דילוג לתוכן העיקרי

שאלות בליל הסדר

קובץ טקסט

'וכאן הבן שואל'

ליל הסדר הוא לילה שהמוקד בו במידה רבה הוא - בין הורים לילדים. ביטוי מובהק לכך הוא השם 'הגדה', המקפל בתוכו את ההוראה - "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ"[1]. כיצד מתקיימת הגדה זו? בעיוננו יובאו מקורות מן המשנה, התלמוד וההגדה, בהם ניתן לזהות יחס מיוחד שהיה לחכמים אל - שאילת שאלות. נבקש להבין, מהו מקומן בלילה זה? וגם - מהו מקומן באופן רחב יותר בתהליכי למידה?

משנה היא במסכת פסחים:

מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה? שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי? שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים?

ולפי דעתו של בן אביו מלמדו

מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.  (משנה פסחים פרק י' משנה ד).

כוס ראשונה היא כוס של קידוש, היא כבר הוזכרה במשנה (י', ב), וכעת הנושא הוא הכוס השנייה, עליה נאמרת ההגדה. צעד ראשון בהגדה הוא - שאלות ששואל הבן את אביו: "וכאן הבן שואל אביו". לא סיפור מוצב בפתחה של ההגדה, גם לא אמירה או חידוש של עורך הסדר, כי אם שאלות הבן. אין צורך לומר שלשאלות אלו אין ניסוח קבוע, שהרי הן משקפות את הלך רוחו, וממילא הן עשויות להשתנות מבן לבן, ומעת לעת.

"ואם אין דעת בבן אביו מלמדו" - כעת עוברת המשנה לדבר על מצב שבו אין דעת בבן לשאול מעצמו. במצב שכזה, אביו מלמדו - לשאול. כיצד מלמדים בן לשאול? ללמד לשאול פירושו להסב את תשומת הלב, לעורר סקרנות ולהניע תהליך פנימי שיגרום לו לשאול שאלות. בהתאם לכך - נקרא האב לכוון לעולמו של הבן, לשאלות שעשויות להיות משמעותיות עבורו. למעשה, מובאות במשנה ארבע שאלות, ואלו מהוות המחשה לשאלות שהבן עשוי לשאול בלילה זה[2].

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה?" בניגוד לקריאה הרואה במילים "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" את השאלה, ובמילים "שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה" את התשובה[3], בפשוטה של משנה המשפט כולו הוא משפט שאלה. בארבע שאלות תוהה הבן על המצוות והמנהגים המיוחדים ללילה זה - המצה, המרור קרבן הפסח והטיבול, ותהייה זו משמשת כהזמנה לבירור על משמעותם של אלו, ועל הערכים המשוקעים בהם.

"ולפי דעתו של בן אביו מלמדו" - לשאול. משפט זה מצביע לאחור על מעמדן של ארבע השאלות. שאלות אלו הן דוגמא, והן עשויות להשתנות מבן לבן, בהתאם לעולמו הרוחני, שהרי 'לפי דעתו של הבן אביו מלמדו'.

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" - הוראה זו חותמת את המשנה, ואך מתבקש הוא הקשר שיש לה אל הנושא המדובר. עד כה דיברה המשנה על השאלות הפותחות את ההגדה,  וכעת היא מדברת על הגנות הפותחת את ההגדה. בהתאמה - בעקבות השאלות תבואנה התשובות, ובעקבות הגנות יבואו דברי השבח. בדומה לשאלות המייצרות עמדה נפשית לא מפויסת, גם העיסוק בגנות - בעבדות ובייסורים שפקדו את העם[4], מייצר עמדה לא מפויסת. תנועת החיים תהיה מעתה - מן השאלות אל התשובות, ומדברי הגנות אל דברי השבח.

מבנה פנימי בו פתיחה בגנות וסיום בשבח, קיים בפרשת ארמי אובד אבי הנדרשת בלילה זה: "ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". פסוקי ההגדה של מביא הביכורים פותחים בסיפור ירידת יעקב מצרימה, עבדות מצרים, ולבסוף - מתוארת בהם העלייה לארץ ועד מקרא הביכורים[5]. סיפור זה מהווה מעין שלד להגדת הלילה, והוא מקפל בתוכו תנועת חיים - מעמדת השואל אל עמדת המשיב.

 

לא ככל הסעודות

מפגש נוסף עם המושג 'שאלה' נוכח בהלכה התלמודית הבאה:

"למה עוקרין את השולחן? אמרי דבי רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות וישאלו... (פסחים קט"ו, ע"ב).

