דילוג לתוכן העיקרי

פסיק רישיה | 2

קובץ טקסט

פסיק רישיה (חלק ב')

בשיעור שעבר תיארנו את הגישות השונות להבנת הדעה הסוברת שבדבר שאינו מתכוון אין הפרה של איסור. באותו שיעור עסקנו במושג "פסיק רישיה" - תוצאה בלתי נמנעת של פעולה - והצענו שתי אפשרויות להסבר מדוע במצב כזה גם דבר שאינו מתכוון אסור, גם לשיטת רבי שמעון שבדרך כלל סובר שדבר שאינו מתכוון איננו אסור.

פסיק רישיה דלא ניחא ליה

כשבאים להעריך את השפעתו של דין "פסיק רישיה" ולבחון דוגמאות של מצבים כאלה, כמה דוגמאות עולות מיד במחשבה, והראשונה שבהם היא המצב שבו "לא ניחא ליה" - כלומר, לא רק שהתוצאה נגרמה שלא במתכוון, אלא היא גם איננה רצויה. הגמרא במסכת כתובות (ו.) דנה האם מותר להשתמש בשבת במטלית על מנת לסתום חור שנפער בחבית יין - אף על פי שבלי ספק היין הספוג במטלית ייסחט החוצה, מה שיגרום לאדם הסותם לעבור על איסור סוחט:

"האי מסוכריא דנזייתא (= מטלית התחובה בחור בחבית) אסור להדוקה ביומא טבא; בההוא, אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות".

בעל הערוך (ערך סבר) הוסיף שבמקרה שבו התוצאה לא רצויה - ואפילו אם היא בלתי נמנעת - היא איננה אסורה:

"אבל בנקב מן הצד, כמו שיש לחביות שלנו, לא אסרו להדוקי ביומא טבא ליאבד היין, ואפילו אם יסחוט, כיון שילך לאיבוד - לא ניחא... כיון דלא מטי ליה הנאה - שרו".

מכיוון שבתוצאה הנגרמת אין כל תועלת לעושה הפעולה, היא איננה אסורה, למרות שרבי שמעון מסכים ש"פסיק רישיה" בדרך כלל אסור. הסוג הזה של פסיק רישיה - "פסיק רישיה דלא ניחא ליה" - קיים גם בכמה מקרים נוספים. לדוגמה, אדם השופך יין על גבי המזבח - כחלק מהקרבת קרבן - גורם באופן בלתי נמנע לכיבוי חלק מן האש, ובכך הוא מפר את האיסור על כיבוי אש התמיד של המזבח (ראה זבחים צא:). למרות שכיבוי האש הוא בלתי נמנע, בעל הערוך מתיר לנסך את היין, משום שהמנסך איננו רוצה שהאש תכבה.

אפשר שהערוך הבין שפסיק רישיה הוא תנאי שיוצר "כוונה כללית". הכוונה היא תנאי הכרחי הנדרש כדי לעבור על איסור, ואולם העיקרון של פסיק רישיה קובע שתוצאות בלתי נמנעות הן ככל הנראה תוצאות מכוּוָנות מראש, ואדם אינו יכול לטעון שלא התכוון לכך שתוצאה שהיא בלתי נמנעת תיגרם מפעולתו. אולם אם הוא כלל איננו מעוניין בתוצאה הזו, אז אולי נאמר שהכוונה איננה קיימת.

אם נבין כהבנה השנייה שהצענו, שפסיק רישיה הוא עיקרון שקובע שיש קשר בין האדם לפעולה שפעל אף על פי שלא התכוון אליה, אז העובדה שהתוצאה היא לא-רצויה לא תעלה ולא תוריד; אם תוצאה כלשהי היא תולדה בלתי נמנעת של פעולה, נחשיב את עושה הפעולה גם כעושה התוצאה, אף על פי שכלל לא רצה בתוצאה.

פסיק רישיה בפעולות מרובות

שאלה נוספת בעניין פסיק רישיה מתייחסת למצב שבו פעולה אחת איננה מולידה בהכרח תוצאה, אולם רצף של פעולות חוזרות ונשנות מביא בהכרח לתוצאה. למשל, העברה אחת של מסרק בשֵׂער איננה גורמת בהכרח לתלישת שערות; אולם הברשה מרובה של השֵׂער תביא כמעט לבטח להסרת שֵׂער. ובכן, האם אנו יכולים להתיר את סירוק השֵׂער בשבת? מסתבר שאם פסיק רישיה יוצר כוונה, אזי כיוון שהאדם מודע לתוצאה הבלתי נמנעת והאסורה של פעולותיו, פסיק רישיה יתייחס למכלול הפעולות. מאחר שהאדם המסתרק יודע בבירור שהוא עתיד לתלוש שערות, הוא נחשב כמי שמתכוון. אולם אם פסיק רישיה משייך פעולות בלתי נמנעות למי שפעל אותן שלא בכוונה, יש להפעיל את קנה המידה של פסיק רישיה לכל פעולה בפני עצמה. בכל העברה של המסרק בפני עצמה אין ודאות שייתלש שֵׂער, ולכן היא איננה נחשבת פסיק רישיה. הריב"ש (שו"ת הריב"ש, סימן שצ"ד) נשאל בעניין זה, והוא נזף באותו רב ששאל אותו את השאלה על שרצה להתיר את הברשת השֵׂער. השואל נימק את דבריו בכך שבכל פעולה 'אטומית' של סירוק אין בהכרח השרת שערות; הריב"ש ענה, שכיוון שבתהליך כולו ייתלש שֵׂער ללא ספק, הפעולה נחשבת פסיק רישיה והיא אסורה. ואכן, על פי הסברה הזו אסר המשנה ברורה (אורח חיים, סימן ש"ג בשו"ע סעיף כז ובמשנה ברורה ס"ק פו) להסתרק בשבת.

