שמואל א | פרק ו' | השבת הארון לישראל

א. וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם

בפרק הקודם עמדנו על עקשנותם של הפלשתים, שלמרות המכות שספגו, לא מיהרו להודות בכך שה' הוא העומד מאחורי האירועים. נראה כי לאחר שהוכו שלוש מערי פלשתים, הועבר הארון לשטח ריק, כפי שפותח פרקנו:

(א) וַיְהִי אֲרוֹן ה' בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים:

ואולם, גם בהיותו בשדה פלשתים מוסיף הארון לעשות בהם שפטים.[1] נראה, כי בין סרני הפלשתים מתעורר ויכוח כיצד לנהוג בארון ה', ועל כן הם שואלים בעצת חכמיהם:

(ב) וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן ה' הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ:

ייתכן שהניסוח משקף שתי קבוצות בין הפלשתים: הקבוצה הראשונה התלבטה עדיין בשאלה "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן ה' "; ואילו השנייה, שכבר ברור היה לה שיש להשיבו לישראל, עסקה יותר בשאלה המעשית "בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ". ואכן, בתחילה אין הכוהנים והקוסמים מכריעים בשאלה הראשונה, אך הם מביעים עמדה נחרצת בשאלה השנייה:

(ג) וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם:

הפלשתים מוסיפים לשאול: "מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ?". תחילה משיבים יועציהם תשובה עניינית: "וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה טְחֹרֵי [עפלי כתיב] זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם".[2] יחד עם זאת, מוסיפים הכוהנים והקוסמים את עמדתם מה באמת צריך לעשות:

(ה) וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם [עפליכם כתיב] וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם: (ו) וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם[3] הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ:

במילים אלו נותנים הקוסמים משמעות נוספת להשוואה למכות מצרים, שעליה עמדנו בפרק הקודם. עקשנותם של הפלשתים מזכירה את עקשנותו של פרעה, שרק הוסיפה להביא מכות על המצרים. ואכן, גם בפרק זה ניתן לראות את המשך ההשוואה לסיפור ישראל במצרים:

1. ההתייעצות עם הכוהנים והקוסמים מזכירה את ההתייעצויות עם החרטומים.

2. דברי הקוסמים "כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם" (פס' ד) מקבילים לדברי משה לפרעה בשם ה' "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ" (שמות ט', יד).

3. בשני המקרים האויבים אינם משלחים ריקם את הנדרש מהם. במעמד הסנה מבטיח הקב"ה למשה "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" (שמות ג', כא); והכוהנים והקוסמים מייעצים לפלשתים "אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם" (שמ"א ו', ג). גם כאן ממשיכה החזרה על השורש של"ח, שכפי שציינו בפרק הקודם, חוזר בתיאור מכות מצרים למעלה מעשרים פעם (שמות ז'-י"א).

4. בשני המקרים מתקיים השילוח, בין היתר, בזהב: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות ג', כב); "וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה טְחֹרֵי [עפלי כתיב] זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב... וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן ה' וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב" (שמ"א ו', ד-ח). ושמא עומד הצירוף של חמישה טחורי זהב וחמישה עכברי זהב כנגד עשר המכות.

5. יש גם דמיון בין התיאורים: "וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב" (שמות ח', כ); "וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם [עפליכם כתיב] וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ" (שמ"א ו', ה).[4]

היבט זה משלים את התמונה. המכות על הפלשתים נועדו לתקן את חילול השם שגרמה מפלתם של ישראל, על ידי 'שידור חוזר' של מכות מצרים לפלשתים. כמו המצרים בזמנם, גם הפלשתים לא מיהרו להסיק את המסקנות הנכונות, ורק התמשכותן המתמדת של המכות הביאה אותם להכיר בחובתם להחזיר את הארון לישראל ולהודות בעליונותו של ה' א-לוהי ישראל.

ב. הניסיון

כדי לשכנע את בני עמם, מציעים הקוסמים את מבחן הפרות, שנועד להקשות מאוד על ביצוע האות:

(ז) וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה: (ח) וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן ה' וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ: (ט) וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ:

נסכם את הקשיים שהערימו הפלשתים באות זה:

1. עגלה חדשה, שטרם עברה 'הרצה'.

2. שימוש בפרות, שאינן בהמות רכיבה.

3. הפרות הן "עָלוֹת", וכפי שביאר רד"ק: "מניקות כתרגומו,[5] ונקראו 'עלות' על שם היונקים שנקראו עולים ועוללים, וצוו לקחת פרות עלות להראות המופת שלא שבו בעבור בניהם".

4. "אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל" - רד"ק אמנם כתב: "זה אמרו בעבור קדושת הארון שלא נעשה בהם מלאכה אחרת כמו שאמרו גם כן 'עגלה חדשה' ". אך נראה שהסיבה לכך היא כדעת רש"י, שבפרות כאלה, שלא הורגלו למשוך משאות מימיהן, הניסיון גדול עוד יותר.

5. השבת הבנים, שבאופן טבעי צריכה הייתה לגרום לפרות לחזור אחריהם.

6. העלייה לבית שמש - המסלול הפחות הגיוני.

7. התופעה צריכה להתרחש במקביל בשתי הפרות.

