דילוג לתוכן העיקרי

פלפול

קובץ טקסט

מאת פרופ' שאול שטמפפר, היסטוריון ישראלי, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים.

חשיבות הפלפול בעבר ובהווה

המונח 'פלפול' עולה לעתים קרובות בדיונים על דרכי לימוד הגמרא – ופעמים רבות לא כמחמאה. לעתים קרובות נאמר על פירוש מסוים לטקסט או לדיון מסוים בלימוד שזה 'פלפול' והכוונה היא שהפירוש אינו מכוון למשמעות ה'אמיתית' של הכתוב – ואם כן, הוא פירוש נחות.

אמנם, לעיסוק בפלפול יש היסטוריה ארוכה, ולא בכל תקופה ראו את הפלפול כגישה בעלת ערך משני. עובדה זו לעצמה היתה יכולה להצדיק, אולי, התייחסות של כבוד לפלפול. אך למעשה, נראה לי שהפלפול הוא כלי חשוב לא רק משום המקום אותו תפס בעבר. הגישה ה'פלפולית' קשורה למהות הלימוד התורני, ובעצם, לא רק לתורני. מודעות לחשיבות הפלפול ולמגבלותיו יכולה לסייע לנו להבין  טוב יותר את הקשיים והאתגרים בפניהם אנו מתמודדים תוך שאנו מעמיקים בתורה.

 

מהו הפלפול?

רבים משתמשים במונח 'פלפול' כמונח המבטא את הפכו של  ה'פשט'. אולם, כשמנסים להגדיר מהו פלפול בפני עצמו, ולא רק ביחס לפשט - מסתבכים. גם אם נצליח לנסח הגדרה, היא בדרך כלל תכלול רק מקרים קיצוניים, ולא את כלל המקרים הנחשבים בעינינו, באופן אינטואיטיבי, ל'פלפול'. 

יתירה מכך, פירוש מסוים אשר יוגדר על יד בני דור אחד כפשט, יוגדר כפלפול על ידי בני דור אחר. כלומר, אי אפשר להתכחש לעובדה שבמידה מסוימת, ההגדרה של פירוש כ'פלפול' או כ'פשט' היא סובייקטיבית. ההכרה בכך אינה מבטלת או מצמצמת את החשיבות של המונחים הללו. בעצם, הכרה ביחסיות של המונחים מהווה נקודת התחלה חשובה להבנת משמעותם.

 

לא קשה לשמוע במילה 'פלפול' רמז לירק החריף 'פלפל'. גם אם נשאיר את השאלה האם אכן זהו מקורה של המילה למומחים בדבר, מכל מקום ברי שניתן לראות במילה 'חריפות' כמילה נרדפת או קרובה למונח 'פלפול'. כך נפתחת בפנינו דרך לעמוד על מאפיין מרכזי של ה'פלפול' לעומת ה 'פשט'. אחד ההבדלים בין אכילת אוכל חריף לבין אכילת דבר מתוק הוא שבאכילת אוכל חריף, יש בדרך כלל מידה של הפתעה בטעימה הראשונה. ההפתעה קיימת גם אם יודעים מה עומדים לאכול, כיון שמערכת הטעימה של הגוף מגיבה במהירות וב'קפיצה' לנוכח הטעם של האוכל החריף. לעומת זה, דברים מתוקים מהנים אך לא  מפתיעים את הפה. ההנאה מטעם מתוק הינה מהטעם הנמשך בפה, ולא מההפתעה שבנגיסה.

 

ניתן לראות דמיון בין אכילה ללימוד. כשניגשים ללמוד, ניתן לשאוף לגלות בטקסט את מה שהקורא הרגיל או לומד אחר לא היה רואה. גילוי כזה מפתיע את הזולת, וככל שההפתעה גדולה יותר, כך גדל ערכו של הפירוש. לעתים קרובות משיגים את מרכיב ההפתעה על ידי העמדה זה ליד זה של טקסטים שלכאורה אין ביניהם קשר, תוך הצבעה על יחס ביניהם שלא היה נראה במבט ראשון – ואפילו במבט שני או שלישי. לחילופין, ניתן לקחת טקסטים אשר במבט ראשון נראים דומים ולציין כי יש ביניהם הבדלים, אף שהקורא הרגיל לא היה שם לב אליהם בעיונו הראשוני. המשותף לכל הגישות הללו הוא המרכיב של ההפתעה – הצגת פנים בטקסט שהשומע או הקורא חושב שלא היה מגלה בעצמו.

 

דרך הלימוד אותה תיארנו זה עתה, מנוגדת לגישה אחרת. גישה אשר לוקחת קטעים, ומציגה אותם תוך הבהרת המילים והרעיונות. זאת, מבלי לתת לשומע או לקורא תחושה שיש בפירוש חידוש ושינוי מהקריאה ה'נורמלית'. הדגש בגישה זו הוא על הסברת כוונת המחבר.

