דילוג לתוכן העיקרי

יחזקאל | פרק ד' | נבואת השכיבה | 2

לע"נ צביה בת יצחק
07.12.2017
קובץ טקסט
א. בין יהודה לישראל
עד כה עמדנו על הציווי התמוה ליחזקאל לשכב על צידו השמאלי במשך שלוש מאות ותשעים יום, ואחר כך לשכב עוד ארבעים יום על צידו הימני. התחלנו לבאר את משמעות המספרים על פי הצעתו של אברבנאל, שסכום הימים – ארבע מאות ושלושים – הוא כנגד ימי השעבוד במצרים (על פי שמות י"ב, מ–מא), ולארבעים הימים שכנגד יהודה יש עוד משמעות: כנגד תקופת המדבר, על פי ההקבלה הברורה בין לשון הכתוב "וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ" לבין האמור בפרשת המרגלים (במדבר י"ד, לד). כעת עלינו לבאר: מדוע תקופת השכיבה הכוללת היא כנגד שנות השעבוד במצרים, ותקופת השכיבה שכנגד יהודה היא כנגד תקופת המדבר?
דומה שהמפתח להבנת העניין טמון בפרק כ' בספרנו. בפרק זה יחזקאל סוקר באריכות את תולדות עם ישראל, ומבקר בחריפות את התנהגותם לכל אורך הדרך. הוא עומד במיוחד על שתי תקופות – תקופת שעבוד מצרים ותקופת המדבר – שבהן, על פי דבריו, הרבו ישראל לחטוא.
על תקופת שעבוד מצרים יחזקאל אומר, בין היתר: "וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם. וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כ', ז–ט). על פי תיאור זה, שאין לו זכר בתורה, עבדו ישראל עבודה זרה במצרים למרות אזהרותיו של ה',[1] עד שהקב"ה חשב לכלותם כבר בארץ מצרים, ונמנע מכך רק מחשש לחילול שמו.
בהמשך אותה נבואה, כשעם ישראל מגיע למדבר, המצב מחמיר. תחילה יחזקאל מתאר את נתינת התורה והמצוות לעם ישראל: "וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם" (שם, יא), ומדגיש במיוחד את השבת, שהיא אות בין ה' ובין ישראל: "וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" (שם, יב). ואולם, שני הדורות של עם ישראל במדבר לא שמעו בקול ה', לא שמרו את המצוות, ופגעו גם באות המיוחד – בשבת: "וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד... וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ" (שם, יג–כא). ושוב ביקש הקב"ה לכלותם, ונמנע מכך רק מחשש לחילול השם (שם, יז, כב). ובכל זאת, בתקופת המדבר נגזרה על ישראל גזרה חמורה, שלא נגזרה כמותה בתקופת מצרים: "גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת" (שם, כג). הווה אומר: כבר בתקופת המדבר נגזר על ישראל שיגלו מן הארץ!
עונש הגלות החמור נגזר על ישראל בתקופת המדבר דווקא, ולא בתקופת מצרים – ומכאן שחטאי המדבר היו חמורים מחטאי מצרים. מדוע? דומה שהתשובה נעוצה במילה אחת: "אוֹת". בכלל חטאי המדבר הייתה גם בגידה באות המיוחד שבין ה' וישראל, שניתן במדבר דווקא. משום כך נתפסים חטאי המדבר כחמורים מחטאי מצרים, שלא היו חלק ממסגרת רחבה יותר של פגיעה באות.