בן יושב על יד שולחן, והנה עוקרים את השולחן מלפניו[6]. שאלתו המתבקשת היא - למה? בניגוד לארבע השאלות שבמשנה, המתייחסות לפרט כזה או אחר, שאלה זו מתייחסת לעצם מעמדה של הסעודה. מדוע נעקר השולחן עוד בטרם החלה הסעודה? שואל הבן. התשובה תהיה באבחנה הבאה: אכן אין זו סעודה ככל הסעודות. עקרנו את השולחן וכעת אנו מתפנים אל ההגדה - אל השאלות, אל התשובות ואל כלל ההתרחשויות המיוחדות ללילה זה[7].

 

שאלה בכל מצב

הברייתא הבאה, מאירה מזווית נוספת את שאלות הלילה:

"תנו רבנן: חכם בנו - שואלו, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו. ואם לאו - הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה" (פסחים קט"ז, ע"א).

בברייתא זאת, לא שאלות הבן הן הנושא. אם כך היה, במצב בו הבן אינו חכם, מוטל היה על אביו ללמדו לשאול - כפי שהוטל עליו במשנה (י', ד). כעת, הנושא הוא - עצם קיומה של שאלה במהלך ליל הסדר. האב לא יאמר דבר לפני שנשאלה שאלה, ובהתאם לכך - הבן שואל. אם הבן אינו חכם דיו בכדי לתת מענה הולם לצורך זה, האישה שואלת. ואם גם היא אינה חכמה - האב ישאל את עצמו או את חברו. הסיבה - תהליך לימודי משמעותי עובר דרך שאלה, גם כאשר הלומד הוא השואל את עצמו.

 

תהליך פנימי

מה משוקע בבחירה לפתוח את ההגדה בשאלות? או - מה מונח בשיוכן החזק כל כך ללילה זה? שאלה מעוררת סקרנות. כאשר לאדם חסרה הבנה הוא מבקש להשלימה, עובר לעמדת 'קליטה'. כאשר לא קשה לו דבר, הידיעה הנוספת רובצת עליו כעול, ושערי ליבו לא ייפתחו בפניה.

באופן עמוק יותר, ניתן לזהות שני שלבים בתהליך לימודי: בשלב ראשון אדם קולט מידע, אוחז בחלקיו, ב'צלעות' המגדירות אותו. בשלב שני הוא מבין ומפנים, משנה את 'מצב הצבירה' של המידע, הנטמע מעתה בתוך עולמו. אך שכיח הוא מצב בו אדם קולט מידע ברמה הראשונה, אך אינו עובר אל השנייה. הסיבות לכך יכולות להיות רבות: בשל העדר ידיעות מקדימות, העדר תשתית מושגית מתאימה, או בשל תודעה אחרת בה הוא נתון, והיא מקשה עליו לעכל ידיעה - שאינה עולה בקנה אחד עם תפישת עולמו. במצבים אלו, שאלה מציפה את דבר הפער הקיים בין המקום והתודעה בהם הוא מצוי, לבין הידיעה החדשה המבקשת לבוא אל תוך עולמו. ללא מענה הולם לפער זה, יקשה עליו המעבר אל הקליטה הפנימית ואל ההפנמה.

בניסוח אחר נאמר כך: כאשר אדם שואל שאלה, שתי התרחשויות מתחוללות במקביל בנפשו: האחת - גלויה, בה נוכחת שאלה עניינית על הנושא העומד על הפרק. השנייה - סמויה, ובה ביטוי להנחות היסוד ולעמדה הרוחנית בה הוא נתון. לדוגמה: שני אנשים נחשפים לעוולה מוסרית. לאחד מהם שאלות רבות, לשני - אין שאלות. פער זה שבין השניים, מעיד יותר מכל על סולם הערכים השונה, על הרגישות המוסרית של הראשון, ועל החסך הקיים בעולמו של השני. כמה שכיחה היא מציאות בה קבוצת אנשים נחשפת להתרחשות, ולכל אחד מהם שאלה אחרת. לראשון שאלה חינוכית, לשני - דתית, השלישי ישאל בעולם הרוח, והרביעי יתבע את מקומו של המוסר. שאלות אלו מהוות חלון תצפית אל עולמו הפנימי של כל אחד מן השואלים.

 

'הרחיבי מקום אהלך'

היבט נוסף למשמעות השאלה עולה מן הסיפור הבא: יום אחד נפל תפוח על ראשו של ניוטון. הוא שאל - מדוע? ובעקבות שאלה זו יצא למסע חיפוש שהסתיים בגילוי חוק הכבידה (גרביטציה). ניוטון לא היה האדם הראשון שתפוח נפל על ראשו, אבל הוא היה הראשון ששאל ברצינות - 'למה?' המחקר המדעי מושתת על ההנחה ששום דבר אינו מובן מאליו. לכל דבר יש סיבה, ישנו היגיון או חוק המוביל אליו. שאלה, בהקשר זה, מכוננת נתיב מחקר, אופק, גבולות גזרה, ותנובתה לבסוף תהיה - הפשר והמשמעות.