יש להוסיף שבפועל הלכו הפרות "הָלֹךְ וְגָעוֹ" (פס' יב), מה שממחיש את העובדה שהן הלכו ככפויות.[6] עם זאת, באופן כמעט אירוני מתוארת הליכת הפלשתים מאחורי הפרות: "וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ". ספקנותם של הפלשתים לא באה על סיפוקה מעצם ההליכה של הפרות, בניגוד לכל היגיון, לכיוון בית שמש, והם הוסיפו ללוותן עד שראו את אנשי בית שמש מורידים את הארון וזובחים לה'; רק אז "וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים רָאוּ וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן בַּיּוֹם הַהוּא" (פס' טז).[7]

ג. כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה'

כשמגיע הארון לישראל, מוזכרת שמחתם של בני ישראל, והכול נראה טוב ויפה:

(יג) וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת: (יד) וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַה': (טו) וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת הָאַרְגַּז אֲשֶׁר אִתּוֹ אֲשֶׁר בּוֹ כְלֵי זָהָב וַיָּשִׂמוּ אֶל הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה וְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים בַּיּוֹם הַהוּא לַה':

דבר בתיאור זה אינו מכין אותנו, לכאורה, לקראת האסון הממשמש ובא. וטוב שכך, שכן בשלב זה עדיין צופים היו הפלשתים במחזה, ולו ראו שגם בני ישראל מוכים, היה האפקט של מכות הארון עליהם מתפוגג. רק לאחר שהלכו הפלשתים (פס' טז: "וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים רָאוּ וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן בַּיּוֹם הַהוּא") התרחשה הטרגדיה:

(יט) וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה:

מה פשרו של חטא זה? נראה שבני ישראל הסתכלו על הארון (ולדעת רד"ק: אף בתוכו). ההסתכלות בארון ה' מנוגדת לצו התורה:

אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ. וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ (במדבר ד', יח-כ).[8]

מה גרם לפתע לחטא זה? מסתבר שבדומה לפלשתים, הגיעו כעת גם בני ישראל לקיצוניות הפוכה ביחסם לארון. אם בזמן המפלה בשילה ראו בני ישראל בארון ה' כלי בעל כוחות עצמאיים, הרי שכעת איבדו את מידת היראה הנדרשת ביחס אליו. אווירת השמחה פגמה במידת היראה, והביאה לקלות ראש. כעת, במבט לאחור, ייתכן שיחס זה בא לידי ביטוי גם בתיאור הסתמי שנאמר קודם "וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת", וכדברי רש"י: "ומשמחתם נהגו בו קלות ראש, שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד".[9]

כשם שהפלשתים הביעו בתחילה את יראתם מה' במילים "מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה" (ד', ח), כך מגיעים בני ישראל לאחר המכה ליראת ה': "מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱ-לֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה" (ו', כ). לשבחם של ישראל ייאמר שבניגוד לפלשתים, שהתעקשו לאורך כל הדרך על אמונתם, ישראל הבינו מיד את המסקנה והכירו בחטאם.

הלקח שצריכים היו ישראל להסיק ממפלת שילה אינו שינוי מידת היראה כלפי הארון; הלקח הוא שינוי התפיסה שעליה עמדנו בפרקים הקודמים, כי לארון יש כוח עצמאי, שאינו תלוי בעשיית רצון ה'. שני הקטבים שבהם היה עם ישראל נתון אמורים, בסופו של דבר, ללמדם את דרך האמצע: אמונה בקב"ה, ולא באמצעים חיצוניים, אך תוך כבוד לאמצעים אלו.

ד. שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ

עדיין נותר לנו לברר את טיבו של ביטוי סתום זה: "שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ". המפרשים העלו כמה כיוונים. רש"י הביא את תרגום יונתן - "וקטל בסבי עמא שבעין גברא ובקהלא חמשין אלפי גברא", כלומר: מתו שבעים זקנים, ועוד חמישים אלף איש רגילים. רש"י הביא גם את שתי הווריאציות בחז"ל: "ורבותינו אמרו: שבעים איש שכל אחד היה שקול כחמשים אלף; או חמשים אלף איש שכל אחד שקול כשבעים סנהדרין". ואילו רד"ק כתב: "חסר וי"ו השמוש - וחמשים אלף איש". ברם, בכל הפירושים הללו יש דוחק מובן, ומלבד זאת, אין בהם כדי ליישב שאלה קשה לא-פחות: הייתכן שהיו בבית שמש חמישים אלף איש?

ייתכן[10] שיש לקרוא את הפסוק כך:

לפי הצעה זו, הפסוק נכתב במבנה של א-ב-א-ב,[11] וכוונתו היא שמאנשי בית שמש מתו שבעים איש, ומאנשי ישראל בכללם מתו חמישים אלף איש. אם מפרשים כך, ניתן להוסיף שהמספר הגדול הזה אינו מתייחס דווקא למעמד הספציפי הזה, שקשה להניח שהשתתפו בו אנשים כה רבים; סביר יותר שהמספר כולל את שלושים וארבעה אלף האיש שנהרגו בפרק ד', ונמצא שבמעמד זה מתו לא יותר משישה עשר אלף איש.