מסתבר שיחס דומה מתקיים בין יהודה וישראל. חטאי יהודה נתפסים כחמורים מחטאי ישראל משום שעִם יהודה – וביתר ייחוד: עם ירושלים – הייתה לה' ברית מיוחדת. כך עולה במיוחד מפרק ט"ז, המביא באריכות את המשל המפורסם המדמה את ירושלים לתינוקת אסופית שנמצאה מושלכת בשדה. הקב"ה דואג לתינוקת, מגדל אותה, ובבוא העת נושא אותה כביכול לאישה: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' וַתִּהְיִי לִי" (ט"ז, ח). והנה, לאחר כל הטיפול המסור והדאגה החמה של ה' לה, האישה מתחילה לזנות אל כל שכניה – משל לעבודה זרה. הנבואה, שהיא ללא ספק החריפה ביותר בתנ"ך מבחינת היחס של ה' לעם ישראל,[2] מדגישה את חומרת מעשיה של ירושלים בהשוואה לממלכת ישראל: "וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן הִיא וּבְנוֹתֶיהָ הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂמֹאולֵךְ... וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה וַתַּרְבִּי אֶת תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה וַתְּצַדְּקִי אֶת אֲחוֹתַיִךְ בְּכָל תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית" (שם, מו–נא).
בזה נסגר המעגל: חטאיהן של שומרון ובנותיה, המייצגות את ממלכת ישראל אשר משמאל (=מצפון) לירושלים, נחשבים קלים מחטאיה של ירושלים. נראה שאין הכוונה כי ממלכת ישראל חטאה פחות מיהודה; אדרבה, מספר מלכים עולה רושם הפוך. מסתבר שהכוונה היא שחטאי יהודה וירושלים נתפסים כחמורים במיוחד משום שבהם דווקא יש ממד של בגידה בברית – "אֲשֶׁר בָּזִית אָלָה לְהָפֵר בְּרִית" (שם, נט) – ממד שלא היה קיים ביחסיו של ה' עם ממלכת ישראל; ממש כשם שחטאי המדבר נחשבים חמורים מחטאי מצרים בגלל הבגידה באות. ההשוואה בין תקופת המדבר ובין חטאי ירושלים מתחזקת מתוך ההקבלה הלשונית לחטא המרגלים: חטא המרגלים, שבעטיו נגזרו ארבעים שנות הנדודים במדבר, הוגדר כזנות – "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (במדבר י"ד, לג); וגם משל האסופית על ירושלים בפרק ט"ז נוקט שוב ושוב בלשון זנות (למעלה מעשרים פעם בפרק אחד!).
ניתן לסכם, שיחזקאל מצטווה לשכב ארבע מאות ושלושים יום כנגד התקופה הראשונה שבה חטא עם ישראל בעבודה זרה וכמעט שנגזרה עליו כליה. תקופת מצרים מייצגת בעיני יחזקאל את שורש חטא העבודה הזרה, ועל כן הוא 'נושא את עוון' בני ישראל כמספר השנים ששהו במצרים ועבדו שם עבודה זרה. ואולם, מתוך הימים הללו הוא מצטווה לשכב על צידו הימני ארבעים יום, כמספר שנות המדבר, כביטוי לחטאי יהודה. חטאי יהודה וחטאי המדבר נכרכים אלו באלו על שום מעמדם הייחודי וחומרתם היתרה, הבאים מכוח האות שניתן במדבר ומכוח הברית המיוחדת עם ירושלים.
 
ב. האכילה בתקופת השכיבה
נעבור לחלקה השני של נבואת השכיבה, העוסק במזונו של יחזקאל בזמן השכיבה. כבר בעיון פשוט ניכר שיש כאן למעשה שני תכנים שונים. משום כך נביא תחילה את הפסוקים בשלוש פסקות נפרדות, ואחר כך נחלק אותם לשני התכנים שבפרשה:
(ט) וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תֹּאכְלֶנּוּ: (י) וּמַאֲכָלְךָ אֲשֶׁר תֹּאכְלֶנּוּ בְּמִשְׁקוֹל עֶשְׂרִים שֶׁקֶל[3] לַיּוֹם מֵעֵת עַד עֵת תֹּאכְלֶנּוּ: (יא) וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה[4] תִשְׁתֶּה שִׁשִּׁית הַהִין[5] מֵעֵת עַד עֵת תִּשְׁתֶּה:
(יב) וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכְלֶנָּה וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם: (יג) וַיֹּאמֶר ה' כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם: (יד) וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ‑דֹנָי ה' הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל: (טו) וַיֹּאמֶר אֵלַי רְאֵה נָתַתִּי לְךָ אֶת צְפִיעֵי [צפועי כתיב] הַבָּקָר תַּחַת גֶּלְלֵי הָאָדָם וְעָשִׂיתָ אֶת לַחְמְךָ עֲלֵיהֶם:
(טז) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ:[6] (יז) לְמַעַן יַחְסְרוּ לֶחֶם וָמָיִם וְנָשַׁמּוּ אִישׁ וְאָחִיו וְנָמַקּוּ בַּעֲוֹנָם:
בפס' ט–יא יחזקאל מצֻווה לאכול לחם העשוי מסוגים שונים של דגן בכמות מוגבלת ומצומצמת של עשרים שקל ליום, ולשתות מים בכמות מוגבלת אף היא, שישית ההין ליממה. פס' יב–טו עוסקים בעוגה העשויה מדגן אחד בלבד – שעורה;[7] עוגה זו אפויה על גבי גללים, ואין הגבלה לשיעורה. פס' טז–יז חוזרים ללחם ולמים, ומשום כך נראה שהם המשך לפס' ט–יא. עלינו לברר אפוא מה היחס בין שתי האכילות, ומה באה כל אחת מהן לבטא.
