' אַתָּה הוּא הָאֱ-לֹהִים וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ אֱמֶת וַתְּדַבֵּר אֶל עַבְדְּךָ אֶת הַטּוֹבָה הַזֹּאת: (כט) וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה אֲ-דֹנָי ה' דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם:

דוד יכול היה להגיב באכזבה על דחיית בקשתו לבנות בית לה'. ואולם, תפילתו איננה תפילה של אדם מאוכזב, אלא תפילת הודיה נרגשת על ההבטחה הגדולה שקיבל. דוד מדגיש את קטנותו אל מול גדלות ה' ואת החסד הגדול שזכה לו, ואיננו מזכיר כלל שה' דחה את בקשתו.

משהטעמנו דבר זה, נוכל לעמוד על בעיית לשונו הקשה של דוד בתפילה. כיצד ניתן להסביר את שפע הביטויים הקשים בפרק? ובמיוחד כיצד ניתן להסביר את הפסוק "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱ-לֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵא-לֹהָיו"? הנמען בפסוק משתנה שוב ושוב: תחילה נראה שדוד פונה לה' ("עמך"), בהמשך נראה שהוא מדבר עם ישראל ("לכם"), ולבסוף שוב נדמה שהוא פונה לה' ("לארצך... עמך... לך"); הצירופים "הָלְכוּ אֱ-לֹהִים... וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ" נראים תמוהים, ועוד יותר מהם הסיום המוזר "אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵא-לֹהָיו"![19]

מסתבר שלפנינו תופעה דומה למה שראינו בנאום הפרֵדה של שמואל מהעם (שמ"א י"ב, ראה שיעור 21 לספר שמ"א). לשון שאינה סדירה באה, פעמים רבות, כשאדם מתרגש מאוד ודבריו אינם שגורים על פיו. המקרא נוקט כאן (ובמקומות אחרים, ראה בשיעור הנ"ל) בדרך מיוחדת במינה לתאר את מצבו הנפשי של דוד בזמן התפילה: הוא משמר את הניסוח המקורי הבלתי-שגרתי של דוד, על מנת להעצים אצל הקורא את ההבנה שאכן יש כאן דברים נרגשים במיוחד. כך מביא המקרא באופן ישיר ובלתי-אמצעי לא רק את לשונו של הדובר, אלא גם את תחושותיו.

ד. עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ

לסיום נציין שדוד מבקש מה' כמה פעמים שהבטחתו אכן תתקיים: "וְעַתָּה ה' אֱ-לֹהִים הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ הָקֵם עַד עוֹלָם וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ... וְעַתָּה אֲ-דֹנָי ה' אַתָּה הוּא הָאֱ-לֹהִים וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ אֱמֶת וַתְּדַבֵּר אֶל עַבְדְּךָ אֶת הַטּוֹבָה הַזֹּאת. וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ" (פס' כה-כט). מדוע נזקק דוד לחזרה זו? כלום נבע הדבר מחוסר אמונה בהבטחת ה'?

ראשית, אפשר שדוד אכן סבר, כפי שאמר במפורש, שאין הוא ראוי לקיומה של הבטחה זו, ותפילתו אינה נובעת מפקפוק בדברי ה' אלא מצניעות וענווה ומתחושה שאין הוא ראוי למה שהובטח לו.

ואולם, דומה שיש כאן יותר מזה. את הבטחת ה' לדוד ניתן להבין בכמה צורות. בצורתה האידאלית זוהי הבטחה למלכות רציפה, נצחית ואחידה על כל ישראל. אך כידוע, דבר זה לא יצא לפועל: כפי שאמרנו לעיל, מלכות דוד לא הייתה רציפה; והיא גם לא הייתה אחידה, שכן היא התפצלה כבר בימי רחבעם נכדו. נראה אפוא שדוד התפלל בדיוק על דבר זה: שהבטחת ה' תתקיים באופן האידאלי. תפילתו זו לא התגשמה, וההבטחה קוימה רק בצורתה המינימלית. אך גם באופן זה, עדיין דוד מלא שבח והודיה לה', שהביאו עד הלום, והבטיח לו הבטחה שלא זכה לה שום אדם אחר מעולם.



[1] ההתניה מצוטטת גם בדברי הפרֵדה של דוד מהעם בספר דברי הימים: "וַהֲכִינוֹתִי אֶת מַלְכוּתוֹ עַד לְעוֹלָם אִם יֶחֱזַק לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתַי וּמִשְׁפָּטַי כַּיּוֹם הַזֶּה" (דה"א כ"ח, ז).

[2] המילים "עולם חסד יבנה" הפכו, כידוע, לביטוי שגור. אלא שבביטוי זה באה המילה 'עולם' במשמע world, ואילו פירושה הנכון (ראה רש"י, ראב"ע, רד"ק ועוד) במזמור הוא 'נצח', וכוונת המשורר היא: אני הייתי סבור שה'חסד' - הבטחת מלכות הנצח לדוד (המכונה "חסד" גם בחזון נתן [פס' טו בפרקנו]) - יישאר לעולם, ושלנצח ("שמים", דהיינו כל עוד השמים קיימים) תתקיים ההבטחה.

