פורים | חג הגלות

חג הפורים, ובן זוגו, חג החנוכה, הם חגים שנתקנו במהלך הדורות.

על מועדים רבים: חג הפסח, חג המצות, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמיני עצרת, שומעים אנו לראשונה בתורת משה, מה שאין כן חנוכה ופורים.

במובנים רבים, חג החנוכה קנה לעצמו מקום ראוי בתוך מערכת החגים, בהיותו נושא חלק נכבד מן המאפיינים של חגי התורה.

התגלות ד' בנס גדול, גאולת המקדש, כהונה, מלחמה על הרוח היהודית, וכינון מחודש של מלכות ישראל, כל אלו מתקשרים באופן ישיר לניסים הגדולים, למסרים הרוחניים ולחתירה למלכות ישראל וגאולתו המאפיינים את כל חגי התורה.

במובן זה, חורג פורים מכל חגי ישראל ובכללם חג החנוכה.

פורים הינו חג של גלות. הוא צומח מתוך מציאות של גלות ושל שיעבוד למלך זקן וכסיל. ואף בשיאו של החג, נותרים היהודים באותה הגלות, תחת נתינות לאותו המלך שאך אתמול נתן את טבעתו לשונאי ישראל, היום נתנה ליהודים, ולמחר - אין לדעת למי תנתן.

הדברים עולים גם מדברי הגמ' הבאים:

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן אי הכי הלל נמי נימא לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ היכי אמרינן שירה כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה רב נחמן אמר קרייתא זו הלילא רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן (מגילה יד ע"א)

לשיטת רבא, לא ניתן לומר הלל בפורים כשם שאומרים בכל שאר המועדים, משום שההצלה ליהודים היא בבחינת אפיזודה חולפת. העובדה כי נותרנו עבדי אחשורוש איננה מאפשרת לשמחתנו להיות שלמה.

אלא שניתן להבין את תירוצו של רבא באופן נוסף, וכך כותב האדמו"ר מלובאוויץ' זצ"ל בהסבירו את טעמו של רבא להיעדרו של הלל בפורים: 'אכתי עבדי אחשורוש אנן':

אבל בשביל אמירת הלל זקוקים למצב של עבדי ד' (ליקוטי שיחות לו' עמ' 167)

הקורא את המגילה, מופתע בכל שנה מחדש מהעדר איזכור שם שמים.

על מנת לסלק את ד' יתברך והשגחתו מסיפורי הניסים של יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, ואף נס פך השמן, צריכים להתאמץ ולהפוך את הבלתי יאומן ובלתי מתקבל על הדעת למובן ולוגי - להסביר כיצד הנס הוא טבע, וכיצד הגילוי הוא העדר. אולם ללא כל מאמץ, ניתן לעשות זאת בסיפור ההצלה של מגילת אסתר. ניתן אף לומר שהמגילה עצמה עושה זאת בעבורנו. צירוף מקרים אפשרי ולוגי, חכמה, תעוזה, תאוות נשים, פקחות מול שאננות שחצנית, אלו הם המרכיבים האנושיים המעצבים את סיפור המגילה. סיפור אשר במבט ראשון אינו יותר מרומן או מן הסוג הבינוני.

הבעיה לכאורה ב'אכתי עבדי אחשורוש אנן', כפי שעולה מדברי הרבי האחרון של חב"ד, איננה רק במציאות המדינית של העם אלא במצבו הנפשי - 'מצב של עבדי אחשורוש'. לכאורה, ההתבוננות על המציאות במשקפים של טבע, של חוק ואפילו של מקרה[1], היא מציאות של עבדות.

הבחנה זו, בין פורים לבין שאר חגי ישראל, הופכת לקושיא עצומה בקראנו את דברי חז"ל הבאים:

טבחה טבחה מסכה יינה. אמר ר' אבהו זו אסתר המלכה, שבשעה שהגיע צער לישראל בימי מרדכי, מה עשתה, התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע, ושכרה אותו יין ביותר, והיה הרשע סבור בעצמו שחלקה לו כבוד, והוא לא היה יודע שפרשה לו מצודה שמתוך ששכרה אותו יין קנתה לה אומתה לעולם. אף ערכה שלחנה. שערכה לה שלחן בעולם הזה ובעולם הבא, ואי זה, זה שם טוב שקנתה לה בעולם הזה ובעוה"ב, שכל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים [אינם בטלים לעולם, שנאמר וימי הפורים] האלה לא יעברו מתוך היהודים (אסתר ט כח). אמר ר' אלעזר אף יום הכפורים אינו בטל לעולם, שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה (ויקרא טז לד) (מדרש משלי פרשה ט')

דוקא אותו חג מינורי, ששם ד' וניסיו הגלויים נעדרים ממנו ולא גרם לשינוי משמעותי במעמדו ההיסטורי של עם ישראל, דוקא הוא מכל הימים הטובים נבחר להיות זה שלא יתבטל לעתיד לבוא[2].

