זיקת פסוקי דזמרא לקריאת שמע

בטרם נבוא לדון בתכנים של ברכות קריאת שמע, השאלה הראשונה המחייבת התייחסות היא מידת הקשר שבין פסוד"ז ובין תחילתה המקובלת של התפילה - בברכו ובברכות קר"ש.

עיון בסוגיות הש"ס אינו מצביע על שום מקור לסמיכת פסוד"ז לברכות קר"ש. כמובן, עלינו לזכור שאין הש"ס דן בפסוקי דזמרא כמערכת מסודרת ומחוייבת המהווה חלק מהתפילה, ורק מאזכר אותו כמנהג טוב – בין אם כהלל שבכל יום ובין אם כהכנה לתפילה – ולכן אין זה מפליא שאין הוא מקשר בינו לבין ברכות קריאת שמע ושאין הסוגיה המתייחסת להפסקות מפני הכבוד והיראה (ברכות יג:) דנה באיסור הפסקה בין פסוד"ז לברכות קר"ש.

עם-זאת, ראשונים רבים מצטטים אמירה בשם הירושלמי (בקטע שאיננו מופיע לפנינו), לפיה השח בין ישתבח לברכו - עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה (=אסור להפסיק ביניהם).

ההגיון להצמדה זו צריך להיבחן לאור התפיסות השונות בדבר אופיה של פסוקי דזמרא. במידה והיא הכנה לתפילה, ראוי שיהיה רצף וזיקה בין ההכנה לתפילה עצמה ואילו אם פסוד"ז הינם הלל על הבריאה, ההצמדה נובעת מכך שיש לה תכנים דומים לברכת יוצר אור, העוסקת אף היא בהתחדשות המתמדת של הבריאה.

היקף ההצמדה

ברם, למרות הצורך להצמידם, עדיין יש לדון בדרגת ההצמדה הנדרשת. למרות ניסוח הירושלמי בדבר האיסור לשוחח, מצינו בראשונים שהתירו דיבור לצורך התפילה. תחילת הענין ברמב"ם (הל' תפילה פ"ז הי"ג) המעיד על מנהג לומר אז ישיר ו/או שירת האזינו בין ישתבח לברכות קריאת שמע, אך המשכו בראשונים שהתירו אף דיבור לצרכים אחרים, וכך כותב הטור:

מיבעי ליה לאיניש לאתחולי בפריסת שמע ויוצר אור ואסור לאשתעויי בין ישתבח לפריסת שמע. וה"מ במידי דלאו צרכי צבור הוא אבל במידי דצרכי צבור או לצורך מי שבא להתפרנס מן הצדקה ובעי למפסק ליה שפיר דמי (או"ח ברכות השחר נד)

ובעקבותיו בדרכי משה:

ונהגו האידנא שמברכין חולה בין ישתבח ליוצר גם לפעמים שאחד צועק לעשות דין אז מפסיקין בין ישתבח ליוצר ונראה שטעם הדבר שנהגו כן דס"ל שזה הוי כצורך מצוה... בטלתי המנהג הקדום בעירי להפסיק בין ישתבח לקדיש והנהגתי בהסכמת חבירי להפסיק אחר הקדיש ואחר ההפסקה יתחילו ברכו בלא קדיש אך נחמתי... כי מצאתי כתוב בא"ז... ש"מ דיותר טוב להפסיק בין ישתבח לקדיש מלהפסיק בין קדיש לברכו גם ע"פ ספרי הקבלה אין להפסיק בין קדיש לברכו... ולכן אין לבטל מנהג הקדום והנח לישראל שאם אינם נביאים בני נביאים הם אך עדיף טפי לנהוג שלא להפסיק כלל... וכן ראוי לעשות ובמקום שהמנהג להפסיק יזהר החזן שיאמר מקצת פסד"ז קודם שיחזור ויתחיל (שם)

(ודברים דומים מצויים גם בפסקיו לשו"ע - או"ח סי' נ"ד ס"א)

לעומת זאת, התפיסה הקיצונית שלא להפסיק כלל היא מנהג הבריסקאים שלא לומר 'שיר המעלות' לאחר ישתבח במהלך עשי"ת מתוך החשש להפסק (לאור עדות הרמב"ם על אמירת שירת הים לאחר ישתבח, קשה להבין את עמדתם אא"כ הם מחלקים בין תחינה לשבח או שוללים את המנהג המובא ברמב"ם)

מסברא, נראה שדי בסמיכות שאינה מנתקת את הזיקה ביניהם אך לא אמורה להיות בעיה בהפסק שאינו פוגע ברצף שבין החטיבות השונות, שכן מדובר ביחידות שונות של התפילה ולא בטקסט רציף. לפי זה, קטעי תפילה אחרים שאינם קוטעים את הרצף הבסיסי או דיבור לצורך מצווה יהיו מותרים, אך הפסק המנתק בין ישתבח ליוצר אור ייאסר. לכן, ניתן לומר "שיר המעלות" וכד' או להפסיק לברך על טו"ת או לדבר מצווה אחר, אך עצירת התפילה לשם עשיית משפט תיאסר (ההגיון ההלכתי מאחרי מנהגם מושתת על התפיסה שאין לעבוד את הקב"ה בתפילה, כל עוד לא נעשה צדק וצדקה בחברה. הרעיון כשלעצמו מרומם ומשכנע אך יישומו ביצירת הפסק בין ברו"ש ליוצר אור בעייתית ומניחה שפסוד"ז הינם הכנה בעלמא).

תפיסת ביניים זאת, שלא כמנהג בריסק ושלא כפי שנהגו בקהילות ימי הבינים נראית המסתברת ביותר והיא הכיוון העולה מתוך דברי הרמ"א, המנסה לבטל את ההפסק הזה, ולכל הפחות הוא דורש שיחזרו ויאמרו מקצת פסוד"ז על מנת להגיע לברכות קריאת שמע מתוך ההכנה של פסוד"ז.