פריסת מצודות לחיות ולדגים | 1

האם יש חיוב על פריסת מצודות?

אומרת המשנה:

"בית שמאי אומרים: אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום, ובית הלל מתירין"

                                                          (שבת יז:).

וכתבו התוספות על אתר:

"אע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מ"מ גזרו לפרוש מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד דהכי קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב"             (ד"ה אין).

מדבריהם נראה כי הדרך היחידה לחייב על פרישת מצודה מדין צד, היא רק כשלוכד בשעת הפריסה של המצודה. כל לכידה אחרת של דגים וחיות במצודה אינה, לדעתם, אלא גרמא, ואין בה חיוב בשבת.

אולם, שיטה זו אינה כה פשוטה. שהרי כל צידה בפריסת מצודה נעשית באופן זה שבעלי החיים נמשכים אליה, ומה לי אם באו מיד בשעת הפריסה או באו לאחר מכן, הרי מבחינתו של פורס המצודה אחת היא אם לכד מיד או מאוחר יותר!

מדברי התוס' נראה שטעמם הוא שכיוון שאינו יודע אם יצוד, פריסת המצודה אינה נחשבת צידה, ורק כשלוכד בשעת הפריסה, יש לראות בזה צידה. לפי זה, נראה שעיקר החילוק אינו בעיתוי הלכידה, אלא בוודאות שלה.

אך, אם צדקנו בזה, יש לעיין בדברי התוס' שם בהמשך, שדנו בהיתר המשנה לפרוס מצודה מבעוד יום אם יש שהות שייצודו מבעוד יום:

"אלא בכדי שיצודו - וא"ת מנא ידע מתי יבוא החיה? וי"ל דבירושלמי מוקי לה בפורש בחורשין דמצוין שם חיותא ומיירי בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא א' או ב' דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשכה".

לדברי התוס', יש מקום שבו פריסת מצודה נותנת ודאות ללכידה בתוך זמן קצר, ובאופן זה מתירה המשנה. אך, אם כן למה הוצרכו לדחוק בדבריהם הקודמים שהגזירה של פריסת מצודות היא רק מחשש שילכוד בשעת פריסתו? והלא אם פורס בחורשין יש לחייב גם אם לא לוכד מייד מצד הוודאות של הלכידה! ושמא יש לומר לשיטתם, שהם סבורים כי אף פעם אין ודאות גמורה שילכוד, ולכן אינו חייב בפריסת מצודה לעולם, אלא אם לכד בשעת הפריסה. מה שמועיל לפרוס אם יכול בצורה סבירה ללכוד מבעוד יום היינו, מפני שבאופן זה שסביר שילכוד קודם השבת לא גזרו חכמים על פריסה מבעוד יום^[1], וצ"ע.

ובעיקר דברי התוס', שטענו שאין לחייב אלא אם לוכד בשעת הפריסה, ראיתי שהשפת אמת על אתר העיר על דבריהם:

"אך עיקר מ"ש התוס' דבשבת נמי אם פירס מצודה אינו חייב דאינו יודע אם יצוד כו' דהכי קתני בתוספתא הפורס מצודה כו' ונכנס לתוכה חייב א"י. מנ"ל לרבותינו בעלי התוס' בפשיטות דאם אינו נכנס לתוכה מיד פטור? דפשט התוספתא משמע דבכל גווני חייב זולת אם לא יכנס כלל שום חי' או עוף בשבת ודאי פטור אבל בנכנס אח"כ נראה מסברא דחייב כיון דכל דרך צידה זו היא כך גם בחול למה לא יהי' חייב ומה בכך דנגמר המלאכה אח"כ וגם הטעם שכתבו התוס' הואיל וא"י אם יצוד ג"כ אינו מובן דגם בזריקה מרשות לרשות או לעשות חבורה לקמן אינו יודע בבירור איך תפול, ומה בכך דא"י? הא כל צידה זו נעשית כך על הספק, ואטו יהי' צידה כזה מותר מה"ת לצוד כל היום בשבת כמו בחול וגם מנ"ל דצידת חלזון לא הי' נמי במצודות כאלה וצ"ע וחפשתי ברמב"ם ולא מצאתי שהביא התוספתא הנ"ל דפריסת מצודה כלל וא"י למה".

ה'שפת אמת' מקשה על דברי התוספות ואומר כי אינו מבין מדוע אי הודאות גוררת פטור מחיוב צד. לטענתו, ישנן מלאכות נוספות בהם ישנה אי ודאות בעשיית המלאכה, כדוגמת זורק מרשות לרשות, ואף על פי כן חייב.