הדברים, לכאורה, קשים ובלתי מובנים. הקושיא אף גוברת לאור מעמדו של פורים, כפי שמבינו השפת אמת:

ענין היו"ט דפורים היה הכנה לבנין בית שני והוא בכח התעוררות התחתונים שזה ענין אנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנה (שפת אמת, פורים תרמ"ג)[3]

אם מועדי התורה, מציינים את המהלך האלקי של הובלת עם ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת עד לכינון הממלכה והקמת הבית הראשון, הרי שפורים מהווה הכנה לבנין הבית השני[4].

הדברים נכונים לא רק בשל מיקומו ההיסטורי כי אם גם בשל היותו ביטוי לאופיו של הבית השני בעוד ששאר חגי ישראל מבטאים באופים את ימי בית ראשון[5].

מכאן רק מתעצמת השאלה, בדבר חשיבותו של פורים והישארותו גם לעתיד לבוא. שהרי מה רב השוני בין ימי בית ראשון לבית שני.

ראשית - ענין הנבואה. התקופה הארוכה ממשה רבינו ויציאת מצרים ועד תחילת ימי הבית השני מלווה בדבר ד' הניתן ביד נביאיו, ותחילת ימי הבית השני מציינים בין השאר את סופה של תקופה זו, תקופת הנבואה.

ומיד נשאל, האם לא גדולה מעלתם של נביאי ד' בימי הבית הראשון ממעלתם של אנשי כנסת הגדולה? על אף חכמתם וצדיקותם ורוח הקודש ששרתה עליהם, לא זכו של אנשי כנסת הגדולה לגילוי אלקי בקולות ובמראות, כנביאי בית ראשון - ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל ואחרים.

שנית - ענין הניסים. ידועים דברי חז"ל על עשרה ניסים שהיו בימי הבית הראשון[6] שהיוו מעין המשך לניסים אליהם זכו ישראל מיציאת מצרים, דרך הכניסה לארץ וכיבושיה ועד לכינון המקדש. כל אלו נעדרו לחלוטין בימי הבית השני.

ושוב נשאל, האם אין בכך כדי להעצים את הפער שבין הבית הראשון לבית השני, לטובת הראשון?

שלישית - המצב הלאומי מדיני. בית ראשון נבנה, כאשר נכונה הממלכה ביד המלך שלמה. השלום שורר בארץ ומלכות ישראל גדולה, חזקה, רחבה ומהווה אור לגוים.

בית שני נבנה במציאות של גלות. בנייתו התאפשרה מכח רשותה וסמכותה של מלכות פרס, ורוב רובם של היהודים אינם נענים לאתגר ואינם שבים לארץ.

נחזור ונשאל: האם לא גדול כבודו של הבית הראשון מן האחרון?

רביעית - התורה שבכתב מול התורה שבע"פ. ימי בית שני, הם ימי היווצרותה של התורה שבע"פ, ומכוחה נבנית הרוח הישראלית, בעוד שימי בית ראשון יונקים עוד מכוחה של התורה שבכתב וההלכות שנאמרו למשה מסיני.

נראה כי הבחנות אלו, בין ימי בית ראשון לימי בית שני, אכן מחדדות את ההבחנה שבין חג הפורים לשאר חגי ישראל: ניסים, נבואה, תורה שבכתב מול תורה שבע"פ, כל אלו מהווים את הפער שבין חגי ישראל המשקפים את החתירה לבית ראשון, לבין חג הפורים המשקף את החתירה לבית השני. וממילא שבה ועולה במלוא תוקפה שאלת נצחיותו של חג הפורים ביחס לכל החגים האחרים, וכך ממשיך השפת אמת:

ופי' על ידי התאחדות של בנ"י בעצמם שנמצא בהם כח אלקות וכח תורה שבעל פה שעל זז כתוב 'וחיי עולם נטע בתוכנו' דייקא (שם)

נראה כי בדברים אלו, מבקש השפ"א להניח את היסוד המבדיל בין הבתים, וננסה להעמיק בדבריו דרך הבנת המדרש המופלא הבא:

אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות (בבא מציעא נט' ע"ב)

במידה רבה, ניתן לראות בדברים אלו את 'מגילת העצמאות' של התורה שבע"פ.

ר' אליעזר מבקש בקנאות לאחוז ולא להרפות מן המודל הקדום של פסיקת ההלכה ומן האופי של גילוי התורה מימי משה.

כשמשה איננו יודע לפסוק הלכה, הוא שואל את ד'. כשהמלך מבקש לברר אם לצאת למלחמה או לא, הוא שואל באורים ותומים. אף הנביאים מלמדים את בני דורם בדברי נבואתם דרך ד' מהי.

