פרק ג - בין דוד ליואב

  • הרב אמנון בזק

פרק ג' (4) / בין דוד ליואב

א. אחריותו של דוד

בשיעור שעבר עמדנו על הנזק העצום שעלולה הייתה הריגת אבנר בידי יואב בן צרויה להסב לדוד, ועל הדרך בה הצליח דוד לשכנע את העם שלא היה לו חלק במעשה. ועדיין יש לשאול: בדרך כלל, אין אדם נקלע למצוקה במקרא בלא שתהא לכך סיבה רוחנית; על מה אפוא נענש דוד בפרשה זו, שאך בקושי הצליח להיחלץ ממנה?

דומה שהתשובה נעוצה בתגובתו של דוד לדברי יואב. יואב טען כלפי דוד כי אבנר הוא מרגל, וכי פניו אינן לשלום:

(כה) יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:

מה הייתה תגובתו של דוד על האשמותיו של יואב? כל שהמקרא אומר בפסוק הבא הוא:

(כו) וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע:

המקרא אכן מטעים שדוד לא ידע. אך בד בבד מודגש בתיאור הזה גם מה שלא נאמר בו: משתמע מכאן, שדוד לא הגיב לטענתו של יואב. היה מקום לצפות, שדוד יכחיש את טענותיו של יואב, ולא יפתח לו פתח להבין שיש לו יד חופשית לנהוג כהבנתו. כפי שראינו בהרחבה בשיעור הקודם, אין ספק שדוד לא היה מעוניין בפגיעה באבנר. יחד עם זאת, דוד כנראה לא רצה להתעמת עם יואב באופן חזיתי, ועל כן העדיף לשתוק. דומה, ששתיקה זו מטילה על דוד אחריות מסוימת למה שקרה, והיא ההסבר למצוקה אליה נקלע.[1]

כך, כנראה, יש להבין גם את דברי הגמרא בעניין זה:

אמר רב יהודה אמר רב: כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד - 'אל יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר לחם' (פס' כט): זב - מרחבעם... מצורע - מעוזיהו... מחזיק בפלך - מאסא... נופל בחרב - מיאשיהו... וחסר לחם - מיכניה... אמר רב יהודה אמר רב: היינו דאמרי אינשי: תהא לוטא ולא תהא לאטה[2]
(סנהדרין מח ע"ב - מט ע"א).

אלו דברים מרחיקי לכת: קללותיו של דוד נתפסו כקללות חינם, ולפיכך חזרו על זרעו! אך דומה שניתן להבינם היטב על פי דרכנו: גם לדוד הייתה אחריות מסוימת לרצח אבנר, ובקללות שחזרו על זרעו נענש דוד, למעשה, בעונש שחרץ הוא עצמו.[3]

ב. וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי

גם סופו של הסיפור איננו מקל עם דוד. דוד מודע לכך, שלאחר ששכנע את העם באופן מלא כי אין הוא קשור לרצח אבנר, וכי הרצח פגע בו באופן מיוחד, מתבקש הדבר שיעניש את יואב על מעשהו. אלא שדוד אינו מסוגל בשלב זה לפגוע ביואב, ועל כן הוא רואה צורך להבהיר את הדברים, לפחות במעגל הקרוב לו:

(לח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו[4] הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: (לט) וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ:

דוד מסביר לעבדיו, שהוא עדיין בתחילת מלכותו, ועוד עליו להתבסס ולהתחזק, ועל כן אין ביכולתו לפגוע בבני צרויה.[5] אף שנראה מן הדברים כי כוונתו היא שמבחינה מעשית אין ביכולתו לפגוע בהם, דומה שדוד גם מודע לכך שאין הוא יכול לבסס את מלכותו בלי סיועם.[6]

טענתו של דוד כלפי בני צרויה נראית כטענה רחבה יותר, שאינה מתייחסת רק להריגת אבנר. ואכן, כבר בספר שמ"א (פרק כ"ו) עמדנו על מזגו החם של אבישי, שביקש להרוג את שאול בשעה שירד עם דוד למחנהו. בעתיד יתגלעו בין דוד לבין יואב ואבישי עימותים נוספים, ובאחד מהם - כאשר יבקש אבישי רשות מהמלך לפגוע בשמעי בן גרא, שסיקל את דוד באבנים - יענה לו דוד: "מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה!" (ט"ז, י). גם כשהסתיים מרד אבשלום, ושמעי בן גרא בא להתנצל, ייעץ אבישי לפגוע בו, ושוב הטיח בו דוד: "מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן" (י"ט, כג).

