דילוג לתוכן העיקרי

שמואל ב | פרק ד' | הריגת איש בושת

קובץ טקסט

פרק ד' / הריגת איש בושת (חלק א)

א. רֵכָב ובַעֲנָה

פרק ד' פותח בתיאור תגובתם של איש בושת וישראל למותו של אבנר:

(א) וַיִּשְׁמַע בֶּן שָׁאוּל כִּי מֵת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִּרְפּוּ יָדָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ:

כבר עמדנו בפרק ג' (שיעור 6) על יחסו המזלזל של המקרא כלפי אישיותו של איש בושת. כאן אנו מוצאים ביטוי ספרותי נוסף לכך: הכתוב משמיט את שמו של איש בושת, ומסתפק במילים "בן שאול" (וכן בפסוק הבא).[1] כך גם עולה מתוכנו של הפסוק, המתאר את חולשתו הרבה של איש בושת ואת תלותו המוחלטת באבנר.[2] פסוק זה מהווה רקע לפרקנו הקצר, המספר על רציחתו המשפילה של איש בושת, שהשלימה את הפארסה המיותרת של שלטונו החלש ופיצול הממלכה.

(ב) וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּל שֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי מִבְּנֵי בִנְיָמִן כִּי גַּם בְּאֵרוֹת תֵּחָשֵׁב עַל בִּנְיָמִן: (ג) וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים גִּתָּיְמָה וַיִּהְיוּ שָׁם גָּרִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

המקרא מאריך בתיאור עובדות הנראות, במבט ראשון, שלא מעניינו של הסיפור. ראשית, הכתוב מציין שרכב ובענה היו מבארות, ומשום כך נחשבו כבני בנימין, שכן "גַּם בְּאֵרוֹת תֵּחָשֵׁב עַל בִּנְיָמִן". מכאן נראה, שהיה מקום לחשוב שבארות איננה נחשבת חלק מבנימין, ומתבקשת השאלה: מדוע? רד"ק מפרש ש"אולי היתה על הגבול והיו חושבים בני אדם כי אינה לבנימן הודיע כי גם היא תחשב לבנימן". אבל פירוש זה קשה, שכן בארות נמנית בין ערי נחלת שבט בנימין (יהושע י"ח), אך אינה נזכרת שם בתיאור תוואי הגבול של בנימין, ומכאן שהיא מצויה בתוך הנחלה, ואינה שוכנת על הגבול.[3]

נראה אפוא, שיש לבאר את כוונת הפסוק באופן אחר. העיר בארות מוכרת לנו כאחת מארבע ערי הגבעונים (עיין יהושע ט', יז). ממילא ניתן להבין, שרכב ובענה היו גבעונים, ומשום כך ראה המקרא צורך להדגיש שהם נחשבים בני בנימין, שכן בארות נחשבת על בנימין. תימוכין לאפשרות זו יש בשם אביהם של רכב ובענה - רימון, כשם האליל הארמי.[4]

לכאורה ניתן להקשות על הצעה זו: אם אכן היו רכב ובענה גבעונים - כיצד התמנו לשרי גדודים בצבאו של בן שאול? ברם, היכרות עם המציאות של אותו זמן מלמדת שאין כל קושי במינוי שכזה. הימצאותם של אנשי צבא בכירים במחנה האויב, כשכירי חרב, היא תופעה רווחת במקרא ומחוצה לו. כבר עמדנו על כך שאכיש מלך גת לא הופתע במיוחד מרצונו של דוד (כפי שהבין אותו אכיש) להצטרף אליו למלחמה נגד ישראל, ממש כשם שבצבאו של דוד היו זרים כאחימלך החתי (שמ"א כ"ו, ו) ואיתי הגתי (שמ"ב ט"ו, יט). גם אנשי צבא גבעונים יכלו, אם כן, להגיע לתפקיד בכיר בצבאותיהם של שאול ואיש בושת - ומה עוד שמדובר באנשים החיים בתוך ישראל, כחלק בלתי-נפרד מן העם; וייתכן שמשום כך מדגיש המקרא כי רכב ובענה נחשבו "מִבְּנֵי בִנְיָמִן".

לפי כיוון זה, נוכל אולי להבין גם את משמעותו של התיאור שבפסוק הבא: "וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים גִּתָּיְמָה...". מדוע ברחו הבארותים, ומדוע דווקא לאזור פלשתי?[5] אם מדובר בגבעונים, הדבר ברור - מסתבר שבריחתם קשורה לטבח שביצע בהם שאול,[6] כנזכר להלן כ"א, ב: "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה".[7] בדרך הטבע ברחו הגבעונים לשטח שבשליטת אויביו של שאול, ממש כשם שדוד מצא מקלט אצל הפלשתים במהלך בריחתו משאול.[8]

האפשרות שרכב ובענה היו גבעונים שופכת אפוא אור חדש על הפרק: היא מהווה מניע נוסף לרצונם לרצוח את איש בושת בן שאול, ובכך לנקום את נקמת עמם מאויבו הגדול - מלבד מחשבתם, שהובררה בסופו של דבר כטעות מרה, כי דוד יעניק להם פרס על כך.

