פסיק רישיה | 1

פסיק רישיה (חלק א')

דבר שאינו מתכוון

אחת מן המחלוקות המפורסמות במסכת שבת היא מחלוקתם של רבי יהודה ורבי שמעון לגבי הצורך ב"כוונה" בחילול שבת (ביצה כג:, ובעוד מקומות רבים). רבי יהודה סבור שכל חילול שבת, גם אם נעשה שלא במתכוון, אסור (אפילו מדאורייתא, לפי רוב הראשונים). למשל, אם אדם גורר ספסל על פני הקרקע, ועקב כך הוא חורץ - שלא בכוונה תחילה - חריץ באדמה, הוא עבר על מלאכת חורש. למרות שכוונתו הייתה רק לשנות את מקומו של הספסל, הוא מתחייב על הפעולה שעשה, משום שבסופו של דבר הוא אכן חרש את הקרקע. רבי שמעון חולק וקובע שאם מעשה נעשה בלי כוונה ברורה לחלל את שבת - הוא איננו אסור מדאורייתא:

"עגלה של קטן... אינה נגררת אלא על גבי כלים... [אבל] על גבי קרקע - לא, מאי טעמא - דקא עביד חריץ. מני - רבי יהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור; דאי רבי שמעון - האמר: דבר שאין מתכוין מותר, דתניא, רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ".

למעשה המחלוקת הזו איננה מוגבלת רק להלכות שבת; במספר סוגיות בש"ס מתוארים תרחישים שלגביהם נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה. למשל, הם נחלקו האם נזיר רשאי לסרק את שערו, כאשר הוא יודע שהוא עלול לתלוש שלא בכוונה שערות מראשו (שבת נ:). הם חולקים גם אם מוכר בגדים רשאי ללבוש בגדי שעטנז כדי לפרסם את הסחורה ולהצליח במכירות, כאשר ברור שהוא נהנה - שלא בכוונה תחילה - מחמימותם של הבגדים (ראה כלאים פ"ט מ"ה). עוד נחלקו, אם אדם שתרם יין לנדבה למקדש רשאי לשפוך אותו על המזבח, כאשר הוא עלול לכבות - שלא בכוונה - חלק מאש המזבח, שיש איסור לכבותה (זבחים צא:).

"פסיק רישיה ולא ימות?"

יש מצב חריג אחד מפורסם, שבו גם רבי שמעון מודה שהאיסור עומד בעינו אפילו אם אין כוונה: "פסיק רישיה" (שבת עה., קג. ועוד מקומות רבים). אם האיסור שנעשה בלי כוונה הוא תוצאה בלתי נמנעת של הפעולה, אז הוא אסור למרות שנעשה שלא במתכוון. הביטוי "פסיק רישיה" מקורו בתרחיש שבו אדם חותך ראש של עוף בשבת, אך איננו מתכוון שהעוף ימות. הגמרא טוענת: "פסיק רישיה ולא ימות?!" - אם ייחתך ראש העוף, האם לא ימות? מאחר שמותו של העוף הוא בלתי-נמנע, הוא הופך את פעולת חיתוך הראש לאסורה, למרות שלא הייתה שום כוונה שהעוף ימות. פסיק רישיה הוא המאפיין של המקרים שבהם גם רבי שמעון מסכים שפעולה שאינה במתכוון - אסורה.

מדוע דבר שאינו מתכוון אינו אסור?

שתי גישות קיימות להבנת פסיק רישיה. אולם כדי להעמיק בגישות האלה יש להבין קודם כול מדוע בכלל דבר שאינו מתכוון איננו אסור לשיטת רבי שמעון. אפשר לומר שרבי שמעון סובר שהכוונה היא תנאי הכרחי באיסורים, ועל כן בהעדר כוונה כזו - למרות שהפעולה התקיימה - לא הופר האיסור. לחילופין, אפשר שרבי שמעון מבין שבהעדר הכוונה הפעולה כלל איננה נחשבת כפעולה שביצע אותה אותו אדם; אף על פי שאני זה שחרצתי את החריץ בקרקע, אם כוונתי הייתה רק להעביר את הספסל ממקום למקום - אני אינני נחשב ה'חורץ' את החריץ. פעולות מיוחסות לאדם הפועל אותן רק אם כוונתו הייתה לפעול אותן.

לפי ההסבר הראשון, הכוונה היא מרכיב נפרד מן הפעולה, הנחוץ כדי שתהיה הפרה של האיסור. לפי ההסבר השני, הכוונה היא מרכיב מהותי של הקשר בין הפעולה לבין האדם הפועל.