ר' אליעזר אינו מבקש לומר לברי הפלוגתא שלו שסברתו עולה על סברתם. הוא בא להוכיח שדעתו מכוונת אל הרצון האלקי. הוא מביא על כך ראיות בשפת התורה שבכתב: קירות בית המדרש נוטים לנפול, כדרך שהראה ד' לכל עמי הארץ את גדולתו בהפילו את חומות יריחו. אמת המים משנה את כיוונה כדרך שים סוף נקרע והירדן נסוב לאחור. אף בת קול יוצאת מן השמים, כדבר ד' למשה וישראל בהר סיני. מה עוד צריך ד' לומר, בכדי שיקבלו חכמים את דעת ר' אליעזר?

חכמים, בעקשנותם, מבקשים להציל את התורה שבע"פ. ברוח קודשם, הפנימו חכמינו את השינוי הדרמטי של ימי הבית השני. הם מבינים כי ההישענות על אותות ומופתים, מעקרת את הלגיטימיות של כל התורה שבע"פ אשר באופן עקרוני איננה נשענת על אלו. על כן קובעים הם את הכלל הנועז שיש בו בחינה של התרסה כלפי שמיא - לא בשמים היא!

וחיי עולם נטע בתוכנו

אולם נראה כי השפ"א, בנועזות גדולה לא פחות ואולי אף יותר, מבקש להסביר את התעלמותם של החכמים מבת הקול לא רק כאילוץ טכני, של העדר נבואה וגילוי שכינה.

פסוק התפילה 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו', מלמדנו השפ"א, מתאר שני מסלולים - שני אפיקים, שבהם ניתנת תורה לישראל.

'אשר נתן לנו תורת אמת' מתאר את גילוי התורה במעמד הר סיני בו ניתנה תורה לישראל, דרך דברי הנביאים ודרך בת הקול - מלמעלה למטה, באופן טרנסצנדנטי.

'וחיי עולם נטע בתוכנו', מתאר את גילוי התורה דרך פנימיותו, ואישיותו של האדם, וכך כותב השפ"א במקום אחר:

וענין תורה שבע"פ הוא באמת כללות המדות טובות שנטבעו בלבות בני ישראל בנפשותיהם. שהיא נמשכת משורש דביקות בני ישראל למעלה (שפת אמת פורים תרל"ח)

סברותיהם של אנשי כנסת הגדולה ואחריהם הזוגות, התנאים, האמוראים, הגאונים ראשונים ואחרונים, אינן עומדות בסתירה לגילוי האלקי, ואף אינן 'סברות אנוש' המבקשות רק לברר, לנתח ולהבין מה היה הגילוי האלקי בהר סיני. הן מבטאות אופן אחר בו נותן לנו ד' יתברך תורה וממשיך ליתנה לנו בכל הדורות - נתינת תורה אימננטית.

המידות הטובות שנטבעו בלבות ישראל, הם הם חיי העולם שד' נטע בתוכנו והם המשקפים את הגילוי האלקי האימננטי[7].

מעתה נאמר כי בחירתם של חכמי המשנה להתעלם מבת הקול, משקפת את רצונם להקשיב לקול ד' הפועם בקרבם. רצון זה נובע מהבנה עמוקה כי ההשגחה האלקית גלגלה לפתחם, בפרק זה, על גבי ציר הזמן וההיסטוריה, את ההזדמנות לחשוף גילוי אלקי חדש, והדברים קשורים במישרין לסיטואציה הרוחנית שבה הם נמצאים, כפי שעולה מתוך הדברים הבאים של השפת אמת:

איתא בגמ' אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני. וגם אמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש. דבאמת התורה היא ראשית הכל ואחרית הכל. ועל זה נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. פי' בני ישראל שיש להם דביקות לעולם בתורה. ולכן נק' בנ"י ראשית שאפילו בימי הירידה הם דבוקים בראשית. ובשעת קבלת התורה הי' התגלות ראשית התורה והי' בפרהסיא ולכן שלט בו עין. אבל כח התורה שהוא בהסתר מתקיים לעולם בישראל. ואנכי הוא אנכי דעשרת הדברות. הסתר אסתיר. ועל מרדכי נתקיים המדריכנו על במות אויבינו כדאיתא במדרש ואתה על במותימו תדרוך קאי על מרדכי שהוא לשון דריכה להיות דאסתר סוף הנסים הניתן לכתוב. ותחילת התורה היא בראשית וסוף התורה על במותימו תדרוך. ובאמת קבלת התורה הי' בחי' מלמעלה למטה ובפורים הי' מלמטה למעלה כמ"ש קיימו למעלה מה שקבלו למטה. וזה הדר קבלוה בימי אחשורוש. בימי הסתרות פנים. ובזה אין עין רע שולטת... (שפת אמת, לפורים תרנ"ה)

השפ"א פותח גם פיסקה זו, בחיבור האימננטי של בני ישראל עם התורה. ועל כן, אין להבהל מן הנפילות והירידות שהן בחינת 'אחרית', כיון ש'טוב אחרית דבר מראשיתו', רוצה לומר שהאחרית טובה כאשר היא דבוקה ויוצאת מן הראשית, וחיבורם הנצחי של בני ישראל לתורה, הופך כל נפילה שלהם ל'טוב'. אולם נדמה כי השפ"א מבקש לומר יותר מכך, גם אם איננו אומר זאת במפורש.

