פרק ו - פרשת עוזא

  • הרב אמנון בזק

פרק ו' (1) / פרשת עוזא

א. כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ

לאחר שתואר ביסוסה של מלכות דוד בפרק ה', עוברים שני הפרקים הבאים לתאר את מלכות דוד בשיאה. פרקנו פותח ברצונו של דוד להעלות את ארון ה' לירושלים:

(א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף:[1] (ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָ-אוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: (ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה: (ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים[2] וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: (ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים:

נזכיר, שהמציאות עד לשלב זה הייתה חריגה ולא-חיובית. מאז חורבן שילה (שמ"א ד') נפרדו ארון ה' והמשכן. המשכן נדד לנוב, ומשם לגבעון (ראה דברינו על העיר גבעון בפרק ב', שיעור 4), בעוד שארון ה' נותר, לאחר שהוחזר מפלשתים, בקריית יערים,[3] כנזכר בספר שמ"א (ו', כא - ז', א): "וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם. וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה' ". המשכן הוסיף להיות מקום מרכזי: בו הוקרבו הקרבנות, שם התגוררו הכוהנים, ואנשים עלו שמה לרגל.[4] הארון, לעומת זאת, נותר בבדידותו בקריית יערים, מרוחק ממקום משכנו.

דוד ראה את הבעייתיות שבמצב הזה, והחליט להעביר את הארון למקום מרכזי יותר - לירושלים - כמתואר בפרק המקביל בספר דברי הימים:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם עֲלֵיכֶם טוֹב וּמִן ה' אֱ-לֹהֵינוּ נִפְרְצָה נִשְׁלְחָה עַל אַחֵינוּ הַנִּשְׁאָרִים בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל וְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּעָרֵי מִגְרְשֵׁיהֶם וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ. וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל (דה"א י"ג, ב-ג).

אירוע זה אמור היה, כמובן, להיות מעמד חגיגי ומיוחד, ואכן, ניכרת תחושת השמחה הגדולה המלווה את העלאת הארון. אלא שלמרבה הפלא, החגיגה נגמרה עוד בטרם החלה, עקב אירוע טרגי שקטע אותה:

(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן[5] וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: (ז) וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱ-לֹהִים עַל הַשַּׁל[6] וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה': (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:

מן הסיפור אין ברור לגמרי מה קרה: האם בעקבות שמיטת הבקר החל ארון ה' לנוע, ועוזא אחז בו כדי שלא ייפול מעל העגלה,[7] או שמא עוזא הוא זה שהחל ליפול, והוא אחז בארון ה' על מנת לעצור את נפילתו שלו. כך או כך, אירוע זה מעורר תמיהות: האם באמת היה מעשהו של עוזא חמור כל כך, עד כדי עונש מוות? מדוע התעכב תהליך העלאת הארון, שנראה היה כחיובי כל כך, בשל אירוע זה?

ב. וְגִילוּ בִּרְעָדָה

נראה, שפרשת עוזא אכן הייתה רק 'הקש' האחרון, ומעשהו היה רק סימפטום של תופעה רחבה הרבה יותר, המתבטאת כבר בתחילת הפרשה. אם אכן הארון היה זה שנפל, ברור שהנפילה נגרמה בשל עצם לקיחתו בעגלה. מעשה זה עומד בניגוד גמור לצו התורה, שלא לקחת את כלי הקודש בעגלה, אלא לשאתם בכתף. כך מבארת התורה מדוע נתן משה את העגלות שהביאו הנשיאים רק לבני גרשון ולבני מררי, ולא לבני קהת: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם... וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז', ו-ט). הבעיות קיימות, אם כן, כבר מתחילת הפרשה, ועוזא רק שילם עליהן את המחיר.

לטעות זו מצטרפת טעות נוספת. בפסוקים אין מפורש מי היו אלה שהרכיבו את הארון על העגלה, אך ברור שמי שנשאו אותו בעגלה היו עוזא ואחיוֹ בני אבינדב, שהיו תושבי קריית יערים שביהודה, ומסתבר שלא היו לוויים. דבר זה מפורש בספר דברי הימים, בתיאור ההעלאה השנייה של הארון, לאחר פרשת פרץ עוזא:

וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב. וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ. כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ ה' אֱ-לֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט. וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל
(דה"א י"ג, יא-יד).

ואכן, הפסוק הבא מסכם את שני התיקונים שנעשו:

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר ה' בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם (שם, טו).

נמצאנו למדים, שהסיפור היה בעייתי מלכתחילה בשתי נקודות מרכזיות: הארון הועלה בעגלה, ולא על ידי הלוויים. מובן שתופעה זו אומרת דרשני: הכיצד טעה דוד בשני דברים בסיסיים כל כך? מה גרם לכך שלא הייתה כאן הקפדה מלאה על כל ציוויי התורה?