ב. רצף הכתובים

אם אכן מבקש המקרא לתאר שני מניעים שונים להריגת איש בושת על ידי רכב ובענה, עשוי הדבר לשפוך אור גם על הרצף הקשה של הפסוקים המתארים את הריגת איש בושת:[9]

(ה) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי רֵכָב וּבַעֲנָה וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם: (ו) וְהֵנָּה בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת לֹקְחֵי חִטִּים וַיַּכֻּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ: (ז) וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת וְהוּא שֹׁכֵב עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה כָּל הַלָּיְלָה:

הכתובים קשים מאוד גם מצד עצמם. קושי בולט אחד הוא עניין לוקחי החיטים הנזכרים בפס' ו, ועליו נעמוד בהמשך; לעת עתה נניח, שכוונת הדברים היא כפי הפירוש המקובל, שרכב ובענה נכנסו לביתו של איש בושת יחד עם מוכרי חיטים (רש"י), או שהתחפשו למוכרי חיטים (מצודת דוד). בשלב זה נתמקד בקושי הבולט שיש ברצף: כיצד לאחר שנאמר בפס' ו "וַיַּכֻּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ" - משמע שהרגו את איש בושת וברחו מן המקום - נאמר שוב בפס' ז "וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת וְהוּא שֹׁכֵב עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ"?!

המפרשים התחבטו בהבנת היחס שבין הפסוקים. רד"ק כתב: "נראה כי אחר שהכוהו ויצאו להם, חזרו לבית להסיר את ראשו להביאו לדוד, כי הם הרגוהו כי חשבו למצוא חן בעיני דוד בזה הדבר". על פי דבריו, פס' ז בא לומר כי לאחר שהכו את איש בושת ונמלטו, נמלכו השניים בדעתם והחליטו שמוטב לחזור ולקחת את ראשו, כדי להביאו לדוד ולקבל ממנו שכר. ברם, פירוש זה קשה מכמה כיוונים: אין מובן מדוע לא עשו כן מלכתחילה, מה גרם להם לשנות את דעתם, ומדוע בכלל חשוב למקרא לציין זאת. יתרה מזאת: אם כל כוונתו של פס' ז לספר שהם חזרו והסירו את ראשו - מדוע לא נכתבה רק עובדה זו, ומה טעם לחזור על מה שכבר ידוע מקודם, שאיש בושת היה שוכב על מיטתו?

למצודת דוד הסבר אחר: "עתה חזר לספר אופן הכאה, ואמר בתחלה המיתו אותו ואחר זה כרתו ראשו", כלומר: פס' ו הוא הכלל, ופס' ז מפרט אותו. אלא שגם פירוש זה מוקשה, שכן אין סיבה נראית לעין לכתוב את הדברים באופן מסורבל שכזה.

נראה אפוא, שאכן לא ניתן לקרוא את שני הפסוקים כרצף אחד, ויש לקראם כשני תיאורים מקבילים.[10] על פי גישה זו, יש כאן כותרת ולאחריה שני המשכים שונים:

(ה) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי רֵכָב וּבַעֲנָה וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת

וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם:

(ו) וְהֵנָּה בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת לֹקְחֵי חִטִּים

וַיַּכֻּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ

וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ:

(ז) וַיָּבֹאוּ הַבַּיִת

וְהוּא שֹׁכֵב עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ

וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ

וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה כָּל הַלָּיְלָה:

בשלושת החלקים הראשונים של כל אחד משני התיאורים מצוינות שלוש עובדות מקבילות: בואם של רכב ובענה לתוך הבית, היות איש בושת שוכב על מיטתו (שתי עובדות אלו מצוינות בשני התיאורים בסדר הפוך) והכאתו. ברם, שני התיאורים נבדלים ביניהם בנקודה משמעותית ביותר: בתיאור הראשון מסופר על הכאת איש בושת ועל בריחתם של רכב ובענה, בעוד שבתיאור השני מודגשת הסרת ראשו ולקיחתו עמם. מה משמעותו של הבדל זה?