אך, לענ"ד נראה שאין ראיה מזורק וכיו"ב. זאת משום ששם המלאכה ודאי התחילה, וברור שתיעשה מלאכה, ומה שאינו יודע הוא עניין צדדי – כיצד היא תסתיים בדיוק. אבל בפריסה, יש אפשרות שלא ילכוד כלל, והמלאכה לא התחילה כלל!

אמנם, נראה לי שקושייתו על התוס' במקומה אם מדובר במקומות שיש סבירות גבוהה ללכוד במצודה, שיש לומר לכאורה שזהו דרך צידה ויתחייב אם ילכוד, וצ"ע. ושוב ראיתי שהפמ"ג [אשל אברהם שטז/ט] הבין בדברי התוס' שאם פורס מצודה במקום שבודאי ילכוד בעלי חיים, חייב, אף אם אינו לוכד בשעת הפריסה.

בניגוד לדברי התוס' שכתבו כי הטעם שאינו חייב חטאת על פריסת מצודות בשבת הינו מכיון שאינו יודע אם יצוד או לא, ראשונים אחרים כתבו כי הטעם הינו מפני שהם באים מאליהם ואין זה נחשב מעשה האדם. לשיטתם יש לומר כי טעם זה נכון גם כשיש סבירות גבוהה ואפילו ודאות, אלא שמכל מקום אין זה צד בידיים. וז"ל המאירי שבת שם:

"אלא שיש כאן עוד מקום עיון והרי אפי' פירס בשבת אין כאן חיוב חטאת הואיל ומאליהן הן באות, וכבר ביארנו שאין ב"ש גוזרין אלא בדבר שיש בו בשבת חיוב חטאת".

שוב מצאתי שכתב כן להדיא בתוס' הרא"ש:

'אע"ג דאי עביד לה בשבת לא מחייב חטאת דאינו צד בידים, אפי' הכי אסרו לפרוס מצודה לפי שלפעמים יבא לידי איסור דאוריתא שבשעת פרישה ילכוד חיה או עוף דהכי קתני בתוספ' הפורס מצודה לבהמה או לעוף אם נכנסו לתוכה חייב" (ד"ה אין)[2].

יסוד המחלוקת

במה נחלקו ראשונים אלו?

ישנן כמה מלאכות שאין אדם עושה אותן בידיים, אלא יוצר את המנגנון שמכוחו הן נעשות מאליהן.

לגבי חלק מהן החיוב ברור ולא נתון בספק. כך למשל לגבי בישול - אדם נותן קדירה על האש והיא מתבשלת מאליה וברור כי הוא מתחייב על כך. כך גם בזורה ורוח מסייעתו - אף שבנזיקין קיי"ל דהוי גרמא בנזיקין ופטור - בשבת חייב כיוון שזוהי דרך עשייתו הקלאסית, שמלאכת מחשבת אסרה תורה (ב"ק ס.).

אולם, לגבי חלק אחר ממלאכות אלו מצינו מחלוקות בראשונים או באחרונים. כך למשל בנוגע לפריסת מצודות נחלקו הראשונים כנ"ל, ואף בעניין טחינה בריחיים של מים, שאדם נותן חיטים לריחיים והן טוחנות מאליהן, מצאנו שנחלקו האחרונים בזה. וכך כותב ה'מגן אברהם':

"אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד"         (סי' רנ"ב ס"ק כ).

אבל ב'ביאור הלכה' שם חלק עליו, וז"ל:

"עיין במ"א שמצדד לומר דנתינת חטים לתוך ריחים של מים בשבת ליכא חיוב חטאת דהטחינה אח"כ ממילא אתי והביא ראיה לזה מתוספות די"ח ד"ה ולימא וכל האחרונים דחו ראיתו וכן בסמ"ג וסמ"ק שלפנינו לא נמצא שום רמז לזה וכן ברמב"ם פ"ח אין הוכחה לזה והסכימו האחרונים [היינו הא"ר והאבן העוזר והדגמ"ר והח"מ] למה שמביא המ"א בעצמו ראיה מדברי התוס' דף י"ז ע"ב לענין מצודה דפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס החיה לתוכה ונלכדה דחייב אף דאתי ממילא וכן כשאופה בתנור אף שהאפיה ממילא אתי לבסוף מ"מ מקרי מעשה ממש אף שאינו מקרב האש לגבי הפת אלא הפת לגבי האש והאש פועל פעולתו לבסוף אפ"ה חייב, וה"ה בעניננו אף שהטחינה ממילא אתי לבסוף אפ"ה חייב. ועיין באבן העוזר שם עוד ראיות לזה. והנה כ"ז מיירי שהמסגרת של המים היה פתוח והוא נותן החטים לתוך האפרכסת ומתחיל תיכף אחר נתינתו להטחן... אבל אם פותח מסגרת המים בשבת נ"ל דאף להמ"א חייב דהלא תיכף מתחיל להטחן והוא עושה מעשה ממש שעל ידו מסבב גלגל המים והריחים והוא דומה כאלו הוא עצמו היה מסבב הריחים בכחו דחייב וכעין דאמרינן בסנהדרין דאי אשקיל עליה בדקא דמיא אם בכח ראשון הומת חייב דכחו כגופו דמי וה"נ המים הראשונים שיצאו מכחו שהניעו הגלגלים עכ"פ הועילו בודאי שיטחן כגרוגרת על ידם ועיין ב"ק דף ס' דלענין שבת חמירא מלענין נזיקין. וראיתי להתפארת ישראל שכתב דריחים של רוח נ"ל דלכ"ע לית ביה חיוב חטאת אם נותן התבואה לתוך האפרכסת דהרי התראת ספק הוא שמא יפסוק הרוח באמצע ולא נהירא דאפילו אם יפסק הרוח תיכף מ"מ יטחן בודאי כגרוגרת והרבה יותר ע"י הריחים גופא כידוע שכל דבר שדוחפים בכח אפילו אם יפסק כח הדוחף יהיה מתנענע מעצמו עוד במקצת"    (שם).

מהו ההבדל בין בישול לטוחן לדעת ה'מגן אברהם'? נראה כי לשיטתו יש לומר דשאני בישול וזורה שכל דרכם תמיד היא באופן זה, שנותנים לאש בבישול, והרוח מסייעת בזורה. אין דרך אחרת לבשל. אבל בטוחן שיכול לטחון בריחיים של יד, אין לחייב כשעושה בריחיים של מים, וכן בפורס מצודות שיכול ללכדן בידיו בחכה או במצודה ידנית, אין לחייב כשפורס מצודה. ובודאי למה שכתבו התוס' שאם לכד בשעת הפריסה שחייב, שכיוון שנכנס בשעת פריסתו נחשב כצדו בידיים, אבל אם לוכד לאחר מכן לא נחשב צידה והוי ממילא ופטור. אבל, לשיטת האחרונים שהביא הביאור הלכה, המחייבים בריחיים של מים, יש לחלק בין טוחן לפורס מצודה, לפי העולה מדברי הביאור הלכה, שבטוחן המלאכה מתחילה מיד, ובפורס מצודה, הכל נעשה מאוחר יותר והוי גרמא^[3] . עוד נראה לי שגם לשיטות המחייבות בטחינה בריחיים של מים יש לחלק ממצודות דגים, מטעם אחר, ויש לומר שלא חשיב צידה בידיים, והיינו דווקא בצידה דהוי מלאכה גרועה שלא נשתנה שום דבר בגוף החפץ הניצוד, ורק הגבלת חירותו, ובזה יש לומר שבעינן דווקא מעשה בידיים של האדם, וצ"ע.

אמנם, הסוברים שאף במצודות דגים יש לחייב אף בניצוד מאוחר יותר [פמ"ג הנ"ל בדעת התוס', וראה גם הגהת המג"א עצמו רנב/כ שדייק כן מלשון התוס'], יש לומר דס"ל שכל דבר שדרכו בכך, נחשב כמעשה בידיים, ובמיוחד לעניין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, כדאיתא בב"ק ס. לעניין זורה ורוח מסייעתו.

אמנם, יש לדון בראיה מזורה, שהרי הרא"ש בב"ק כתב:

"[אע"פ] שסייעו הרוח בעשיית האש הוי כאילו הוא עשהו לבדו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבי' ליה כאילו עשה המלאכה לבדו. דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח. אבל הכא [גבי מזיק של אש  בליבה וליבתו הרוח, שאם יש ברוח כדי ללבותו פטור]  גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור"      (ב"ק ו', יא).

לדברי הרא"ש דין זה נאמר רק בזורה שכך עיקר עשייתו על ידי הרוח, אך מכל מקום נראה לי שהיינו דווקא התם שיש סיוע של גורם זר, של הרוח, אין לחייב לדעתו אלא בזורה שזוהי עיקר עשייתו, ולא בליבוי האש שעיקר עשייתה, על ידי האדם ולא במקום שיש אש קיימת ואין בליבויו כוח כדי ללבות את האש אלא בסיוע הרוח, דבזה הוי גרמא בנזיקין ופטור, אבל בטוחן או בפורס מצודה שכל הנתונים קיימים וזוהי דרך עשייתו יש לנו לומר גם בהם מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולחייב עליהם^[4].