עיקרון השאלה כמכוננת נתיב מחקר, נכון גם בלימוד התורה. אלו שאלות מעסיקות לומד המעיין בפסוקי המקרא? אלו שאלות מעסיקות אותו בלומדו מדרש או סוגיה תלמודית? שאלות אלו מגדירות את גבולות הגזרה של הלמידה - בתכניה, בערכיה, ובעומקיה. אדם הניגש אל סוגיה ומעמיד בפני הכתוב בה שאלות למדניות, יתווה את לימודו בה ב'מגרש' הלמדני. אדם הניגש כשבפיו שאלות פילולוגיות, ינווט את לימודו ואת התובנות העולות ממנו אל שדה זה. השואל שאלה מתחום הרוח והמחשבה, או מתחום המוסר, ישרטט מתווה שקנה המידה שלו מוקרן מתחומים אלו.

גם בלימוד תורה ראוי שלא לקבל דבר כמובן מאליו. לא ממקום של חוסר אמון, אלא להיפך. 'אינני משתף אדם בשאלותיי הטובות, כאשר אני חושש להביכו. אני כן שואל - כאשר יש לי אמון בו ובתורתו'. שאלות הנשאלות בכנות מקפלות בתוכן הזמנה עמוקה להרחיב את גבולות הגזרה, לנהל שיח עמוק עם המציאות בחלקיה השונים, ובכך להביא התורה אל מקומה - כתורת חיים שדבר לה עם העולם הזה.

 

שאלה כ'מסגירה' זהות

מקור נוסף העוסק ב'שאלה' - נמצא במדרש על ארבעת הבנים:

כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם. ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.

חכם מה הוא אומר? "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם" (דברים ו', כ'). אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

רשע מה הוא אומר? "מה העבודה הזאת לכם" (שמות י"ב, כ"ו). לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות י"ג, ח'). לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל.

תם מה הוא אומר? מה זאת. ואמרת אליו: "בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" (שמות י"ג, י"ד).

ושאינו יודע לשאול, את פתח לו. שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות י"ג ח'). (מתוך ההגדה)

קטע זה שבהגדה, לקוח ממדרש חכמים, המבוסס על ארבע פרשיות בתורה, שתורגמו במדרש ובהגדה לדמות ארבעה בנים. מניין לקח בעל המדרש את הזיהויים? דומה שבבסיס המדרש מונחת תפישה הרואה ב'שאלה' השתקפות למה שמתחולל בליבו של האדם. ברקע - שלוש הפרשיות בהן נזכרת שאלת הבן ותשובת האב, ופרשייה נוספת בה נזכרת הגדת האב, ללא שאלה מקדימה. חכמים קראו את השאלה: "מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?" השקיפו דרכה על סולם ערכיו של השואל וזיהו אותו כחכם. בן אחר שואל: "מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" והחכמים זיהו אותו כבן רשע. את השואל "מַה זֹאת" הם זיהו כתם, ואת השותק - כמי "שאינו יודע לשאול"[8].

מה הביא את החכמים לזיהויים אלו? שאלה זו מצריכה עיון החורג מגבולות עיוננו זה. עם זאת, לא ניפטר בלא כלום.

ארבעה בנים הם במדרש: חכם בראש, רשע בעקבותיו, התם שלישי, ולבסוף הבן שאינו יודע לשאול[9]. מבנה זה משקף ארבע עמדות הנוכחות בבסיס הקשר בין ילדים לבין הוריהם: "חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם...?" החכם רואה את עצמו כ'חלק מן הסיפור'. הוא שואל על תוכן, והוא גם מעורב בפרטים. "רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר, מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?... הרשע הולך צעד אחד לאחור, כמי שעומד מבחוץ, והוא אינו מעורב בפרטים. יחד עם זאת הוא יודע לומר שיש כאן 'עבודה', עליה הוא שואל. הניכור שהוא חש כלפיה, מכתיר אותו בתואר 'רשע'.  תָּם מָה הוּא אוֹמֵר, מַה זֹאת?... התם הולך צעד אחד נוסף לאחור. הוא כבר אינו מזהה 'עבודה', ושאלתו - "מַה זֹאת" מספרת על התעניינות מעמדה רחוקה, כמי שהתכנים ממנו והלאה. וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ... הבן הרביעי הוא רחוק, פועלו של אביו אינו מהווה נושא לגביו, הוא אינו שואל וגם לא מתעניין.