אם אפשר באופן אחר

מה יהיה הדין במצב ההפוך: כאשר התוצאה איננה בלתי-נמנעת, אולם האופן שבו נעשתה הפעולה הוא אופן של פסיק רישיה? האם אנו מתייחסים למצב בכללותו (ואז אין כאן פסיק רישיה) או לדרך שבה עשה האדם את הפעולה? לדוגמה, רש"י במסכת זבחים (צא: ד"ה הא רבי שמעון) מתיר לשפוך כמות גדולה של יין על המזבח, משום שקיימת האפשרות לשפוך כמויות קטנות של יין מבלי לכבות את האש:

"ואם תאמר, פסיק רישא ולא ימות הוא! אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד, הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות - דבר שאין מתכוין הוא".

מאחר שישנה דרך שבה נמנעים מכיבוי האש, ניתן לשפוך אפילו כמות גדולה - חרף התוצאה הבלתי נמנעת. גישה דומה עולה מדבריו של רש"י במסכת כתובות (ה: ד"ה או כרבי שמעון); שם הוא מתיר לקיים ביאה ראשונה - קיום ראשון של יחסי אישות - בשבת, למרות שבהכרח יֵצֵא דם מן האישה. מאחר שישנם אנשים המסוגלים לקיים את הפעולה בלי להוציא דם (בלשון הגמרא: "בקיאין בהטיה"), רשאי כל אדם לקיים ביאה ראשונה - גם אלה שאינם יודעים כיצד להימנע מהוצאת דם:

"ואם תאמר, פסיק רישיה ולא ימות הוא! הא פרכינן לה לקמן, ומשנינן: יש שבקיאין בהטיה ואין דם יוצא ואף אין פתח נפתח; הלכך לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא".

מסתבר ששיטתו של רש"י, שגדרי פסיק רישיה נמדדים לפי הקשר כללי ולא בכל מקרה לגופו, מבוססת על ההבנה שהבנו בדין פסיק רישיה. אם פסיק רישיה מחדש כוונה בגלל ההכרחיות של התוצאה, אולי מצב כזה לא נגדיר כתוצאה בלתי נמנעת, משום שניתן היה להימנע מן התוצאה על ידי דרך הפעולה החלופית הקיימת. אם התוצאה אינה בלתי נמנעת, אז גם אין כוונה.

לעומת זאת אם פסיק רישיה מקשר בין הפעולה לבין האדם שעשה אותה - אף על פי שלא התכוון לכך - אז סביר שנתייחס לפעולה המסוימת שנעשתה במקרה שלנו, ולא לעובדה שבאופן כללי התוצאה איננה בלתי-נמנעת. משום כך, למשל, אם אדם שפך יין באופן שיגרום בהכרח לכיבוי אש המזבח, הפעולה תיקרא על שמו, והוא ייחשב כמי שהפר את האיסור.

פסיק רישיה בדיני קבלת טומאה

נפקא מינה מעניינת נוספת עולה מיישום מפתיע של דין פסיק רישיה בהקשר שונה לחלוטין. בהלכה, מצרכי מזון יכולים לקבל טומאה רק אחרי שנרטבו באחד משבעת המשקים הבסיסיים. יתר על כן, נתינת המשקה על המאכל הופכת אותו למאכל העשוי לקבל טומאה רק אם היא נעשתה בידיעתו של בעל המאכל. המשנה במסכת מכשירין (פ"ד מ"א) מתארת תרחיש שבו אדם מטה את ראשו כדי לשתות מים, והמים נוזלים מן השפם שלו ונופלים על דבר מאכל. למרות שהאדם לא היה מודע לנזילת המים ולנפילתם על המאכל, המאכל נחשב ראוי לקבל טומאה:

"השוחה לשתות - המים העולים בפיו ובשפמו ב'כִי יוּתַּן' (ויקרא י"א, לח)".

בפירושו על המשנה טוען הרא"ש שהדין הזה מבוסס על העיקרון של פסיק רישיה: כשם שתוצאות בלתי נמנעות נחשבות הפרת איסור בהלכות שבת, כך הרטבת המאכל באופן בלתי נמנע עשויה להפוך את המאכל לראוי לקבל טומאה:

"כיון דאי אפשר לו לשתות אם לא שיגעו המים בשפמו - הוי כאילו אחשבינהו... מידי דהוי אמלאכת שבת, דכל פסיק רישיה הוי כמתכוין".

ללא ספק ההבנה של הרא"ש בדין פסיק רישיה היא שהוא יוצר כוונה כללית, או אובייקטיבית. כשם שהכוונה האובייקטיבית הזו עשויה ליצור חלוּת של חילול שבת, כך היא עשויה ליצור מצב שבו הרטבת המאכל נחשבת כפעולה מוּדעת.

אם נבין כהבנה השנייה, שפסיק רישיה משייך את התוצאה של פעולה לא מכוונת לאדם שפעל את הפעולה, אז אין לזה שום שייכות או השפעה על דיני טומאה. כדי לחלל שבת יש צורך בשייכות אל הפעולה - שייכות שבדרך כלל מבוססת על כוונה; גם כאשר אין כוונה, התוצאות עדיין יכולות להשתייך לאדם הפועל, אם הן תוצאות בלתי נמנעות. בניגוד לכך, בדיני טומאה יש צורך ב"דעת" (ידיעה או מודעות), ואם דעת כזו איננה בנמצא - גם אם נשייך את התוצאה לאדם לא ישתנה הדין.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)