דומה, שהמפתח להבנת הפרשה טמון בפס' ה:

וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים:

הפירוט הנרחב של כלי הנגינה, יחד עם המשחק לפני ה', יוצרים תחושה של הילולה גדולה - אולי קצת גדולה מדי. בלהט השמחה וההתלהבות נשכחו במקצת גדרי היראה הבסיסיים. באווירה שכזו, אין פלא שעוזא לא נרתע באופן אינסטינקטיבי ממגע עם הארון, אלא אחז בו ישירות. עוזא היה זה ששילם את המחיר, אבל החטא היה פועל יוצא של האווירה שליוותה את התהליך, שלא נעדר ממנה ממד של קלות ראש.

על כך ניתן ללמוד גם מדברי דוד לאחר מותו של עוזא:

(ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה':

יראת ה' הייתה רק "ביום ההוא"; משמע שקודם לסיפור היה חיסרון בתחושת יראת ה'.[8] בהעלאה השנייה היה, אם כן, לא רק תיקון מעשי - נשיאה בכתף על ידי הלוויים - אלא בראש ובראשונה תיקון רוחני: יצירת מסגרת בסיסית של יראת ה' וכובד ראש. לפיכך לא מצאנו בהעלאה השנייה תיאור מפורט של כלי נגינה, אלא רק:

(טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר:

אכן, גם בהעלאה השנייה בולט ממד השמחה, כמבואר בפסוק הבא: "הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר". השמחה היא מרכיב מרכזי בעבודת ה', והתורה מרבה לצוות על כך.[9] עם זאת, מקומה של השמחה הוא רק לאחר שהציבה מידת היראה גבולות ברורים, ורק במסגרת הגבולות הללו, בלא שתפרוץ השמחה מתוכם אל מחוזות אסורים. לימים יבטא זאת המשורר במשפט תמציתי:

עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה (תהילים ב', יא).

וכדברי חז"ל: "במקום גילה שם תהיה רעדה" (ברכות ל ע"ב).

אין זו הפעם הראשונה במקרא שבה הביא עודף השמחה ביום חגיגי לפריצת גבולות היראה, וכתוצאה מכך לטרגדיה שגבתה חיי אדם. לא במקרה סיפורנו הנו ההפטרה לפרשת שמיני, בה מסופר על מותם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, לאחר שהקריבו "אש זרה" (ויקרא י', א) בעיצומו של יום השראת השכינה במשכן. גם שם היה שורש הבעיה בעודף השמחה, וכפי שאמרו חז"ל: "אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (תורת כוהנים שמיני פרשה א). ושמא רמז לכך המקרא בשם אביהם של עוזא ואחיוֹ, אבינדב, הכולל את שמותיהם של נדב ואביהוא.[10]

ג. תגובת דוד

המקרא מחלק לשניים את תגובתו של דוד למות עוזא. בשלב הראשון התגובה הייתה:

(ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

תגובה זו מקבילה לתגובתו של דוד בפרק הקודם לניצחונו על הפלשתים:

וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד וַיֹּאמֶר פָּרַץ ה' אֶת אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים (ה', כ).

אך כמובן, ההבדל שבין שני הפרקים בולט. כפי שראינו בשיעורנו לפרק הקודם, הסיפור שם מבקש להדגיש שדוד שואל בקול ה' ושומע בקולו, ועל כן זכה שה' יפרוץ באויבי עם ישראל. בפרקנו, לעומת זאת, דוד לא שאל בה', ומידת היראה חסרה הייתה במנהגו, על כן פרץ ה' דווקא בישראל.

מכל מקום, לאחר התגובה הראשונית משנה דוד את טעמו ומסיק את המסקנות הדרושות:

(ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה': (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:

עצירת התהליך של העלאת הארון מלמדת, שדוד הבין כי הבעיה לא הייתה רק במעשהו של עוזא, אלא התהליך כולו היה פגום, ועל כן יש לבחון אותו מחדש, ולבדוק כיצד יש לתקן את הפגמים שהתגלו בשלב הראשון. לפי שעה יישאר הארון בבית עובד אדום הגתי, שהיה לוי,[11] והוא ישמור עליו עד שיתברר אם עצם העלאת הארון לירושלים אינה לרצון ה', או שמא התהליך גופו חיובי, ורק הדרך הייתה פסולה.



[1] פסוק זה נראה יותר כהמשך של הפרק הקודם, שהרי גם הוא מתאר את ביסוס מלכותו של דוד על ישראל.

[2] פסוק זה קשה ביותר: בפשטות מוסבות המילים "וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה" על הארון; אך אם כן, מה משמעות ההמשך - "עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים"? ומדוע חוזר הפסוק על ההיגד שכבר נזכר בפסוק הקודם?

רש"י כתב: "הרי זה מקרא קצר: 'והם באים עם ארון הא-להים' ", אך אין בכך תשובה לשאלה השנייה. רד"ק משיב על שתי השאלות: "לפי שאמר שעוזא ואחיו נוהגים, פירש היאך היו נוהגים אותו כשנשאוהו מבית אבינדב, כי אחיו היה הולך לפני הארון ועוזא עם הארון"; אך יש בדבריו מן הדוחק.