מדברינו עד עתה משתמעת מסקנה מעניינת. פירוש מפתיע מרמז על כך שהמחבר לא הצליח להציג את כוונותיו בצורה ברורה, ועל כן יש לקוראו באופן 'שונה'. פירוש מבהיר, לעומת זאת, מניח שהמחבר הצליח לכתוב בצורה מובנת. לעתים קרובות פירושים שלא באים להפתיע אלא להבהיר הינם ניסוחים מקוריים לגמרי, אלא שפשטותם נותנת את התחושה שכל אדם חושב היה מגיע אל אותם הניסוחים והעקרונות. פרשנות המדגישה בקיאות קרובה מאד לגישה ה'מבהירה'. הפרשן הבקי יכול אמנם לצטט מקורות שאחרים שכחו, או אולי אף פעם לא למדו, אך בסופו של דבר הוא מוערך בזכות יכולתו להביא מקורות ולא  בזכות יכולתו להבין מקורות בצורה שונה מאשר אנשים אחרים.

 

היתרונות והחסרונות שבפלפול כשיטת הוראה

כל נותן שיעור וכל מתדיין עם חברו צריך להתייחס לשאלה שהמקשיב אינו שואל בפועל, אך בתודעתו היא ודאי קיימת: האם ההקשבה שלי נותנת לי משהו, או שמא זהו בזבוז זמן, משום שאני מכיר כבר את הנאמר. על כן, חוויה של שמיעת שיעור המבוססת על המפתיע או על הבלתי צפוי, שונה מהחוויה אותה חווה מאזין המרגיש כי לא נאמר כאן דבר מעבר למה שהוא עצמו היה חושב או רואה. ראשית, בשיעור בלתי צפוי ישנו מתח, הנובע מן הנסיון לנחש מניין תבוא ההפתעה. שנית, גם כאשר שומעים את הנקודה המרכזית, ישנה תחושה של ידיעת סוד, הכרת קשר או תובנה שנסתר מאנשים אחרים, שלא השתתפו בשיעור.

אולם, גם שיעור שמתמקד במשמעות הגלויה יכול להפתיע, מבחינת המקורות הלא מוכרים המצוטטים כדי להסביר את החומר הנלמד.  שיעור כזה יכול לעניין בזכות ניסוחים חדשים ומאלפים שלא נשמעו קודם. אך שיעור שאינו מוסיף, לא יוכל למשוך את אוזן השומע. הפלפול, אם כן, יכול לתרום באופן משמעותי להוראה.

 

אך לגישה שנותנת את תחושה ההפתעה – או בקיצור, הפלפול – יש גם מגרעות. ראשית, ההתמקדות על חיפוש 'גורם ההפתעה' יכול להביא לאי התייחסות למשמעות הגלויה או הפשט. כמו כן, הביקורת ובדיקת ההבנה מועילה כשמדובר בניסיון להבין משמעות גלויה, אך מועילה פחות לגבי הפלפול. שכן, קשה להעריך ולבקר 'הפתעות'. אם נמשיך עם משל האוכל בו פתחנו, הרי שכמו במזון, טיבול חריף יכול להוסיף להנאה, אבל אין זה טעים לאכול ארוחה המורכבת רק מתבלינים.

 

גישות פרשניות נוספות

האם הפלפול - מציאת קשרים או הבדלים בלתי צפויים - היא האפשרות הפרשנית היחידה העומדת בצד לימוד המשמעות הפשוטה?

כידוע, ישנן גישות אחרות. לדוגמא, יש הנאה רבה בגילוי מערך שלם של משמעויות נסתרות – וזה אולי חלק מן הקסם שב'קבלה'. לימוד באופן כזה שונה מפלפול, משום שהיסוד לגילוי אינו היכולת השכלית אלא 'ידיעה' –  ממסורת או מהתגלות, אבל לא מן השכל. הגישה הקבלית עצמה מתפרטת לשיטות רבות, אבל המשותף לכולן הוא הנסיון לתת מפתח להבנת הרבדים הנסתרים שבמציאות.

 

ניתן לחשוב על גישה נוספת של התייחסות לטקסטים, כזו שתדגיש פן אחר – הרגש. גישה כזאת מפיקה הנאה לא מחוויה אינטלקטואלית של הבנה אלא מיכולתו של הלימוד להביא לרגשות אושר, שמחה, עצבות ועוד. ניתן לעמוד על היופי של טקסט – בודאי כשמדובר בשירה, אך גם אם מדובר בחומר אחר, אשר בדרך כלל אינו מנותח באופן כזה.