שאלנו - היאך למדו החכמים לזהות את הארבעה? כעת אנו רואים את שאלות הבנים כמי ש'מסגירות' את העמדה בה נתון כל אחד מהם ביחס לאביו. האם הוא נתון עמו במרחב אחד, וממילא בקשתו היא ללמוד ולהכיר את תכניו? האם נתון הוא במעגל שני - כמי שמזהה 'עבודה', אבל הוא מנוכר אליה, משקיף עליה מרחוק? האם התרחק למעגל שלישי, כבר לא רואה 'עבודה' - ממילא לא מנוכר, אך עדיין מסוקרן? או שהרחיק עוד לכת, ופועלו של אביו כבר אינו נוגע בעולמו.

 

סוף דבר

לפני כ 3500 שנה, בחצות הלילה עבר א-להים בתוך מצרים, הושיט את ידו החזקה, ומרגע זה החל המסע הארוך והמשותף שלנו אתו כעם. את המצווה לספר על כך, וללמד את הדורות הבאים הפקידה התורה בידי הורים. בלילה זה מוזמן האב אל ההגדה ("וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" שמות י"ג, ח), מוזמן הבן אל השאלה ("וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ" שם, י"ד), ובין הדורות מתפתח שיח. הבן - ישאל את אשר על ליבו, ובכך יורחב גבולה של התורה, כתורת חיים שדבר לה עם העבר ועם העתיד, עם האבות ועם הבנים.

 


[1] "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח').

[2] המחשה לתפישה הרואה את השאלות כמי שנועדו למצב בו הבן אינו שואל מעצמו, משתקפת מן התיאור התלמודי הבא: "אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמיה (אביי ישב לפני רבה, ראה שעוקרים את השולחן מלפניו). אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן? (אמר להם - עדיין לא אכלנו, וכבר אתם עוקרים את השולחן מלפנינו?) אמר ליה רבה: פטרתן מלומר מה נשתנה (אמר לו רבה, בשאלתך זו פטרת אותנו מלומר מה נשתנה)" (פסחים קט"ו, ע"ב).

[3] על פי קריאה זו מדובר על שאלה לא ממוקדת 'מה נשתנה הלילה הזה' החוזרת על עצמה ארבע פעמים, ועל ארבע תשובות שונות המצביעות על המצוות המיוחדות ללילה זה. שאלות ותשובות אלו נוגעות לעובדות הבסיסיות ביותר והן מותאמות לגיל הרך. בשונה מכך, זיהוין כמשפטי שאלה, הופכת אותן לשאלות מהות המזמנות ליבון מעמיק בטיבה של סעודת הלילה.

[4] מחלוקת היא בגמרא: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו" (פסחים קט"ז, ע"א). רב מדבר על הגנות שבעבודת כוכבים בה היו נתונים אבותינו, ושמואל מדבר על הגנות שבשיעבוד מצרים.

[5] "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים כ"ו, ה-יא).

[6] מנהג זה מוסבר היטב במציאות בה היה מונח שולחן אישי לפני כל אחד מהיושבים.

[7] מסתבר שעקירה זו של השולחן היא מנהג המאוחר למשנה, ובו משתקף השינוי שחל בין מבנה הסעודה המוצג במשנה, לבין המבנה הנוכח בסוגיות הגמרא. ככלל - פרק המשנה בנוי על בסיס כרונולוגי, ובהתאם - המשנה השנייה מדברת על קידוש, המשנה השלישית מדברת על סעודה הכוללת את פרפרת הפת (הדברים הנסמכים לפת) ואת קרבן הפסח, ובמשנה הרביעית נמזגת הכוס השנייה עליה נאמרת ההגדה. מבנה זה מצביע על קדימותה של הסעודה לאמירת ההגדה. מסתבר שבכך משתקף המנהג הקדום בתקופה בה קרבן הפסח וקרבן החגיגה היו חלק מן הסעודה. במציאות זו אך מתבקש הוא לפתוח באכילה, ולא לדחות את אכילת הקרבנות לזמן מאוחר. לאחר שבטלו הקרבנות באו החכמים וקבעו מבנה אחר לסעודה. הקדימו את אמירת ההגדה ואיתה את הכוס השנייה, והסעודה נדחתה לשלב מאוחר יותר.

[8] בדומה לשלושה, גם זהותו של הבן הרביעי הושתתה על בסיס יחסו אל השאלה. השלושה שאלו, ושאלתם זיהתה את  עמדתם, הוא אינו שואל, וחוסר זה הוא מספיק חשוב בכדי להגדיר את זהותו כ'מי שאינו יודע לשאול'.

[9] סדר זה חורג מסדר מופען בתורה, בו הבן המזוהה כרשע נזכר ראשון (שמות י"ב, כ"ו), אחריו הבן שאינו יודע לשאול (שם י"ג, ח'), שלישי התם (שם י"ג, י"ד), ולבסוף החכם (דברים ו', כ').

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)