פדיון מעשר שני ושביעית

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פדיון פירות מעשר שני ופירות שביעית / הרב אהרן ליכטנשטיין

פדיון פירות מעשר שני

המשנה במסכת מעשר שני בפרק ד' במשנה ד' קובעת שמותר "להערים" על פדיון מעשר שני:

"מַעֲרִימִין עַל מַעֲשֵר שֵׁנִי. כֵּיצַד? אוֹמֵר אָדָם לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים: הֵילָךְ מָעוֹת אֵלּוּ וּפְדֵה לָךְ מַעֲשֵר שֵׁנִי זֶה. אֲבָל לא יאמַר כֵּן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ."

המשנה הבאה עוסקת אף היא באותו דין:

"הָיָה עוֹמֵד בַּגּרֶן וְאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה, חוֹזֵר וְאוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּבַּיִת."

מה פשרה של הערמה זו?

פרשת פדיון מעשר שני מופיעה בתורה בשני מקומות. המקור המרכזי מצוי בפרשת ראה (דברים י"ד):

"וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ, כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף, וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, בַּבָּקָר וּבַצּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ, וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ."

פסוקים אלו קובעים כי ניתן לפדות את המעשר השני: בעיקרון, פירות המעשר השני צריכים להיאכל בטהרה בירושלים, אך ניתן לפדות אותם בכסף, לעלות לירושלים ולקנות בכסף מאכלים שייאכלו בירושלים במקום הפירות.

המקור השני לדין זה הוא בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ז):

"וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ, חֲמִשִׁיתוֹ יסֵף עָלָיו:"

ומסביר רש"י:

"ממעשרו - ולא ממעשר חבירו. הפודה מעשר של חבירו - אין מוסיף חומש. ומה היא גאולתו? כדי להתירו באכילה בכל מקום, והמעות יעלה ויאכל בירושלים, כמו שנאמר: 'ונתת בכסף וגו''."

רש"י מסביר שבמידה ואדם פודה את מעשרו שלו - הוא חייב להוסיף חומש, אך אם הוא פודה את מעשרו של חברו - הוא אינו חייב להוסיף חומש. דין זה הוא הבסיס להבנת המשניות שהבאנו לעיל. ההערמה היא, אם כן, דרך לפדות מעשר שני בלי להוסיף חומש.

הירושלמי על משניות אלו מסביר:

"מה נן קיימין? אם כשאמרו לו 'צא ופדה לי' - שלוחו הוא; 'צא ופדה לך' - שלו הן? אלא כי נן קיימין, כשאמר לו 'פדה לי משלך, פדה לך משלי'. ותני כן: 'פדה לי משלך, פדה לך משלי - אינו מוסיף חומש'."

מדברי הירושלמי עולות שתי דרכים לפדות מעשר שני:

1. פדיון הפירות בכסף השייך לבעל הפירות. בפדיון בדרך זו אין מדובר על העברת בעלות כלשהי, ובעל הפירות חייב לשלם חומש.

2. פדיון על ידי מקח, על ידי העברת בעלות. אם לאדם יש פירות מעשר שני, והוא מוכרם למישהו אחר - הכסף המתקבל ממכירה זו מתקדש בקדושת הפירות במקומם. העברת הקדושה נעשית על ידי העברת הבעלות, ואין צורך להוסיף לדמי המעשר השני חומש.

בלשון הגמרא נקראות שתי דרכים אלו "דרך חילול" ו"דרך מקח".

פדיון פירות שביעית

הגמרא במסכת סוכה בדף מ' ע"ב והירושלמי במסכת שביעית דנים בפדיון פירות שביעית. תוצאת הפדיון של פירות שביעית שונה מתוצאת הפדיון של פירות מעשר שני. במעשר שני יש פירות קדושים, ומשמעות הפדיון היא הפיכתם לפירות חולין. לעומת זאת, הגמרא אומרת ש"שביעית תופסת את דמיה" - כלומר, אם אדם החליף משהו תמורת פירות השביעית - מה שהחליף נתפס בקדושת שביעית, אך פירות השביעית עצמם עדיין קדושים בקדושת שביעית:

"תניא כוותיה דרבי אלעזר: שביעית תופסת את דמיה, שנאמר 'כי יובל היא קֹדש תהיה לכם' - מה קֹדש תופס את דמיו ואסור, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה. אי מה קֹדש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין - תלמוד לומר: 'תהיה' - בהוייתה תהא. הא כיצד? לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו מתבערין בשביעית. לקח בבשר דגים, יצא בשר ונכנסו דגים. לקח בדגים יין, יצאו דגים ונכנס יין. לקח ביין שמן, יצא יין ונכנס שמן. הא כיצד? אחרון אחרון נכנס בשביעית, ופרי עצמו אסור."