נפקא מינה מעניינת לשאלה זו היא במקרה של דבר שאינו מתכוון במקום שיש רק פעולה אחת. על פי רוב, תרחיש של "דבר שאינו מתכוון" הוא תרחיש שבו שתי פעולות נפרדות חופפות בהקשר מסוים. למשל, אדם יכול להזיז ספסל בלי לחרוץ חריץ באדמה (אם הוא מרים את הספסל), והוא יכול לחרוץ חריץ בלי לגרור ספסל לשם כך; במקרה שאנו דנים בו, של גרירת הספסל על הקרקע, שתי הפעולות - המנותקות בדרך כלל - מתלכדות למעשה אחד. מאחר שהאדם היה מעוניין רק בתוצאת הזזת הספסל, אך לא בחריץ שנוצר באדמה, הוא איננו עובר על מלאכת חורש. אולם מה יהיה הדין במצב שבו לפעולה אחת, בלתי ניתנת לפיצול, יהיו שתי תוצאות - אחת מותרת ואחת אסורה - והאדם הפועל את הפעולה יתכוון רק לתוצאה המותרת? שאלה זו עולה בסוגיה במסכת שבת (קלב:-קלג.) ביחס לתינוק שנולד עם נגע צרעת במקום המילה. הסרת העורלה - קיום ברית המילה - תהיה גם עברה על האיסור להסיר נגע צרעת:

" 'ימול בשר ערלתו' (ויקרא י"ב, ג) - ואף על פי שיש שם בהרת, יקוץ; ומה אני מקיים 'השמר בנגע הצרעת' (דברים כ"ד, ח) - בשאר מקומות חוץ ממילה. או אינו אלא אפילו מילה, ומה אני מקיים 'ימול בשר ערלתו' - בזמן שאין בה בהרת? תלמוד לומר 'בשר', ואף על פי שיש שם בהרת".

הגמרא מקשרת את השאלה למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ומציעה שרבי שמעון יתיר למול, מאחר שהתוצאה האסורה (הסרת הצרעת) היא דבר שאינו מתכוון:

"אמר מר, בשר אף על פי שיש שם בהרת - ימול, דברי רבי יאשיה. הא למה לי קרא? דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר! אמר אביי, לא נצרכא אלא לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור".

אם פטור דבר שאינו מתכוון הוא משום שהעדר הכוונה מביא לניתוק הפעולה מן האדם שעשה אותה, הוא לא יוכל לחול במקרה כזה. אי אפשר לנתק את פעולת החיתוך מן האדם שחתך, משום שהאדם בהחלט התכוון לבצע פעולה זו עצמה - כדי לקיים ברית מילה בתינוק. מתברר שהאפשרות היחידה להחיל כאן את דין דבר שאינו מתכוון היא אם נבין שבהעדר כוונה האיסור לא הופר. במקרה כזה, אף על פי שהאדם התכוון לבצע את פעולת החיתוך, הוא לא יפר את האיסור משום שלא היה בכוונתו להסיר את נגע הצרעת.

מדוע פסיק רישיה אסור?

ההתלבטות ביחס להבנת דין דבר שאינו מתכוון משליכה על הבנת אופיו של "פסיק רישיה", המצב שבו גם רבי שמעון מסכים שדבר שאינו מתכוון אסור. אם התוצאה האסורה - שהתקבלה שלא בכוונה תחילה - הייתה בלתי נמנעת מלכתחילה, גם רבי שמעון מודה שהיא מהווה חילול שבת. ההבנה שלנו את פסיק רישיה תהיה תלויה לחלוטין בדרך שבה נבין מדוע דבר שאינו מתכוון איננו אסור מעיקרו. אם נבין שהעדר הכוונה מביא לניתוק הפעולה מן האדם, נוכל לומר שפסיק רישיה משייך מחדש את התוצאה למי שביצע את הפעולה. תוצאות שעשויות להתרחש מיוחסות לי רק אם התכוונתי שיתרחשו; אולם אם התוצאה היא בלתי נמנעת, היא מיוחסת לי בין אם התכוונתי שתתרחש ובין אם לא. אינני יכול לגרור ספסל כבד על האדמה ולטעון שלא התכוונתי ליצור חריץ, אם יצירת החריץ היא בלתי נמנעת. במקרה זה אני נחשב האדם שחרץ את החריץ, אם התכוונתי לכך ואם לאו.

לעומת זאת, אם פטור דבר שאינו מתכוון מבוסס על הצורך בכוונה כמרכיב עצמאי של האיסור, פסיק רישיה יוגדר באופן שונה במקצת. כדי שפסיק רישיה יגרום להופעת האיסור מחדש, עליו לייצר, באופן כלשהו, כוונה. הכוונה היא תנאי הכרחי להפרת האיסור; בהעדרה, האיסור איננו יוצא אל הפועל. העובדה שפסיק רישיה הוא תוצאה בלתי נמנעת יכולה להצביע על כך שהאדם אכן התכוון שתתרחש התוצאה האסורה הזו. למרות שהוא טוען שלא היה מעוניין בכך ושלא התכוון לכך, אנו מחשיבים אותו כאילו התכוון; ומכיוון שהוא התכוון, האיסור חל.

בשיעור הבא נעיין, אם ירצה ה', בכמה השלכות של החקירה שחקרנו באופיו של "פסיק רישיה".