התשובה לשאלה זו מפורשת בכתוב. מטרת האכילה הראשונה – לחם במשקל ומים במשורה – מוגדרת בסוף הפרק כהכנה לתקופת המצור הקרב ובא על ירושלים: "הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם". בהקשר זה הדגש הוא בכמות הדלה, המסמלת את המחסור הצפוי ליושבי העיר: "וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ". אשר לשימוש במיני הדגן הרבים, נראה שאף הוא בא להעיד על המחסור: לא זו בלבד שלא יהיה ניתן להכין לחם מחיטים בלבד, כדרכם של בני אדם, אלא שגם ממין אחר לא תהיינה כמויות מספקות, ואפילו כדי ליצור פת לחם דלה שכזאת יהיה צורך לקבץ כמויות קטנות ממינים שונים של דגן.[8] עוגת השעורים, לעומת זאת, מייצגת את האכילה בתקופה מאוחרת יותר – בזמן הגלות: "כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם". אכילה זו מבטאת את הגועל, את הטומאה, שיאפיינו את האכילה בגלות, אפילו לא ישרור באותה עת מחסור כמו בזמן המצור.
ייתכן ששתי האכילות הן ביטוי נוסף להבדל בין שלוש מאות ותשעים הימים שכנגד ישראל ובין ארבעים הימים שכנגד יהודה. על אכילת הלחם, המסמלת את המחסור, נאמר: "מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תֹּאכְלֶנּוּ". ומה בדבר ארבעים הימים האחרים? רד"ק סבר שכוונת הפסוק לכל התקופה, "וזכר מספר הימים של השמאלי, והוא הדין לימינו גם כן ארבעים יום צוה שיאכלנו, כי גם כן היו בני יהודה במצור וברעב". ברם, סביר יותר להניח שמאחר שמפורש בציווי "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם", הכוונה לאותם ימים דווקא. אם כן, הפירוש המתבקש הוא שבארבעים הימים הבאים היה יחזקאל צריך להחליף את הלחם הדל בעוגה הטמאה, וכך מתחזק הרושם שארבעים הימים מבטאים מציאות חמורה יותר.
 
ג. גללי אדם וצואת בהמה
לסיום נעמוד על הדו-שיח המוזר בין יחזקאל לקב"ה בנושא הגללים שעליהם תיאפה עוגת השעורים. בתחילה ה' מצווה את יחזקאל שצואת אדם תשמש חומר בעֵרה לאפיית העוגה. או אז יחזקאל פותח את פיו לראשונה בספר – בזעקה שאין הוא מסוגל לקיים את הציווי כפי שהוא: "וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ‑דֹנָי ה' הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל".[9] הקב"ה שומע למצוקתו של יחזקאל, ומקל עליו במקצת: "רְאֵה נָתַתִּי לְךָ אֶת צְפִיעֵי הַבָּקָר תַּחַת גֶּלְלֵי הָאָדָם וְעָשִׂיתָ אֶת לַחְמְךָ עֲלֵיהֶם". גללי בקר הם אכן חומר בערה מוכר ושימושי הרבה יותר, ואכן יש בהחלפה משום הקלה על יחזקאל. אבל מה מטרתה של כל השיחה הזאת?
