שמואל א | פרקים י"ג–י"ד | המלחמה הראשונה עם פלשתים | 2

ד. שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל

בשיעור שעבר עמדנו על הקשיים הרבים הניצבים בפני שאול במלחמתו הראשונה כמלך, מול הפלשתים. ציינו את פערי הכוחות העצומים בין צבאו הקטנטן של שאול לבין כוחות הענק של הפלשתים, ואת העובדה ששמואל ציווה את שאול להתכנס דווקא בגלגל, בנחיתות אסטרטגית מובהקת. ביארנו, שמלחמתו הראשונה של המלך הראשון בישראל התנהלה במכוון בתנאים שכאלו, על מנת להדגיש שבכל מלחמות ישראל מי שקובע באמת את התוצאות הוא הקב"ה, וניצחון במלחמה יושג רק אם יהיו המלך והעם ראויים לכך.

על הקשיים שכבר ציינו יש להוסיף את המבחן הגדול שהציג שמואל בפני שאול, בשעה שרמז לו בעבר על המלחמה הצפויה:

וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (י', ח).

סביר להניח, שבשעת הציווי לא עמד שאול על הקושי העצום שיהיה בקיומו ועל המבחן הגדול ששמואל מציב בפניו. מבחן זה עולה בקנה אחד עם מגמת המלחמה כולה: הדגשת הצורך בכפיפות מוחלטת לצו ה', מתוך הכרה בכוחו הבלעדי להשפיע על המאורעות, גם כשצו זה קשה לקיום ועומד בניגוד להיגיון האסטרטגי.

ואכן, בפועל נעשה קיום הצו קשה מרגע לרגע. העם - המודאג, מן הסתם, גם כך מהמלחמה, הנראית כחסרת סיכוי - אינו עומד כולו בניסיון, וסימני עריקה ראשונים מתגלים:

(ו) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת: (ז) וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו:[1]

להגדלת הניסיון ממתין שמואל ממש עד לרגע האחרון בטרם יבוא. הוא מחכה עד ליום השביעי, ושאול, שהבטיח לעם שביום זה יבוא שמואל, מוצא עצמו במצוקה קשה:

(ח) וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל[2] וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו:

כאן מגיע מבחנו של שאול לשיאו: האומנם יבטח בה' ובשמואל נביאו,[3] ויצליח לעצור את העם עוד מעט קט - או שמא ייכנע ללחץ האובייקטיבי מחוץ וללחץ הסובייקטיבי מבית, ויצא למלחמה בלא צו ה'?

ה. וַיַּעַל הָעֹלָה

(ט) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה: (י) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ:

הכתוב מדגיש את האירוניה הטרגית בכישלונו של שאול: שאול מבקש להקריב עולה ושלמים לפני היציאה לקרב; הוא מספיק רק להעלות את העולה, וכבר אז מגיע שמואל. בכך מטעים המקרא, כי לוּ חיכה שאול עוד דקות ספורות, היה מצליח לעמוד במשימה. על סף ההצלחה מאבד שאול את ביטחונו, וכתוצאה מכך - גם את מלכותו.

אלא שבכך לא תם עדיין הסיפור. בשלב זה נותן שמואל לשאול הזדמנות להסביר את מעשיו: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: מֶה עָשִׂיתָ?!" (פס' יא). שאול עונה בתשובה הכוללת שלושה תירוצים שונים:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל:
(1) כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי
(2) וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים
(3) וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק[4] וָאַעֲלֶה הָעֹלָה (פס' יא-יב).

לשני התירוצים הראשונים משותפת העובדה ששאול מפנה את טענתו כלפי אחרים: כלפי העם או כלפי שמואל. ברם, מאחורי התירוץ השלישי מסתתרת כבר טענה אידאולוגית: שאול מביע את חששו מפני התחלת המערכה על ידי פלשתים בלא שיקריב קרבן, ומסביר כי זו הסיבה למעשהו.

שמואל אינו מתייחס באופן ענייני ולוּ לאחת מטענותיו של שאול. כל שעשה הוא להודיע לשאול כי איבד את מלכותו:

(יג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא[5] שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: (יד) וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ[6] ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה':

אבל המקרא עצמו מביע את עמדתו כלפי טענתו האידאולוגית של שאול, וזאת על ידי רמיזתו לאירוע אחר, הדומה בפרטיו לאירוע שלפנינו: חטא העגל.

ו. ההקבלה לחטא העגל ומשמעותה

קווי דמיון רבים נמתחים בין שני הסיפורים:

א. בשני הסיפורים מדובר במנהיג - משה או שמואל[7] - שהעם מצפה לבואו, והוא מתעכב ומעורר בכך דאגה אצל העם:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות ל"ב, א);

וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל... כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים (שמ"א י"ג, ח-יא).