עם זאת, אין להתעלם מן הצדדים החיוביים שהיו בשני בני צרויה, צדדים המבהירים היטב מדוע לא יכול דוד להקים את הממלכה בלעדיהם. באחד הקרבות הקשים של דוד, בשעה שהמלחמה הייתה אל צבאו מפנים ומאחור, מעמון ומארם, היו אלה בני צרויה שהצילו את העם מתבוסה במפגן מרשים של אמונה גדולה מצד אחד, ושל אומץ וגבורה מצד שני:

וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם. וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן. וַיֹּאמֶר אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ. חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו (י', ט-יב).

אכן, יואב ואבישי היו דמויות מורכבות מאוד, והמקרא אינו מסתיר לא את מעלותיהם ולא את חסרונותיהם. בהיותו מודע לצדדים החיוביים שבהם, לא יכול דוד לפגוע בהם ולהעבירם מתפקידם.[7] בינו ובין יואב התפתחה מערכת יחסים מורכבת, ועוד נעמוד עליה בע"ה בהמשך הספר.

עם כל זאת, פרשת רצח אבנר הוסיפה לטרוד את מנוחתו של דוד עד יומו האחרון, והוא לא שכח ליואב את הנזק שגרם לו בהריגת אבנר. בצוואתו לשלמה אומר דוד: "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם" (מל"א ב', ה). דוד מדגיש, שיואב פגע לא רק באבנר, אלא גם בדוד עצמו - "עָשָׂה לִי". על כן מצווה דוד את שלמה: "וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (שם, ו). לשלמה כבר יש היכולת שלא הייתה לדוד: לפגוע ביואב ולכונן את ממלכתו בלעדיו.

שלמה מצווה את בניהו בן יהוידע לפגוע ביואב, אף שהלה אוחז בקרנות המזבח, וכך הוא מנמק את הצו:

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים[8] וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה (שם, לא-לב).

שני דברים מדגיש כאן שלמה. ראשית, הוא מציין שכל עוד יואב חי, מוטלים למעשה דמיו של אבנר על בית דוד. שהרי אמרה תורה "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר ל"ה, לג) - וכל עוד לא נשפך דם הרוצח, זועק דמו של הנרצח מן האדמה, ומוטל על מי שהסמכות בידו לפגוע ברוצח ואינו עושה כן. כעת, אומר שלמה, תוסר מבית דוד באופן סופי האחריות למותו של אבנר.

שנית, שלמה אינו שוכח לציין: "וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע". עשרות שנים חלפו, ועדיין רודפת הטראומה את דוד ואת שלמה בנו. שלמה שב ומדגיש, שמעשיו של יואב לא היו בידיעת אביו, וזהו חלק מחומרת המעשה המצדיקה כעת את הריגתו, גם בשעה שהוא אוחז בקרנות המזבח.

ג. המחיר

גם אם ניתן להבין את השארתם של בני צרויה על כנם, עדיין זהו צעד מורכב, שגבה מחיר מסוים. בסופו של דבר הבינו לפחות שלושה אנשים, כי דוד עמד מאחורי מעשהו של יואב, ולמצער לא חשב לפגוע בו על כך.

שני הראשונים הם רכב ובענה, בהם יעסוק בע"ה בהרחבה השיעור הבא. ואולם, הדים לפרשתנו ניתן למצוא גם בדבריו של שמעי בן גרא לדוד, שכבר הזכרנום לעיל:

וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל. הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה (ט"ז, ז-ח).

על אילו דמים מדבר שמעי בן גרא? הלוא ברור שאין להטיל על דוד את האחריות למות שאול ושלושת בניו בהר הגלבוע! נראה אפוא, שכוונתו גם לאירוע שבפרקנו, שהרי אבנר היה מבית שאול,[9] וכדברי בעל המצודות שם: "כאומר: הנה בעצתך נהרג אבנר ואיש בושת".[10]

אכן, שמעי בן גרא לא צדק בביקורתו על דוד: לדוד לא היה שום עניין במותו של מי מבני שאול, וודאי שהוא לא פגע בהם באופן ישיר. אף על פי כן, דומה שסיקולו של דוד באבנים על ידי שמעי בן גרא היה גם מעין עונש על אחריותו - אם גם העקיפה - למותו של אבנר, ולהשארת יואב בן צרויה בתפקידו כשר צבא ישראל גם לאחר הרצח שביצע.

סיפור זה מהווה אפוא פרשייה עגומה, הכרוכה בהריגתם של שני שרי צבאות בישראל: אבנר מת בפרקנו - ומבחינת הצדק המקראי נענש בכך על אחריותו לפיצול הממלכה והשלכותיו; ולימים נהרג יואב כעונש על רצח אבנר. ואף דוד, שאכן שאף לאחד את הממלכה בדרכי שלום, שילם מחיר מסוים על חוסר יכולתו לשלוט ביואב ולמנוע ממנו לפעול בהתאם לעניינו האישי.



