דילוג לתוכן העיקרי

ראש השנה | דף כז | פיו מצופה זהב

במשנה (כו ע"ב) נאמר:

"שופר של ראש השנה – של יעל, פשוט, ופיו מצופה זהב".

בגמרא בסוגייתנו הקשו על תיאור זה מן הברייתא:

"והתניא: ציפהו זהב, במקום הנחת פיו – פסול, שלא במקום הנחת פיו – כשר! אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין – שלא במקום הנחת פה תנן".

בעקבות דברי הברייתא נדחקת הגמרא להסביר שמשמעות התיאור "פיו מצופה זהב" היא שהשופר מצופה שלא במקום הנחת הפה, ואילו ציפוי במקום הנחת הפה פוסל את השופר. מן הגמרא עולה שציפוי פי השופר בזהב מהווה חציצה הפוסלת את התקיעה, אך לכאורה דברים אלו סותרים את הכלל שקבעה הגמרא בסוכה (לז ע"א) ש"כל לנאותו אינו חוצץ", כלל שבאמצעותו התירו לאגוד את הלולב בגימוניות של זהב!

קושי זה הטריד רבים מן הראשונים והאחרונים, ובדבריהם אפשר למצוא שלוש דרכים עקרוניות לפתרון.

דרך אחת מבקשת לצמצם את הכלל ש"כל לנאותו אינו חוצץ" ולטעון שאין הוא קיים בסוגייתנו. השפת אמת (כז ע"א) הלך בדרך זו, וכתב שדווקא בלולב, שיש מצווה לנאותו על ידי האגד, אין האגד נחשב כחציצה, "אבל מי שעושה לנפשו איזה נוי שאינו ממצות חכמים, יש לומר דהוי חציצה".

באופן אחר כתב השפת אמת שבזמן עשיית המצווה מכוסה הזהב בפיו של התוקע, ולכן אין זה נחשב "נוי" (וכן כתב האבני נזר אורח חיים סימן תל"ב).

הדרך השנייה מסבירה שפסול שופר המצופה זהב איננו מדין חציצה אלא מדין אחר. כך הסביר המאירי (כז ע"ב), שכתב שהבעיה בציפוי השופר היא שהקול יוצא מן הזהב ולא מן השופר, וכעין זה כתב החלקת יואב (סימן ג') שתקיעה בשופר המצופה זהב איננה "בדרך העברתו" (נראה שטענה זו קשורה במחלוקת הראשונים בהבנת המשמעות המדויקת של "פיו מצופה זהב". לדעת הרא"ש הכוונה היא לעובי השופר, ואילו הרמב"ן בדרשתו לראש השנה הביא שיטה שמדובר בצד החיצוני של השופר, ואכמ"ל).

בדרך השלישית הלך בעל האבני נזר (אורח חיים סימן תל"ב), שחילק בין שני דינים של חציצה:

"ותרצתי משום דלנאותו אינו חוצץ, אך כמו שכתב הרמב"ן פרק ג' דבכורות במין במינו דאינו חוצץ, מכל מקום במה דצריך שיגע אינו מועיל מין במינו, דמכל מקום אינו נוגע, כן יש לומר דסבירא ליה בלנאותו. ועיין ר"ח סוכה וזה לשונו, אמר רבא כל לנאותו אינו חוצץ מין במינו הוא, יעיין שם. ועל כן ציפהו זהב פסול, אף דלנאותו הוא, מכל מקום אין התוקע נוגע. ומוכח שפיר שאם הרחיק פיו משופר לא יצא".

האבני נזר מחלק בין שני דינים: א. דין חציצה. ב. חובת מגע. הדין הראשון עניינו חידוש שחידשה התורה במצוות מסוימות שאסור שתהיה בהן חציצה. כך למשל חלק מדין "לקיחה תמה" במצוות לולב הוא שלא תהיה בה חציצה. בדין זה יש מקום לסייגים רבים, והוא לא נאמר בדברים שהם "לנאותו" או "מין במינו" וכן הלאה. אמנם, הדין השני עניינו בכך שהמצווה עצמה כוללת את הצורך במגע ישיר בין האדם לחפץ. דין זה מחמיר וגורף יותר, והוא פוסל כל מעשה מצווה שאין בו מגע ממשי, בלי קשר לאופי החציצה ולסיבתה. חילוק זה הוא מנכסי צאן ברזל של בית בריסק, והוא החקירה היסודית ביחס לכל דיני חציצה – בטבילה, בכלי שרת וכן הלאה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)