 

הגישה הפלפולית בשירות ההלכה

הגישה הפלפולית מייחסת חשיבות רבה לכל מילה כתובה ולכל פרט בכתיבה. בעיני המפלפל, שום דבר אינו נכתב לחינם. כמו פסיכולוג, הלומד מטעויות ומפליטות פה – ומסרב לחשוב שיש תופעות שהן בעלות ערך שולי בלבד, מניח המפלפל שמחבר הטקסט בחר כל פרט מתוך כוונה ובמודעות. הספרות הרבנית נוחה מאד לפיתוח גישה של פלפול, או של מציאת משמעות שלא הייתה נראית בטקסט במבט ראשון. מסיבה זו, עשוי אדם שגדל בתרבות לא יהודית – או יהודי שחוזר בתשובה, למצוא הן בגישה פלפולית והן בספרות הרבנית משהו צורם או לא סביר. חז"ל ראו כל אות בתורה (או בנ"ך) כבאה ללמד דבר משמעותי. אמנם, המעיין בספר התורה הכתובה והמסורה (מאת אהרן היימן, הוצאת דביר, תל אביב תשל"ט) יגלה מהר מאד שיש פסוקים רבים, קל וחומר מילים בודדות, שאין לנו כל תיעוד כי חז"ל אכן למדו מהם משהו. מאידך, יש מקרים בהם אנו לומדים מאותיות ותגים דינים רבים. עבור מי שמורגל לספרות הרבנית, מציאת משמעויות נסתרות במילות ובאותיות התורה היא מובנת מאליה. אותה התייחסות הועברה למילים של המשנה, ולאחר מכן לנוסח הגמרא. גם טקסטים מאוחרים יותר כמו רש"י על  התלמוד ועל התורה זכו להתייחסות מעין זו. הנטיה לפלפול, אם כן, מובנית בתוך לימוד התורה ומהווה מרכיב טבעי של לימוד זה. 

 

פלפול, כפי שאמרנו לעיל, מהווה אמצעי מועיל להגברת העניין בלימוד ולמניעת שעמום. הוא יכול לשעשע, ואף לתרום לבקיאות וליכולת לשים לב לפרטים. אולם, לפלפול יש חשיבות עצמית, מעבר להיותו אמצעי חינוכי. לפלפול ולפסק ההלכה קשורים בקשר חשוב באופן מורכב מאד.

אדם שמבקש פסק הלכה רוצה לדעת מהי ההתנהגות הנדרשת ממנו ומן הזולת. גם אם הוא מודע לכך שפוסקים שונים נותנים פסקים שונים בתשובה לשאלתו, הרי שתחושת השואל היא שישנו פסק 'אמיתי', אותו רוצה לגלות בעזרת הפוסק. בחיי יום יום, כשאנשים שונים מגיעים לאותה מסקנה באופן עצמאי, מתקבלת תחושה של מהימנות. במילים אחרות, במציאות אידיאלית, אם אדם היה פונה למספר פוסקים עם אותה שאלה, הוא היה מקבל אותה תשובה מכולם. תחושה זו מוליכה אותנו להעדפה של הפשט - קשה לחשוב שאנשים שונים יחשבו על אותו פלפול; דווקא בדרך של שאיפה למשמעות ה'גלויה' גדולים יותר הסיכויים של זהות בין אנשים שונים לגבי ההבנה והפירוש של טקסט מסוים.

איפה אם כן המקום של פלפול בהלכה? בהיעדר גוף מחוקק, מתעוררות לעתים קרובות בעיות הלכתיות שקשה לענות עליהן בהיעדר תקדימים מתאימים בספרות ההלכתית. 'בעולם מתוקן' הסנהדרין היה קובע ואם היה צורך בכך, היו גוזרים גזרות או מתקנים תקנות. החשיבות של גזרות ברורה לכל לומד. הביטוי 'גזרו רבנן' שגור בפי הלומדים. אולם היום, בלי בית מקדש ובעיקר, בלי סנהדרין, דרך המלך של פיתוח פתרונות למצוקה הלכתית היא דווקא בדרך של פלפול – לקיחת טקסטים שלכאורה לא נועדו לתת מענה לשאלה מסוימת, ומציאת דרך ל'הפעיל' אותם ביחס למציאות חדשה.

 

פלפול, אם כן, הוא דרך לימוד, אבל הרבה יותר מזה. הוא כלי חינוכי כמעט הכרחי, והוא אמצעי חיוני לפסיקה הלכתית. הוא פותח צוהר לעולם של חז"ל, והמפלפל מתחבר למסורת של דורות. כמו כל כלי, הוא אינו יכול להיות בלעדי, ומתחייבת זהירות בשימוש בו. אולם, המונח 'פלפול' יכול, וצריך להיות, לא רק ביטוי לביקורת אלא גם תואר כבוד.

 

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)