[1] מקרה דומה, הגם שחמור כמובן הרבה יותר, הוא פרשת כרם נבות (מל"א כ"א). גם שם לא היה המלך מעורב בשום שלב בתהליכים שהביאו לרצח נבות. מיד כשגילתה איזבל מדוע סרה רוחו של אחאב, אמרה לו "קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי" (שם, ז). אף שיכול היה לשער מה מגמתה של איזבל, אחאב אינו אומר דבר. הוא יוצא לגמרי מן התמונה, עד ששבה אליו איזבל ואומרת לו "קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת" (שם, טו). גם עתה, משנודעו תוצאות פעילותה של אשתו, אין אחאב שואל מה ואיך, אלא הולך מיד לרשת את כרם נבות. על כן פוגש אותו אליהו בדרך ומטיח בפניו: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!" (שם, יט). המסר בשני הסיפורים (למרות ההבדלים הברורים בין שני המלכים ובין שני המקרים) הוא האחריות והזהירות שצריך כל אדם - ובפרט המלך - לנהוג בחיי אדם, גם אם אין הוא מעורב באופן ישיר במעשה.

[2] רש"י שם: "נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים, לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל".

[3] אמנם ניתן גם להבין את המימרה של רב באופן שונה לחלוטין, ולקשרהּ לדרשה המובאת בגמרא לפניה: "'וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי' (מל"א ב', ל). אמר ליה: זיל אימא ליה: תרתי לא תעביד בהאי גברא, אי קטלית ליה - קבול לטותיה דלטייה אבוך, ואי לא - שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך. 'וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ' (שם, לא)". על פי דברים אלו, טען יואב כלפי בניהו בן יהוידע, אותו שלח שלמה להרגו, כי אין זה מן הדין ומן הצדק שייענש בשני עונשים - גם במיתה וגם בקללותיו של דוד ("קים ליה בדרבה מיניה") - והציב בפני שלמה את הבחירה: או שיניח ליואב, או שיקבל במקומו את קללת אביו. שלמה השיב לבניהו שיפגע ביואב, ולאור זאת פירש רש"י (שם מח ע"ב ד"ה כולן נתקיימו), כי קללותיו של דוד נתקיימו בזרעו "מפני שקיבלן שלמה עליו".

ואולם, הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם מסקנת הגמרא "היינו דאמרי אינשי: תהא לוטא ולא תהא לאטה" (ועיין בדברי רש"י בהערה הקודמת): אם הקללות חזרו על בית דוד רק משום ששלמה הסכים לקבלן עליו, כיצד ניתן ללמוד מכאן באופן כללי כי מוטב להיות מן המקוללים ולא מן המקללים? על כן נראה שבאמת שתי דרשות שונות לפנינו, ודברי רב עומדים לעצמם, ואינם קשורים לתפיסה ששלמה קיבל עליו את הקללות.

[4] ספק הוא אם בני צרויה נכחו אף הם באותו מעמד או שהדברים נאמרו שלא בפניהם.

[5] אמנם את קללתו הפנה דוד דווקא ליואב, אך כעת, כשהוא מסביר מדוע עליו להשאיר על כנם הן את יואב הן את אבישי, אין הוא מציין את יואב בנפרד, אלא מדבר על "בני צרויה".

[6] ייתכן שדוד גם סבר כי יש מקום לגלות מידה של הבנה למעשיהם, מאחר שלשיטתם הייתה כאן גאולת דם. סביר להניח שלוּ פגעו יואב ואבישי סתם באדם, היה דוד מגיב באופן חריף הרבה יותר.

[7] אמנם בשלב מסוים, לאחר שיואב פגע באבשלום בניגוד לפקודתו המפורשת, לא יכול עוד דוד להמשיך לעבוד עמו, ועל כן הסיר אותו מתפקידו ומינה במקומו את עמשא בן יתר (עיין י"ט, יד). ואולם, כעבור זמן קצר התברר, שעמשא בן יתר כשל בגיוס הצבא כנגד שבע בן בכרי, ושוב נזקק דוד לעזרתו של יואב בדיכוי המרד.

[8] המונח 'צדיק' במקרא אינו מציין, בדרך כלל, אדם בעל מידות תרומיות, כמו בלשון ימינו, אלא פשוט את הצד הצודק בדין, כמו: "כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע" (דברים כ"ה, א). ואף כאן כוונתו של שלמה היא שאבנר היה הצודק, והריגתו על ידי יואב לא הייתה מוצדקת.

[9] אבנר היה בנו של נר, אחיו של קיש אבי שאול (על פי דה"א ט', לה-לט, ואכמ"ל).

[10] אמנם ניתן גם לייחס את הדברים לשבעת הצאצאים מבית שאול שהוקעו על מנת להפיס את דעתם של הגבעונים (עיין להלן פרק כ"א); ובע"ה עוד נרחיב בעניין זה כשנעסוק בפרק ט"ז.