המשמעות הפשוטה יותר של 'טוב אחרית דבר מראשיתו' היא שהאחרית טובה יותר מן הראשית, כאשר המ' של 'ראשיתו', איננה 'מ' המקור - האחרית הבאה מן הראשית, כי אם מ' היחס - האחרית טובה יותר מן הראשית.

והדברים נרמזים מן הגמרא המפורסמת אותה מצטט השפ"א בראשית דבריו:

ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר (שבת פח' ע"א)

רב אחא בר יעקב קובע כי כפיית ההר כגיגית, מעניקה לבני ישראל פתחון פה לדורי דורות לטעון כי אינם מחוייבים לתורה היות שניתנה להם בכפייה, זוהי המודעא רבה לאורייתא. ועל כך בא רבא ומלמדנו כי בימי אחשורוש, 'קימו וקבלו' - שבו היהודים ובחרו מחדש בד' ובתורתו, והפעם מבחירה ללא כפיה.

מכאן מגיע השפ"א להבחנה מדהימה: היות שקבלת התורה שהיא הראשית, היתה בפרהסיא, לכן שלטה בה עין רעה, בעוד שקבלת התורה בפורים, היתה בהצנע, בהסתרת פנים. בזה עין הרע איננה שולטת.

השפת אמת מלמדנו כי כל תוכן, ערך, כל חוק או מחוייבות הבאה לאדם מן החוץ פנימה, יש בה בחינה של 'כפיית הר כגיגית'. בני ישראל נשאבו אל ההסכמה לקבלת התורה באומרם 'נעשה ונשמע' בעקבות רצף המאורעות של התגלות ד' ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים, בניסים גלויים וברעש גדול.

מי יהין לומר 'לא' לאחר כל זאת? מי ירצה לומר 'לא' לאחר כל זאת?

אולם עיקר הבעיה איננו האומץ לסרב. לא האיום של הקב"ה 'קבלו את התורה ואם לא שם תהא קבורתכם' הוא הפותח את הפתח לעין הרעה לחבל. דוקא האור הגדול, הגילוי הטוטאלי, הרעש הגדול, בלשון השפ"א הפרהסיא, הם אלו המסיחים את דעתו של האדם מעצמו, מרצונו הפנימי, מן ההתאמה העצמית אל הגילוי, מן ההתבוננות פנימה, וגורמים לו להיות נתון באקסטזה, בחוויה 'חוץ גופית'. עיניו נשואות אל ראש ההר, תודעתו נתונה אל הענן הכבד ואל משה, נציגו, הניגש אל הערפל אשר שם האלקים.

האם הוא ראוי? האם הוא רוצה? האם יש לו כיסוי להסכמתו באומרו 'נעשה ונשמע'? את כל אלו הוא איננו שואל, על כל אלו הוא כלל איננו חושב. אין דעתו - תודעתו - תחושותיו, פנויות לכל אלו.

אלא שבעוד רגע, ידומו הקולות, הענן יעלם, הערפל יתפוגג. אזי ימצא האדם את עצמו בתוך מערכת יחסים, בתוך עבודה שאליה הוא נסחף. כעת, בחלוף הסערה, הוא נתקף בבהלה. האמנם? זה מקומי? זוהי בחירתי? זוהי מדרגתי? - העין הרעה השולטת.

כשנעלמת הפרהסיא, נותר האדם ברשות היחיד ושואל את עצמו פעמים רבות: האם אני מונח במקום הנכון לי?

התורה שבאה מלמעלה למטה, מראש ההר אל בני ישראל, הן מבחינת היוזמה והדרמה והן מבחינת התנועה, היא אמנם 'ראשית' אולם היא מותירה פרצה ענקית לפתחון פה שלבושו ההלכתי הוא 'מודעא רבה לאורייתא' אולם בשפה הקיומית, הוא ספק גדול, התערערות עצומה, תלישות איומה שתוצאת כל אלו - עגל זהב ופריקת עול סביבו.

תיקונה של נתינת תורה זו, הוא ב'אנכי הסתר אסתיר'. מלמדנו השפ"א 'אנכי' הוא אנכי של עשרת הדברות, וענינו של פורים הוא הסתרתו של 'אנכי' זה - 'אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע' (ישעיה מה,טו).

ואולי כאן מלמדנו השפ"א את היסוד החשוב מכל. הדרך היחידה להגיע לקבלת תורה 'מלמטה למעלה', קבלת תורה שהיא פנימית, שהיא נובעת מרצון עצמי, עוברת דרך 'אנכי הסתר אסתיר'.

רק השתקה של כל הפרהסיא. אין קולות וברקים, אין עשרה ניסים גלויים, לא נבואה ואף לא אורים ותומים. שתיקה רועמת של ד' יתברך. המערכה נותרה, כביכול, למלך זקן וכסיל, שהוא הקובע את גורלו של עם ישראל. כוחה של תורה שבכתב הולך ותש - גלות!