פריסת מצודות משנה את המציאות

בשו"ת אבני נזר כתב חידוש גדול בנושא בו אנו עוסקים:

"מעתה הפורס מצודה באופן שיהי' ברור שהחי' תבא. מעכשיו חשובה נצודת וחייב תיכף אפילו נזכר קודם שתבא החי'. ואפילו פתח המצודה קודם שבאה החי' כבר נתחייב. ועל כן הקשו התוס' שפיר ואם תאמר הא אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד. דאין לומר שברור שתבא החי' והוא כעין חציו, דאם כן מעכשיו חשובה נצודת ואפילו תיצוד בשבת הוי ניצוד מבעוד יום ולא דמי לכל הני דמתניתין דאסרי בית שמאי כשהמלאכה נגמרת משתחשך. דהתם אם יעשה בשבת לא יתחייב אלא כשיגמר נמצא המלאכה נעשית בשבת ואסרי בית שמאי מדרבנן אפילו נעשה מבעוד יום, מה שאין כן הכא שלא נעשית בשבת כלום. וכן לר' יוסף משום שביתת כלים גם כן לא יאסור בצידה כיון שניצוד מבעוד יום ולא עביד הכלי בשבת כלום"

                                                         (סי' קצ"א).

דברי האבנ"ז הללו מבהילים בעצמתם! ה'אבני נזר' רואה את בעלי החיים כניצודים מעכשיו מפני שיש פוטנציאל וודאות של צידה!

הבנה זו קשה מאוד. בשיעורים שעברו ראינו שתי הבנות ליסוד מלאכת צידה, ודברים אלו קשים לשתי הגישות. בין אם נבין שיסוד המלאכה הינו הגבלת החופש של בעל החיים, דהשתא לא קרה מאומה והוא עדיין חופשי לחלוטין, וגם להבנה של הבאתו לרשות האדם - יש לומר שעדיין לא בא. ואף שיש לדחוק שכיוון שבודאי יצוד מיקרי שכבר בא לרשותו, מ"מ אינו נראה לי כיוון שבפועל לא בא לידו כלום, ולכל היותר יש לומר שלכשיצוד מיקרי שבא לידו למפרע מאותה שעה של פריסה [והוא דוחק גדול מאוד], ובוודאי שקשה לומר שאם ביטל את המצודה שחייב.

נראה כי עיקר חידושו של האבנ"ז יצא לו ממה שראה בסוגיית ביצה שאווזין הבאים לכלובן לערב אין בהם צידה מפני שניצודים ועומדים, ולמד מזה:

"דהצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאות פטור משום שבאים לכלובן לערב. ויש לדקדק הא כתב הרא"ש (שבת, פ"ג סי' י"א) בהא דהמגיס חייב משום מבשל אף דבלאו הכי הי' מתבשל מכח הראשון [דאם לא כן הי' הראשון פטור וברייתא [ביצה לד ע"א] תנא שניהם חייבים] מכל מקום חייב משום שמקרב בישולו דקירוב מלאכה מלאכה הוא. כמו קירוב עבודה דחייב עלי' משום זרות עיין שם. והכא נמי מה בכך שבאים לכלובן לערב. הלא מקרב צידתן ויתחייב. וצריך לומר דלא דמי לבישול שאף שהי' מתבשל מכח הראשון. מכל מקום עדיין אינה חשובה מבושלת עד שתתבשל. שהרי אם נזכר קודם שנתבשל פטור מחטאת דכל חייבי חטאות אינם חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה כדאיתא ריש שבת [ד ע"א] בהדביק פת בתנור. ועל כן חייב המגיס על קירוב בישול. אבל הכא בצידה מילתא אחריתא היא דכיון שבאין לכלובן לערב. מעכשיו היא ניצודת. שמעכשיו היא ברשותו".

אולם, לענ"ד נראה שאין שום ראייה משם, מכמה טעמים. הטעם הראשון הובא בדבריו עצמו שם:

"ומכל מקום אין זה מוכרח. דיש לומר דוקא התם שכבר הי' בכלובן וכיון שסופו לחזור לא פקע צידתן. מה שאין כן הכא שמעולם לא הי' במצודה וצריך עיון"

והטעם השני קשור לסוג בעל החיים הניצוד, דהיינו שבעלי חיים שחוזרים בטבעם לכלובם לערב, הם בעלי חיים שלא שייכת בהם צידה כי הם חלק מעולמו של האדם. מה שאין כן בחיה ועוף שזקוקים לצידה, יש לומר שאינם ניצודים עד שייצודו ממש.