דילוג לתוכן העיקרי

זבחים | דף פב | פסול דם שנכנס לכפרה

 

בעיון הקודם ציטטנו מדברי בעל "משך חכמה", המבאר שחטאת שנכנסה להיכל נפסלת, משום שהיא מבקשת להידמות לחטאת פנימית, ולמעשה נוטלת לעצמה איצטלת כפרה שאיננה לפי מידותיה. כפי שראינו, סברה זו עשויה להסביר את דעת חכמים במחלוקתם עם ר' עקיבא בדבר היקף הדין, וכן את עמדת חכמים במחלוקתם עם ר' יוסי הגלילי בעניין כוס אחת שנכנסה להיכל. דומה, שסברה זו עומדת גם ביסוד מחלוקת התנאים הבאה במשנה בדף פ"ב עמוד א':

"נכנס לכפר, אף על פי שלא כיפר - פסול, דברי ר' אליעזר; ר' שמעון אומר: עד שיכפר".


מסתבר, שדברי ר' שמעון מבוססים על הסברה הנ"ל. לאמור – פסול החטאת הנכנסת נובע ממגמתה המוצהרת להשיג כפרה פנימית. אם דם החטאת נכנס להיכל, אך לא נזרק בו, לא הושלם הניסיון לזכות לכפרת חטאת פנימית, וממילא הזבח לא נפסל.

בביאור דעת ר' אליעזר, יש מקום לשני כיוונים. על פי פשוטם של דברים, ניתן לומר שהוא אוחז בהבנה החלופית שהצענו בעיון הקודם, ולפיה הפסול נובע מחמת היציאה מן המקום. ובכן, בדיוק כפי שדם שיצא מחוץ לעזרה נפסל אף אם לא זרקו ממנו בחוץ, כך נפסלת גם החטאת שנכנסה להיכל אף אם לא היזו ממנה.

לחילופין, ניתן לומר שר' אליעזר דוגל אף הוא בהבנה המבססת את הפסול על הניסיון להידמות לחטאת פנימית. דומה, שכך עולה מדיוק בדבריו: ר' אליעזר אינו פוסל דם ש"נכנס" גרידא, אלא דווקא דם ש"נכנס לכפר". אם כן, גם ר' אליעזר סבור שהפסול נובע מההידמות לחטאת פנימית, אלא שלדעתו ישנה הידמות כזו בעצם הכניסה המוצהרת במגמה לכפר, אף אם בפועל לא הושגה כפרה כזו.

בהמשך למחלוקת תנאים זו, מצטטת המשנה הלכה נוספת:

"רבי יהודה אומר: אם הכניס שוגג – כשר".


דבריו של ר' יהודה סמוכים למחלוקת ר' אליעזר ור' שמעון, אם כי לא מבואר האם הוא אכן מתייחס למחלוקת זו, ואם כן, לאיזו דעה במחלוקת. הגמרא בדף פ"ג עמוד א' אכן מתחבטת בכך:

"הא מזיד - פסול, בשכיפר או בשלא כיפר?".


הגמרא מניחה בפשטות, שבמצב של שגגה הזבח לעולם לא ייפסל, בין אם זרקו את דמו ובין אם לאו. עם זאת, לא ברור מה הדין כאשר הפעולה בוצעה במזיד – האם אז יפסול ר' יהודה אף בכניסה גרידא, כדעת ר' אליעזר, או שמא יפסול רק בהזאה, כדעת ר' שמעון. מסקנת הסוגיה, שר' יהודה דורש את המקראות כדעת ר' שמעון, ועל כן פוסל רק חטאת שדמה נזרק בפועל.

והנה, פסק הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (פרק ב', הלכה ט"ז):

"דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים, ולא כיפר אלא הוציאו ולא הזה ממנו בפנים כלום, אם הכניסו בשוגג הרי זה כשר ומזה ממנו בחוץ שהרי לא כיפר בקדש, ואם הכניסו במזיד פסול".


מדברי הרמב"ם עולה בבירור, שהכשרו של ר' יהודה בשוגג נוגע אך ורק לדם שהוכנס מבלי שנזרק. אולם, אם הדם נכנס להיכל ואף נזרק, הזבח נפסל, אפילו אם הפעולה בוצעה בשוגג. מפרשי הרמב"ם על אתר האריכו לדון בפסיקה זו, אשר סותרת, לכאורה, את פשטות הסוגיה (דברי הרמב"ם בעניין כוללים גם חידושים נוספים בהבנת הסוגיה, ואין כאן המקום להרחיב בכך). ר' חיים מבריסק (בחידושיו על אתר) הציע הסבר מעניין לדעת הרמב"ם:

"ונראה לומר, דהנה הטעם של הך דינא דמחלקינן בין שוגג למזיד נראה דהוא משום דבאמת הבאה לחוד אינה פוסלת כלל, ורק בהכניסו על מנת לכפר הוא דמיפסלא, וכדכתיב בקרא אשר יובא וגו' לכפר בקודש ... דבעינן דוקא שההבאה תהא על מנת לכפר בפנים. ועל כן אמרינן דכשהכניסו בשוגג לא מיקריא מחשבת כפרה, כיון דהויא מחשבה בטעות, והוי כנכנס בלא מחשבת כפרה דלא מיפסלא".


לדעת ר' חיים, ניתן להציע שני ערוצים לפסול דם שנכנס להיכל. הערוץ האחד הוא דם שנזרק בהיכל. במקרה כזה, אין עצה ואין תבונה – הדם סטה מן המקום המיועד לו, ופסל את הזבח, וזאת אף אם הפעולה בוצעה בשוגג. הערוץ השני הוא דם שנכנס ולא נזרק. במקרה כזה, עשוי להתעורר פסול הנוגע למחשבות ולמגמות של המכניס. היות שבמקרה כזה הפסול איננו ממשי, אלא פסול תאורטי שעיקרו במחשבה, יש להבחין בין שוגג למזיד; סוף סוף, אם המכניס שוגג, אין לו כל כוונה או מגמה לסטות מההבחנה הקלאסית בין חטאת פנימית לחטאת חיצונית, אלא שכעת הוא מבולבל.

דומה, שדבריו של ר' חיים מחדדים את הסברה שבה פתחנו: החטאת החיצונית נפסלת דווקא כאשר היא נדמית לחטאת פנימית. דימיון כזה עשוי להיות מושג מכוחן של מחשבות, אם אכן מדובר על מזיד החושב מחשבות פסולות; או לחילופין מכוחו של מעשה ממשי של זריקת דם בפנים, בין בשוגג ובין במזיד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)