ובתוך חשיכה זו, בתוך השתיקה הגדולה, רק בתוכם, ניתן לשמוע לפתע קול פנימי. קול שהיה וקרא תמיד, אולם הרעש הגדול של הפרהסיא, הניסים הגדולים, קול ד' המפלח שמים וארץ - מלמעלה למטה, לא אפשרו לשמוע קול פנימי זה.

והאור הולך וצומח מלמטה למעלה, הגילוי האלקי הולך ונחשף מן הפנים אל החוץ. הפעם מדובר בגילוי אישי, רב פנים, המתעורר מתוך כל אחד, כמידתו, כיכולתו וכדבקותו. אין את הפרהסיא שתטשטש את ההבדלים, שתטאטא את החסרונות - הכל כמידת האמת של 'וחיי עולם נטע בתוכנו'.

זוהי דבקות, זוהי קבלת תורה שעין הרע איננה שולטת בה, מפני שאין בה פערים. מה שיש יש, ומה שאין אין. זוהי ה'אחרית' שהיא גבוהה, באופן מפתיע, מן ה'ראשית' דוקא מפני שצמחה בגלות, דוקא מפני שצמחה מתוך חשיכה, דוקא מפני שהיא הרבה פחות דרמטית, הרבה פחות אכסטתית, אולם משורש הנשמה הדבוק בא"ס היא באה.

מלמדנו השפ"א שזהו כוחה של התורה שבע"פ שיש בו בחינה הגבוהה מן התורה שבכתב. 'לא בשמים היא', במובן זה, איננה פשרה אלא חתירה לגילוי מחודש.

התורה שבכתב ניתנה מסיני על ידי משה - מלמעלה למטה. התורה שבע"פ ניתנת וצומחת על ידי רבבות תלמידים, מאנשי כנסת גדולה, דרך הזוגות, תנאים אמוראים, גאונים, סבוראים, ראשונים ועד אחרונים ואחרוני האחרונים שלעולם לא יהיו אחרונים - מלמטה למעלה.

ותורה זו, רבת פנים היא, מגוונת, מלאה במחלוקות המשקפות את האופנים השונים שבהם מתגלה ד' דרך חכמיו. הקב"ה שמח בגילוי זה:

וכל ענין בית שני הי' בחי' תורה שבע"פ וסייגים ותקנות שעשו לתורה. והקב"ה הסכים עמהם כמ"ש קימו למעלה מה שקיבלו למטה (שפת אמת פורים תרמ"ג)

הקב"ה שתק וסר הצידה בכדי לאפשר גילוי זה. הוא סילק עצמו, הצטמצם, בכדי להופיע ולהתגלות מחדש, וכך מסיימת הגמרא המדהימה על תנורו של עכנאי את המהלך:

אשכחיה רבי נתן לאליהו אמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא אמר ליה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני (בבא מציעא נט' ע"ב)

אולי נאמר, בדחילו ורחימו, כטוב ליבנו ביין, שאותם חכמים עקשנים שסרבו להקשיב לבת הקול, הצילו את ד' יתברך מפספוס ההזדמנות להופיע באור חדש פנימי ומתוקן.

לרגע אחד, רצה הקב"ה לחזור אחורה. חשכת הגלות וניתוקם של חכמי התורה מדבר הישיר של ד', הבהילו, כביכול, גם אותו ית'. על כן חוזר ד' ומופיע בחרוב עקור, באמת מים חוזרת, ואף בבת קול - כנתינתם מסיני.

'בואו נוותר על הגלות', הוא מציע, 'ואולי עדיף שאמשיך להתגלות ולהופיע בפניכם, לומר את דברי'. הוא כמעט מתחנן, כביכול. אך חכמים, בגדולתם, אינם מוותרים לו. תאווים הם לגלות את אור ד' הנטוע בהם, אור חיי עולם. ד' יתברך ויתרומם, מתעשת, כביכול, מחייך ואומר: תודה לכם חכמי היקרים - נצחוני בני!

וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים

יסוד זה, על פי השפ"א, הוא גם הגורם לכך שימי הפורים לא יעברו:

לכן ימי הפורים לא יעברו ע"י שהענין הי' בכח התעוררות התחתונים כנ"ל. ולכן המה ימי שמחה כי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי כו'. אבל הזוכין בכח התעוררות תשובה שלהם. לבם שמחה עליהם (שם)

קנינה של תורה הבא מלמטה למעלה, הוא קנין שאין עין הרע שולטת בו. קניין זה משקף באותנטיות מלאה את בקשת האלקים של האדם הפרטי ושל האומה הישראלית. הוא קנין נצח, ועל כן נלווית לו שמחה גדולה.