דומה, שבדרך זו מבטא המקרא את שני המניעים הנפרדים של רכב ובענה להרוג את איש בושת. מן התיאור הראשון נראה, שמטרתם הייתה עצם הריגתו של איש בושת; דבר זה מובן אם היה להם מניע למעשה מצד עצמו, והוא עולה בקנה אחד עם הצעתנו לעיל, שרכב ובענה היו גבעונים, ועל כן היה להם עניין אישי לנקום במשפחת שאול. פַּן הנקמה שבמעשה משתקף אולי בכך שהם מכים את איש בושת "אֶל הַחֹמֶשׁ" - כשם שהכה יואב את אבנר בפרק הקודם "הַחֹמֶשׁ" (ג', כז) כנקמה על הריגתו של עשהאל. מן התיאור השני, לעומת זאת, משתמע שעיקר המגמה של הריגת איש בושת היה להסיר את ראשו כדי להביאו לדוד ולקבל שכר על המעשה; לפי תיאור זה, היו רכב ובענה הורגים את איש בושת גם לולא העניין האישי שהיה להם בכך. שני התיאורים השונים, העומדים, כאמור, כל אחד לעצמו, מבטאים אפוא באופן מיוחד את העובדה שרכב ובענה פעלו מתוך שני מניעים שונים ונפרדים.

ג. גרסת תרגום השבעים

הזכרנו לעיל את הקושי בהבנת עניין לוקחי החיטים המוזכרים בפס' ו. הפסוק קשה גם מפני שאין ברור במי מדובר בו: אם רכב ובענה הם אלו שהכו את איש בושת - מדוע נאמר לאחר מכן "וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ", ולא פשוט 'ויימלטו'?![11]

והנה, בתרגום השבעים[12] מופיע נוסח שונה מאוד של פסוק זה. במקום הנוסח שלפנינו:

וְהֵנָּה בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת לֹקְחֵי חִטִּים וַיַּכֻּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ:

כתוב בתרגום השבעים:

והנה שוערת הבית בררה חיטים ותנם ותישן ורכב ובענה אחיו נמלטו.

אף שיש כאן גם מילים מקבילות לנוסח המסורה (כמודגש), הסיפור שונה לחלוטין. על פי נוסח השבעים, בכניסה לבית איש בושת ישבה שוערת, שהייתה עסוקה בברירת חיטים, אלא שהיא נרדמה, וכך יכלו רכב ובענה להימלט מפניה אל תוך הבית.[13] בדרך זו נפתרים הקשיים שמנינו לעיל: מובנת משמעות החיטים בפסוק, ומובן מדוע נזכרים רכב ובענה בשמם רק במחציתו השנייה. יתרה מכך, על פי נוסח זה בטלה כל הכפילות שעל ביאורה עמלנו קשות לעיל, שהרי הפסוק כלל אינו מזכיר את הכאתו של איש בושת.

אכן, קיומו של נוסח השונה באופן בולט כל כך הוא תופעה נדירה, הדורשת התייחסות, ולו גם קצרה, לשאלה העקרונית שהיא מעוררת. מבחינה עקרונית, ניתן להתייחס לתופעה זו בשתי דרכים קיצוניות. מצד אחד, ניתן לשמוח כמוצאי שלל רב על נוסח זה, בן כ-2300 שנה, ולהניח שלפני השבעים עמד נוסח אחר, מדויק יותר מנוסח המסורה שלפנינו. מצד שני, ניתן לדחות נוסח זה לחלוטין, ולא רק מסיבות מסורתיות, אלא גם מתוך גישה מחקרית: כלל ידוע בחקר עדי נוסח הוא, שכאשר יש לפנינו שני נוסחים - נוסח מוקשה ונוסח שעל פיו הקשיים נעלמים - הרי שעל פי רוב, הנוסח הקשה יותר (lectio difficilior) הוא גם המקורי, שכן סביר להניח שהנוסח הפשוט יותר שינה מן הנוסח הקשה על מנת לפתור את הקשיים, ולא שאירע תהליך הפוך.

דומני, שבנידון דידן יש לנקוט בדרך האמצע. מצד אחד, ישנה סבירות גבוהה שהנוסח שלפנינו הוא המקורי, ויש להתמודד עם הקשיים שבו בדרכים שהצענו או בדרכים אחרות. עם זאת, אל לנו להתעלם מן האפשרות הקלושה, שהנוסח הבא בתרגום השבעים אכן משקף גרסה מקורית, שעל פיה אין בפסוק קשיים מרובים. ובספק זה נישאר עד שיבוא אליהו.

 

[1] כינויו של אדם ב'שם משפחה' בלבד מופיע במקרא, בדרך כלל, במשמעות מזלזלת, עיין למשל שמ"א כ', ל-לא; כ"ב, ז, ט, יב.