מעניין הדבר, שהמשפט הכפול "וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה" חוזר בשתי הפעמים אחרי המילה "חֲדָשָׁה". כך נוצר כאן מעין פזמון:

וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה
וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה
וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה.
וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה
עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים.

אם אכן נתייחס לשורה החוזרת כאל 'פזמון', הרי יש להשמיט פזמון זה מרצף הפסוקים, וכך יתבאר הכתוב היטב: "וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה [...] עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים". ואכן, נוסח זה דומה לנוסח המופיע בדה"א י"ג, ז: "וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים עַל עֲגָלָה חֲדָשָׁה מִבֵּית אֲבִינָדָב וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ נֹהֲגִים בָּעֲגָלָה".

תופעה דומה של 'פזמון חוזר' באמצע תיאור מופיעה גם במל"ב ז', יג ובישעיהו י"ז, יב-יג; ועיין גם ביהושע ו', יג וביחזקאל מ"ד, יט. בפרקנו יש למזמורים ולשירה משמעות מיוחדת, כפי שנראה בהמשך.

[3] היא "בעלי יהודה" הנזכרת בפס' ב - שכן קריית יערים, הנמנית בספר יהושע בין ערי יהודה, מכונה שם גם "בַּעֲלָה" (יהושע ט"ו, ט) או "קרית בעל" (שם, ס). על הסיבה לבחירה דווקא בעיר זו להיות מקום משכנו של הארון במשך תקופה ארוכה כל כך עמדנו בשיעורנו לשמ"א ז' (שיעור 11).

[4] כפי שניתן ללמוד מפרשת דוד בנוב, שם נכח דואג האדומי משום שהוא "נֶעְצָר לִפְנֵי ה' " (שמ"א כ"א, ח); וכפי שראינו בפרק ב' (שיעור 4) על משמעות האחיזה בגבעון.

[5] במאמר במגדים כו טען ז' ארליך שניתן לזהות את המיקום המדויק של גורן נכון. מפרקנו נראה, שהמקום מצוי על קו הגבול שבין בנימין ויהודה, בין קריית יערים וירושלים על ציר מזרח-מערב. והנה, בסיפור שאול והזיפים מציין המקרא מקום בשם "נכון" בדרך ההר, המתווה ציר מצפון לדרום: "וּרְאוּ וּדְעוּ מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם וְשַׁבְתֶּם אֵלַי אֶל נָכוֹן" (שמ"א כ"ג, כג; על הפירושים השונים לצירוף זה עיין שם, שיעור 45 לספר שמ"א). נקודת המפגש בין שני צירים אלו היא באזור כתף הינום (אזור מרכז בגין של היום). ואכן, במקום זה נמצאו קברים מתקופת בית ראשון, ואפשר שהם הם קבריהם של המלכים מנשה ואמון אשר "בְּגַן עֻזָּא" (מל"ב כ"א, יח, כו).

[6] ביטוי זה קשה למדיי. רש"י מפרש "על השל - על השגגה", שכן מעשהו של עוזא נעשה בשגגה. ברם, בפסוק המקביל בדה"א י"ג, י נאמר: "וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּא וַיַּכֵּהוּ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ עַל הָאָרוֹן", ולאור זאת כתב בפירוש המיוחס לרש"י שם: "ויכהו על אשר שלח ידו על הארון - והוא שכתוב בשמואל 'ויכהו שם א-להים על השל', פתרון: על השלח, על שאחז בארון. ודוגמתו 'הכלבים יאכלו את בשר איזבל בחיל יזרעאל' (מל"א כ"א, כג), ופסוק אחר כתיב 'בחלק יזרעאל' (מל"ב ט', לו), כך נפרש כאן 'על השל' - השלח".

[7] כך משתמע מדברי המפרשים, ומפורש במצודת דוד.

[8] השווה לעיל ג', לז: "וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר". כפי שראינו (שיעור 7), גם שם בא ביטוי זה לומר כי ידיעת העם הייתה תוצאה של המעשים של דוד, ועמדה בניגוד לתחושה ששררה קודם לכן.

[9] עיין, למשל, דברים י"ב, ז, יב, יח; י"ד, כו; ט"ז, א; ובמיוחד כ"ח, מז - "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".

[10] תופעה דומה קיימת, כמובן, גם בפרשת המכה שהוכו אנשי בית שמש בעת השבת הארון על ידי פלשתים. גם שם, בעיצומה של השמחה על החזרת הארון, נפרצו גדרות היראה, ובני ישראל "רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' " (שמ"א ו', יט) ומתו מהם רבים. עמדנו על כך בהרחבה בעיוננו בפרק זה, עיין שם (שיעור 10 לספר שמ"א, ובמיוחד בהערה 9).

[11] כמפורש בדה"א ט"ו, כא. לפי זה, הכינוי "הגתי" מתייחס למוצאו הגאוגרפי של עובד אדום, ולא למוצאו האתני.