השפ"א מצטט את דברי הירושלמי ממסכת ערלה:

כיצד הוא יודע רבי ביבי בשם רבי חנינה אם היו העלים הפוכין כלפי הילדה דבר בריא שהוא חי מכח הזקנה ואם היו העלים הפוכין כלפי הזקנה דבר בריא שהוא חי מכח הילדה. אמר רבי יודן בר חנין סימנא דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה (ערלה ו' ע"א)

שאלה זו צומחת מן המשנה בערלה (א,ה) לגבי זמורה של גפן זקנה שהורכבה בגפן אחרת וגם בקרקע. יש לבחון האם הגפן הזקנה מפרנסת את כל סיפוקי הגפן שסביבה - נפקא מינה לענין שנת הערלה.

רבי ביבי בשם רבי חנינה, בירושלמי, מציע קריטריון שיהווה אינדיקציה: במידה והעלים של הסיפוקים מופנים כלפי הגפן הזקנה, משמע שאינם יונקים ממנה, ואם הם אינם מופנים כלפיה משמע שהם יונקים ממנה.

רבי יודן בר חנין מבקש לקבוע בענין זה סימן הנלמד מדרך ארץ: 'האוכל מחברו, מתבייש להסתכל בו'.

יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, ענני הכבוד שישראל חסו בכנפיהם, היו כלם חסד גמור, צדקה גדולה לעם של עבדים שזה עתה יצא מעבדותו.

מלמדנו השפ"א שחסד זה, על כל נפלאותיו, מעיב במשהו על השלמות, על השמחה ועל הדבקות. ודאי שמדובר בחיבור בין ישראל לבין אלקיו, אולם ניתן לומר כי חיבור זה הוא בבחינת 'אחור באחור'. יש בו בושה, יש בו אי נוחות. מלווה אותו תחושה של חסד חינם - לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים.

לא כן קבלת התורה בפורים: מלמטה למעלה, מתוך התעוררות פנימית, מתוך בחירה. קבלת תורה זו, מלאה בשמחה ובחדווה של דבקות הדדית, של פנים בפנים. אמת פנימית ועמוקה שזה עתה נחשפה. אמת שחיכתה עד לגלות, עד להחשכה, עד להסתרה, בכדי להחשף.

ראיה מול ההגיון השמעי

חיבור שכזה, מלמדנו השפ"א, לא רק שעין הרע איננה שולטת בו, כי אם הוא גם מאופיין בכך שיש בו יסוד של נצח, וכך מובא ב'פחד יצחק':

וזכרם לא יסוף מזרעם - אפילו בזמן שכל המועדים יתבטלו פורים לא יתבטל שנאמר וזכרם לא יסוף מזרעם. מהלך הענינים בדרך זה. משל לשני בני אדם שנצטוו להכיר אנשים בלילה. האחד הדליק נר והביט בפני האנשים לאור הנר בכדי להכיר את פניהם. להשני לא היה נר, ומכיון שהיה מוכרח להכיר את האנשים, אמן את עצמו להכירם בטביעת עינא דקלא. ונמצא, לענין הברירות והבהירות הראשון עדיף מן השני, שהרי הכרת אדם בחוש הראיה היא יותר ברורה מאשר הכרת אדם בחוש השמיעה. אבל לעומת זאת, יש להשני עדיפות על הראשון, שהוא סגל לעצמו כשרון חדש של הקשבה לקולות בני אדם. והראשון אשר נשתמש בנר, חסר לו כשרון זה של הכרה על ידי חוש השמיעה. ונמצא דאחר כך, לכשיעלה עמוד השחר, והראשון יכבה את נרו, דשרגא בטיהרא מאי אהני, כל הכוחות שנתנתה לו עבודתו בלילה לאור הנר, מיותרים הם עכשיו. אבל לעומת זאת, השני, נהי דעכשיו גם הוא מכיר את האנשים, מכל מקום כוחות השמיעה וההקשבה שיצרה בו עבודתו בחשך, לעולם נשארים קנין בנפשו...ונמצא דיש שני מיני הארות. האחת של 'ד' או לי' בכלליות, והשניה 'כי אשב בחשך ד' אור לי'. ועדיפותו של פורים היא דוקא על ידי ההארה המתנוצצת גם בחשך. וכשם שהכח המורה לאדם דרכו גם בתוך החשך יש בו עדיפות לגבי אור סתם, כמו כן אותם פניני הדעת המתנוצצים בתוך האי דעת של ה'עד דלא ידע' יקרים הם ביותר (פחד יצחק, ענין לד')

ר' יצחק הוטנר זצ"ל מלמדנו על ההקשבה הפנימית הנחשפת דוקא בהחשכה, דוקא בהסתרה. במבט ראשון הנס, אור הנר מאיר באור גדול, ודוקא ההקשבה נעדרת האור. יש בה אפילה, העדר והסתתרות. אולם, בסופו של חשבון, ההקשבה הפנימית יוצרת מפגש עם הנצח, עם הבלתי חולף. מגע עם פנים שהראיה איננה יכולה לראות ואף מפריעה היא לראותו, וכך כותב הרב הנזיר:

העיקר הוא, שנוסף לאור המראה האידיאלי הנראה והצפוי, יש החיות העולמית האלהית, ממקור החיים, שהיא פנימית, בלתי נראית, הנקשבת והנשמעת, המעלה על אור המראה הנראה ביחוד עליון (קול הנבואה עמ' קכט).