[2] מדוע רפו ידי איש בושת רק עתה, בשעה שכבר לאחר הסכסוך עם אבנר נאמר "וְלֹא יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ" (ג', יא)? ייתכן שאיש בושת ציפה כי בסופו של דבר ישוב אליו אבנר, ורק במותו הפך העדרו לעובדה מוחלטת. אך ייתכן שיש לכך סיבה נוספת, שעליה נעמוד בהמשך הפרק.

[3] ואכן, מקובל היום לזהות את בארות עם אל בירה (סמוך לרמאללה), המצויה בתוך נחלת בנימין, ולא על הגבול.

[4] האליל רימון מוכר לנו מדברי נעמן, שר הצבא הארמי, שלאחר שריפא אותו אלישע מצרעתו, התנצל בפני אלישע על כך שיוסיף ללוות את אדונו לבית פולחנו: "לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה" (מל"ב ה', יח). ועיין גם זכריה י"ב, יא: "כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן".

[5] המילה "גִּתָּיְמָה" עשויה להתייחס לעיר גת או לעיר גתיים (נחמיה י"א, לג). כך או כך, מדובר בעיר שבשליטת הפלשתים.

[6] ייתכן שהחיכוך בין שאול לגבעונים נבע ממוצאה של משפחת שאול בגבעון, כפי שכבר ציינו בפרק ב' (עיין דה"א ט', לג-לו).

[7] על מעשה זה נגזר על ישראל רעב בן שלוש שנים, שהופסק רק בעקבות היענות לבקשת הגבעונים להרוג שבעה מצאצאי שאול. על פרק מורכב זה נעמוד בע"ה בעתיד.

[8] עיין שמ"א כ"א, יא ובשיעורנו שם (שיעור 41 לספר שמ"א), שבו ציינו למקרים נוספים במקרא בהם אנשים שברחו ממלך מצאו מקלט אצל מלך אויב, מתוך שותפות אינטרסים פשוטה.

[9] בשלב זה אנו מדלגים על פס' ד - מאמר מוסגר על מפיבושת בן יהונתן, שאינו חלק מהותי מן הסיפור. כאן רק נזכיר, שעניינו של מפיבושת מצוין גם במסגרת הסיפור בפרק כ"א על שאול והגבעונים, והדבר מחזק את הזיקה שבין שני הפרקים. בסוף הדיון בפרקנו נשוב ונבחן בע"ה את משמעות הפסוק, ונדון מדוע הוא מופיע דווקא כאן.

[10] במילים אחרות, המקרא מביא כאן בקצרה 'שתי בחינות' בהריגת איש בושת. על שיטת הבחינות ויישומה המיוחד בספר שמואל עמדנו בהרחבה בעיונינו בפרקים ח'-י"ח, והקדשנו לכך מבוא מיוחד בשמ"א ט' (שיעור 16 לספר שמ"א).

[11] ניתן לפרש, שכשהגיעו רכב ובענה לבית איש בושת, הם מצאו שם לוקחי חיטים, שהם אלו שהכו את איש בושת, ורכב ובענה נמלטו. על פי פירוש זה, ניתן גם לפתור את הכפילות שבה עסקנו לעיל בדרך אחרת: בהמשך שבו רכב ובענה לבית איש בושת, ביצעו 'וידוא הריגה' ונטלו את ראשו. אלא שגם בפירוש זה ישנם קשיים לא-מבוטלים: מדוע לא אמר המקרא דבר וחצי דבר על אותם לוקחי חיטים? מה פשר המקריות הזו - שבדיוק בשעה שהגיעו רכב ובענה לבית איש בושת, באו שמה גם לוקחי החיטים, וכולם לשם אותה מטרה?

[12] נוסח השבעים מובא גם בפירוש דעת מקרא לפסוקנו. תרגום השבעים הנו תרגום של התנ"ך ליוונית, שנכתב באלכסנדריה במאה ה-3 לפנה"ס. כבכל תרגום, יש בו פרשנות, וכן נוספו בו מסורות אגדתיות, אבל בדרך כלל הוא צמוד לנוסח שלפנינו.

[13] וכן כתב גם יוסף בן מתתיהו, שהלך על פי נוסח זה, בספרו קדמוניות היהודים, ספר שביעי, 48 (מהד' שליט, עמ' 230): "כשמצאו (אפוא) את איש בושת בן שאול לבדו נח וישן שנת הצהרים, ושומרי ראשו אינם ושומרת הסף גם היא רדומה ושקועה בשינה מעיפות מרוב עבודה שעשתה ומחום היום, נכנסו לחדר בו היה מוטל ישן והרגוהו".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)