מסתבר שיש כאן ממד מסוים של נחמה. למרות חריפותן של הנבואות, שעוד עתידה להחמיר לקמן, מתברר שמידת הדין איננה מתוחה עד קְצה קצהָ, ועוד יש מקום לפנות אל ה' שימתיק, ולו במעט, את הדין הקשה. אכן, העתיד הצפוי הוא קשה ומר, ובכל זאת יש בו מידת מה של התחשבות: הקב"ה מוכן להקל, ולו במקצת, מן הדין הקשה – לגבי יחזקאל, ומכאן שגם לגבי העם כולו. במושגים של ספר יחזקאל, גם בכך ניתן למצוא נחמה פורתא.
 
[1]   רק במקום אחד נוסף במקרא מצאנו רמיזה שעם ישראל עבד עבודה זרה במצרים. בדברי הפרֵדה של יהושע מן העם הוא אומר: "וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה' " (יהושע כ"ד, יד). בתורה עצמה אין זכר לעבודה זרה של בני ישראל במצרים.
[2]   בע"ה עוד נעסוק בו בהרחבה כשנגיע אליו. לעת עתה נציין את הפנייה הבוטה מאין כמותה: "לָכֵן זוֹנָה (!) שִׁמְעִי דְּבַר ה' " (שם, לה).
[3]   משקל השקל כעשרה גרם, ולכן משקלו של הלחם ליום הוא כמאתיים גרם בלבד (ראו פירוש דעת מקרא).
[4]   'משורה' היא כלי למדידת נוזלים, והשוו: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה" (ויקרא י"ט, לה).
[5]   'הין' הוא נפח של כשבעת אלפים סמ"ק, ועל כן שישית ההין היא כליטר וחמישית (דעת מקרא). על פי עולם התנ"ך, שישית ההין היא 600 מ"ל בלבד. [מעניין לציין שכמות המים המינימלית הדרושה לאדם בריא ביממה במנוחה היא כ-600 מ"ל. תודה לידידי ד"ר איתמר שגיב מן היחידה לנפרולוגיה בבית החולים הדסה על שהאיר את עיניי בעניין זה. העורך.]
[6]   לשון זו חוזרת, כמובן, ללשון התורה בפרשת התוכחה שבספר ויקרא (כ"ו, כו): "בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ". גם האמור בסוף הפסוק הבא – "וְנָמַקּוּ בַּעֲוֹנָם" – חוזר לאמור שם, לט: "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם". על ההקבלה לפרשת התוכחה נעמוד בע"ה ביתר פירוט בפרק הבא.
[7]   חז"ל החשיבו שעורים כ"מאכל בהמה" (ראו סוטה דף ט ע"א).
[8]   אמנם יש הטוענים שריבוי מיני הדגן נועד לחזק את הגוף במגוון חומרים, כדי להקל על מצוקת הרעב המתמשך. יש המכינים גם כיום את 'לחם יחזקאל' (Ezekiel Bread) ורואים בו לחם בריא מיוחד, ויש אפילו מאפיות שעושות אותו ממש על פי 'המתכון' של יחזקאל.
[9]   מעניין הקישור שיחזקאל עושה בין אוכל המעורר גועל מסיבות פיזיות, כמו עוגת שעורים הנאפית על גבי גללי אדם, לבין אוכל שיש בעיה בכשרותו מבחינה הלכתית: נבלה, טרפה ופיגול. יש לזכור שיחזקאל היה כוהן (לעיל א', ג), ובכוהנים נוסף ציווי מיוחד שלא לאכול נבלה וטרפה (ויקרא כ"ב, ח). אמנם ייתכן שגם במונחים 'נבלה', 'טרפה' ו'פיגול' הכוונה למאכלים פגומים מבחינה פיזית, ולאו דווקא לבעיה הלכתית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)