ב. בשני הסיפורים יש מנהיג משני בחשיבותו - אהרן או שאול - השרוי במצוקה בלחץ העם ונכנע ללחץ זה.

ג. מעניינת במיוחד הלשון המקבילה שבה מתאר את הקרבת הקרבנות בשני הסיפורים:

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים (שמות ל"ב, ו);

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים (שמ"א י"ג, ט).

אלו הם שני המקרים היחידים במקרא שבהם נמצא השורש נג"ש ביחס לשלמים!

ד. בשני הסיפורים המנהיג מגיע בסופו של דבר, והוא פונה בתוכחה אל המנהיג המשני בשאלה רטורית מקבילה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה (שמות ל"ב, כא);

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ (שמ"א י"ג, יא).

ה. המנהיג המשני מצטדק על מעשהו בפני המנהיג הראשי, תוך הטלת האשמה על העם:

וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא (שמות ל"ב, כב);

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי (שמ"א י"ג, יא).

המנהיג המשני גם רומז לאחריותו של המנהיג הראשי לכישלון בשל איחורו:

וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים... כִּי זֶה מֹשֶׁה... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות ל"ב, כג);

וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים (שמ"א י"ג, יא).

דומה, שכל עיקרה של השוואה זו לא בא אלא כדי להשוות בין קרבנו של שאול לבין הקרבן לעגל. כל ערכו של הקרבן נובע אך ורק מסיבה אחת: העובדה שה' ציווה להקריב קרבנות. כשמקריב אדם קרבן תוך הפרה ברורה של צו ה', דומה אפוא קרבנו לקרבן זר, כמו הקרבן לעגל. הסברו של שאול למעשהו לוקה בחוסר הבנה בסיסי של משמעות עולם המצוות בכלל, ושל משמעות הקרבנות בפרט.[8]

לסיום נושא זה, יש להדגיש נקודה אחת. נביאים רבים התריעו, כידוע, על מציאות שבה הביא עם ישראל קרבנות כסדרם, ובה בעת חטא בכל סוגי החטאים, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.[9] ברם, חטאו הכפול של שאול שונה במקצת, וחמור יותר מהתופעה שכנגדה יצאו הנביאים. הנביאים התריעו כנגד הקרבת קרבנות כסדרה - שהיא כשלעצמה דבר חיובי, אלא שהיא מאבדת את משמעותה כאשר אין היא מלווה בהתנהגות דתית מתאימה. אצל שאול, לעומת זאת, מדובר בהקרבת קרבנות אסורים, שהרי עצם הקרבת הקרבן - מבלי להמתין לשמואל כפי שנדרש - הייתה בעייתית. בכך טעה שאול טעות חמורה עוד יותר ממנהגם הרע של בני ישראל, שכן תפיסתו מנתקת לא רק בין המעשה הספציפי לבין ההתנהגות הכללית, אלא גם בין המעשה הספציפי לבין צו ה'. על מנת להצביע על חומרתה של תפיסה זו, בחר המקרא, בדרכו הספרותית, לרמוז לפרשת העגל - שורש החטא של עם ישראל לדורותיו.[10]

ז. שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים

שמואל מטיח בשאול את דבריו החמורים, ואז עוזב את המקום ומותיר את שאול לבדו.

(טו) וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ: (טז) וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ וְהָעָם הַנִּמְצָא עִמָּם יֹשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִן וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בְמִכְמָשׂ:

ישיבתו של שאול בגלגל מקרינה תחושה של חוסר אונים. צבאו, שמנה בתחילת הפרק שלושת אלפים איש - ואליהם עוד נוספו אנשים מישראל - הידלדל עד לשש מאות איש בלבד.[11] בניגוד לפעלתנותו הנחרצת במלחמה נגד עמון, ובניגוד לאווירת המרד הנמרצת שהופיעה בתחילת הפרק, שאול אינו נוקט עתה שום יזמה חיובית. את היזמה נוטלים דווקא הפלשתים:

(יז) וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים הָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה אֶל דֶּרֶךְ עָפְרָה אֶל אֶרֶץ שׁוּעָל: (יח) וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה:

זהו ניגוד גמור למלחמה נגד עמון בפרק י"א. שם היה זה דווקא שאול שנקט באותו תכסיס בדיוק:

וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן עַד חֹם הַיּוֹם... (י"א, יא).

ניכר אפוא שרוח ה' שליוותה את שאול במלחמה עם עמון, כבר סרה מעליו. שאול נותר עתה ללא סיוע מאת ה', ובהיותו הססן מטבעו, כפי שראינו בעבר, לא נותרה בו העצמה הנפשית הדרושה להתמודד עם הפלשתים.[12]

למזלו של עם ישראל, לא נטש ה' את עמו בקרב זה. את הישועה שלא סיפק שאול, הביא יהונתן, כפי שנראה בפרק הבא.