הרב הנזיר מחלק בין האור הנראה לבין החיוּת הנקשבת ונשמעת. במקומות אחרים הוא מכנה את התכונה השניה, בשם 'ההגיון השמעי'. השמיעה, על פי הרב הנזיר, איננה קליטה אינפורמטיבית כי אם הקשבה פנימית שאיננה עוברת דרך עולם הגדרות ומושגים, אלא נקלטת בכלים אחרים, שאינם מעולם היש. ההגיון השמעי, מאפשר חדירה לשורשי ההויה ופגישה פנימית עם החיות עצמה, הבאה ממקור עליון - הוא האין, הוא הכתר.

את הניסים הגדולים של יציאת מצרים, של קריעת ים סוף, של מעמד הר סיני - רואים בעינים, וראיה זו, היא מופת שלא ניתן להכחישו[8].

את נס פורים המוסתר והנעלם בתוך מגילה שכל כולה נעדרת שם שמים, אי אפשר לראות - צריך להקשיב לו.

זהו סודן של מסכות הפורים. כשאדם נכנס לחדר המלא במכריו, מיד כשרואים את פרצופו, יודעים מיהו. אולם אם ייכנס עם מסיכה, אזי חייבים להקשיב לקולו כדי לדעת מיהו, ואם יעוות את קולו, יצטרכו להקשיב לתוכן דבריו בכדי לזהותו, וכך ככל שהאדם יסתיר יותר, יתחפש יותר, כך יאלץ הוא את מכריו להתבונן בו באופן עמוק יותר, פנימי יותר.

זהו סודה של מגילת פורים, ומלמדנו השפ"א, כי זהו גם סודה של הגלות בכלל - בהסתרה המכריחה חשיפה פנימית ועמוקה יותר.

משמעותם ההיסטורית של מאורעות הפורים זניחה. כאמור, 'אכתי עבדי אחשורוש אנן'. אולם, פורים מלמדנו, כגלות כולה, לזהות את אור ד' בהסתרה, בחושך. מידה זו, אותה אנו רוכשים בפורים וממשיכים לרכשה בעל כורחנו בימי גלותינו הלאומיים והאישיים, היא קנין נצח. הקשבה פנימית הנוגעת באינסוף.

זהו גם היסוד של 'עד דלא ידע' לדברי ה'פחד יצחק', שהרי גם כאן, בוחרים אנו לגעת באור לא דרך ההכרה, לא דרך השכל או ההבחנות, כי אם דרך אינטואציה פנימית יותר, עצמית יותר[9]. וכך ממשיך השפ"א:

והנה קודם בנין ביהמ"ק צריך להיות מפלת עמלק כמ"ש יד על כס יה שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה. וכן הי' המצוה בכניסתם לארץ למחות זרע עמלק ולבנות ביהמ"ק. לכן גם קודם בית שני היה צריך להיות מחיית עמלק. לכן היה סיבה מהמלך שיגבה המן כדי להפילו. כמ"ש לעיל פי' ומרדכי לא יכרע שזה היה עיקר המכוון. וכתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד שרשע זה עומד מראשית עד אחרית. ויש לו מפלה בראשית ובאחרית. כמו שהי' מיד ביציאת בנ"י ממצרים ויבוא עמלק. וכן בכל שנה בחג הפסח שהוא ראשיתן של ישראל כמ"ש החודש הזה לכם כו' ראשון הוא. ולכן כל התעצמות המן הי' בי"ג בניסן. לפני שבר גאון. ואח"כ בכח העומר יש לו מפלה. וכן באחרית הוא גמר מחיית שמו לגמרי. ומעין זה בכל אדר סוף השנה. ונק' פורים על שם הפור. פי' כמ"ש בגמרא מאן דאית לי' דינא עם עכו"ם לישתמיט מיני' עד אדר דבריא מזלי'. כן משמים השמיטו מחודש לחודש עד אדר כדי שיהי' נמחה שמו לגמרי (שם)

השפ"א עומד על המחזוריות ההיסטורית והשנתית בעיתוי הגעתו של עמלק:

ראשיתו של בית המקדש הראשון היא ביציאת מצרים אשר מיד לאחריה מופיע עמלק, וסופו של בית המקדש הראשון ותחילתם של ימי הבית השני הוא בפורים, עת נפל המן מזרעו של עמלק בפני עם מרדכי.

וכך גם בסיפור פורים עצמו, ראשית התעצמותו של המן היתה ביג' ניסן, בתחילת השנה - ניסן הוא ראש חודשים לחודשי השנה. מפלתו של עמלק היתה ביג' אדר, כלומר בסופה של השנה - אדר הוא החודש השנים עשר.