[3] פסוקים אלו מוכרים לאשכנזים מן ההקדמה הקבועה לסליחות.

[4] כפי שנציין בהערות הבאות.

[5] השווה לפרקנו, פס' יז: "וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד".

[6] כנגד האמור בפרקנו, פס' ז: "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן...".

[7] השווה לפרקנו, פס' יא: "וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ". מכאן ואילך מתייחס המשורר להבטחות לשלמה. ואין הוא מדקדק להבחין בין מה שנאמר על דוד ובין מה שנאמר על שלמה, שכן מבחינת הטענה המרכזית במזמור אין לכך משמעות.

[8] השווה לפרקנו, פס' יד: "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן".

[9] פס' לא-לב הם הרחבה של הניסוח הקצר בפרקנו "אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ" (פס' יד).

[10] במקביל לאמור בפרקנו: "וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם" (שם).

[11] במקביל לאמור בפרקנו: "וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ" (פס' טו).

[12] במקביל לאמור בפרקנו: "כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" (פס' טז).

[13] מפסוקים אלו נראה שהמשורר חי אחרי החורבן, שהרי המציאות שהוא מתאר תואמת תקופה זו. כותרת המזמור היא "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי". השם איתן האזרחי נזכר בספר מלכים: "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי..." (מל"א ה', י-יא). ברור שאין הכוונה לאותו אדם, שחי לפני שלמה, אך שמא היה המחבר מצאצאיו. ואולי איתן האזרחי המוזכר במלכים הוא זה שחיבר את פסוקי השבח המופיעים במזמור זה (פס' ו-יט).

[14] אשר למלכות החשמונאים, ידועים דברי הרמב"ן בפירושו לבראשית מ"ט, י: "אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום". ועיין בהמשך דבריו שם.

[15] בזה מודה דוד לדברי ה' בחזון נתן: "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל. וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ...".

[16] רד"ק פירש: "שהייתי רחוק ונתקרבתי". אך נראה יותר שהמילה מוסבת על העתיד, כמו ביחזקאל י"ב, כז: "הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא".

[17] גם ביטוי זה קשה. רש"י כתב בפירושו הראשון: "בתמיה: ראוי להתבשר כן לבשר ודם?!". וכיוצא בזה פירש רד"ק, אלא שהוא הבין שהיידוע "האדם" בא לציין אדם מיוחד, שלא כפי שראה דוד את עצמו: "תכונת האדם, כלומר זאת שדברת עלי תכונת האדם הגדול הוא, ולא אדם שפל ונבזה כמוני". רד"ק מסתמך גם על הנוסח השונה במקבילה בדברי הימים: "וַתְּדַבֵּר עַל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק וּרְאִיתַנִי כְּתוֹר הָאָדָם הַמַּעֲלָה ה' אֱ-לֹהִים" (דה"א י"ז, יז).

[18] רד"ק מציין שבכמה מקומות במקרא (כגון בראשית כ', יג; יהושע כ"ד, יט) מדובר על "א-להים" בלשון רבים. אלא שפסוק זה קשה ממילא, כפי שנראה להלן.

[19] בדברי הימים הפסוק כתוב בצורה מעט יותר מובנת: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלַךְ הָאֱ-לֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ עָם לָשׂוּם לְךָ שֵׁם גְּדֻלּוֹת וְנֹרָאוֹת לְגָרֵשׁ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם" (שם, כא). על הלשון הקשה שבפרקנו "גּוֹיִם וֵא-לֹהָיו" כתב רד"ק: "פירוש: 'מגוים ומאלהיו', ומ"ם 'ממצרים' משמשת במקום שנים ושלשה; או פירוש 'והכית גוים ואלהיו', כמו שכתוב 'ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים'; או פירוש 'גוים' על ישראל, כלומר 'אשר פדית ממצרים גוים וזקיניו וגדוליו', ואמר 'גוים' בלשון רבים, כלומר משפחות ישראל, כמו 'בנימן בעממיך' (שופטים ה', יד), ו'אלהים' כמו 'אלהים לא תקלל', שפירושו שופטים. ויונתן לא תרגם 'גוים וא-להיו' [כלומר המילה "וא-להיו" לא תורגמה, אלא הובאה בתוך התרגום בעברית. א"ב], ואפשר שהיה דעתו כדעת מקצת רבותינו ז"ל שפירשו 'וא-להיו' על השם יתברך, על דרך 'בכל צרתם לו צר' (ישעיהו ס"ג, ט), ואמרו 'גוים וא-להיו' כביכול שהוא פדוי עמהם, מפני זה לא תרגמו".