וכך בכל שנה, זמן אדר, הוא זמן מסוגל לכילויו של עמלק ולתחילתה של תקופה חדשה.

כבר עמדנו על כך שעמלק בא בראשית כדי לצנן, כדי להרוס את ההתלהבות של האור הגדול, החסד הגדול בו זכה האדם. ואולי מלמדנו השפ"א כי התהליך של ההצטננות, של ההחשכה, הינו הכרחי. עמלק יוצר חלל פנוי, תהום של ספק. הוא מצנן את ההתלהבות, מפוגג את האקסטזה, ובכך הוא חוטא חטא גדול והופך להיות המסוכן באויבי ישראל. אולם, תוצאתה של ההתקררות ושל ההחשכה, כך למדנו כעת, הוא בחיפוש אור פנימי יותר, אמיתי יותר ומזוקק יותר.

מעתה נאמר כי תפקידו של עמלק בראשית המהלך, הוא ליצור מעין 'גלות' שבקרבה תתעורר השתוקקות מחודשת, פנימית ועמוקה לאור ד' המתגלה מבפנים.

הגלות דומה לבריחתו של נער מתבגר מן הבית לאחר שנתמלא בספקות לגבי כל מה שקיבל מהוריו. כעת מבקש הוא לדעת מיהו באמת, להכיר את עצמו, לחשוף את כוחותיו. עליו לבחון מה שלו באמת ומה קיבל בבחינת כפיית הר כגיגית. הספק הרס את יכולת הקבלה של הנער מהוריו, אולם הוא מזמין אותו להתבוננות פנימית ועמוקה של חשיפת האמת הפנימית, שגם היא נחלתו מכח הוריו, לא בדרך מילים, שיעורים ומעמדות, כי אם בבחינת 'חיי עולם נטע בתוכנו'.

בלשונו של ר' נחמן נאמר כי עמלק הוא הספק שיוצר את החלל הפנוי נעדר האלקות, ועל כן הוא ההזדמנות האמיתית לבריאה שתלך ותיווצר בתוך אותו חלל. לולא אותו חלל, מלמדנו ר' נחמן, לא היה ד' יתברך יכול להתגלות ולהופיע.

הגלות למדה את ישראל לגלות את בחינת ה'ממלא כל עלמין', שאולי נסתרת היא, אולם היא אינסופית ומאירה באור גדול הרבה יותר מ'סובב כל עלמין'.

בגלות למדנו, כך על פי השפת אמת, להתפלל, להתבודד, לדבר עם ד', להרגיש, לחוש, להקשיב לקול ד' המפעם בנו פנימה. לדעת כי גם בהעדר אור גדול, ד' יתברך מאיר במחשכי חדרי בטן.

פסח, יציאת מצרים ומתן תורה, המעמדות המכוננים את ימי בית ראשון, למדונו לראות בעיני הבשר את אור ד' המופיע ברעש גדול ומתנשא לעיני כל חי בקולות וברקים ומהדהד מקצה עולם עד קצה - אנכי ד'.

פורים, המעמד המכונן של ימי בית שני, מלמדנו להקשיב בכלי הרוח שלנו לדופק הפועם של המציאות השגרתית. בהאזנה פנימית ועמוקה, נמצא שאף הוא אומר באותו קול גדול 'אני ד'.

לשם כך טורח ד' יתברך ומסתתר מפנינו, מתחפש. בכדי שנלמד להאזין, להקשיב, להיות רגישים יותר, רוחניים יותר.

לשם כך אנו מתחפשים, שותים לשכרה ומאבדים לרגע את הדעת, את הראיה, ומתמסרים אל ההקשבה - אל בחינת 'קיימו וקבלו' מלמטה למעלה.

ימי הבית השלישי, הבאים עלינו לטובה בעז"ה בקרוב, ילמדונו כיצד לחבר בין שמים וארץ, בין 'אשר נתן לנו תורת אמת' ל'חיי עולם נטע בתוכנו', וכך מבטיח נביאנו:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ד' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ד'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ד' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ד' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ד' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד (ירמיה לא,ל-לג)

נתינה שיש בה ברית, שיש בה דיאלוג, אולם לא מבחוץ כי אם מבפנים. לא עוד שיעורים, לא עוד עיונים, לא עוד חקירות, לא עוד חזיונות אור קוליים[10]. רק נביעה פנימית, אור ד' פנימי, ידיעת ד' מתוך דבקות והתקשרות, שיש בה קבלה מלמטה למעלה. אולם, באופן מדהים, פלאי ובלתי מובן, כפי שרק בבית השלישי יוכל להיות - בד בבד גם נתינה מלמעלה למטה. שילוב של טרנסצנדנטי ואימננטי, של פנים וחוץ, של חסד ואמת, של גילוי והסתר.

ביום ההוא, יהיה ד' אחד ושמו אחד.

ועד אז...ימשיך ד' ית' להקשיב לנו בסבלנות, לחייך, ולומר - נצחוני בני, נצחוני בני.

 

---