פירות השביעית נשארים תמיד בקדושתם, ואילו מאכלים אחרים שנתפסו בקדושת השביעית יכולים להיפדות ע"י מכירתם, וקדושתם עוברת לדברים שאִתם ניקנו.

הלכה זו מעלה את השאלה כיצד מתבצע המעבר מהשלב הראשון לשלב הביניים, כלומר - כיצד חלה קדושה על תמורת הפירות, למרות שקדושת הפירות עצמם אינה פוקעת? האם קיים דמיון בין תהליך זה לבין פדיון מעשר שני?

הברייתא העוסקת בפדיון פירות שביעית הובאה בגמרא כראיה לשיטת רבי אלעזר במחלוקתו עם רבי יוחנן:

"אמר ר' אלעזר: אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. ורבי יוחנן אמר: בין דרך מקח בין דרך חילול."

לדעת ר' אלעזר, ניתן לפדות פירות שביעית רק ע"י מכירתם לאדם אחר, ואילו לדעת ר' יוחנן בעל הפירות יכול לפדות אותם גם בכסף השייך לו. הגמרא אינה מבארת על איזה פדיון מדברים שני התנאים - על הפדיון הראשון, המותיר את קדושת הפירות על כנה, או על הפדיונות האחרים, המעבירים את הקדושה מחפץ לחפץ - ולכן נזקק לכך רב אשי:

"אמר רב אשי: מחלוקת בפרי ראשון, אבל בפרי שני - דברי הכל בין דרך מקח בין דרך חילול."

רב אשי קובע שמחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן עוסקת רק במצב בו הקדושה הראשונה איננה פוקעת, אלא רק מוסיפה וחלה גם על תמורת הפירות. הגמרא בהמשך, בעקבות קושייה על דברי רב אשי, מביאה גרסה אחרת לדבריו:

"אמר רב אשי: מחלוקת בפרי שני, אבל בפרי ראשון - דברי הכל דרך מקח אין, דרך חילול לא."

לפי גרסה זו, כולם מודים שחילול פירות שביעית על מאכל אחר אינו מתפיס את המאכל האחר בקדושת השביעית. המחלוקת נוגעת רק לדרך הפדיון של המאכל האחר, לאחר שהתקדש בקדושת שביעית, כדי שהקדושה תפקע ממנו ותעבור למאכל שלישי.

למי שייכים פירות שביעית?

ביחס לפירות מעשר שני, קיימת חקירה יסודית מאוד, בה עסק בין השאר ר' חיים מבריסק.

התוספות בבבא קמא דנים בשאלה האם אדם יכול לפדות פירות מעשר שני של חבירו, או שמא רק הבעלים יכול לפדות את פירותיו. מאידך, לגבי פדיון פטר חמור אומרת הגמרא בברכות בפשטות שאדם יכול לפדות פטר חמור של חבירו. על כך הקשה ר' חיים: מהו ההבדל? מדוע כל אדם יכול לפדות פטר חמור של חבירו בשה, אך (אולי) רק הבעלים יכולים לפדות פירות מעשר שני השייכים להם? ר' חיים הסביר שיש הבדל בין שני הפדיונות: פדיון פטר חמור הוא כולו הפקעת איסור; התורה אסרה להשתמש בפטר חמור, והתוותה דרך להפקיע איסור זה - ע"י פדיון פטר החמור בשה. פדיון פטר חמור שייך כולו לעולם האיסור וההיתר, ואין לו שום קשר לעולם הקניינים והעברות הבעלות. לעומת זאת, ניתן להתייחס לפדיון מעשר שני כאל העברת בעלות. ניתן להתייחס ל'מעשר שני' כאל רשות בפני עצמה, אשר כל פירות המעשר השני שייכים לה, ופדיון פירות אלו פירושו קניין הפירות מרשות המעשר השני.

על פי הבחנה זו, ר' חיים מסביר שפדיון מעשר שני - היות והוא מעשה של קנייה ומכירה - יכול להיעשות רק ע"י הבעלים, אך פדיון פטר חמור - שאין בו שום מימד של בעלות - יכול להיעשות ע"י כל אדם, כשם שאדם יכול בד"כ לשנות מעמד הלכתי של חפץ גם אם הוא אינו הבעלים שלו.

לפי הסברו של ר' חיים, יוצא ששתי צורות פדיון המעשר השני - בין דרך חילול ובין דרך מקח - מבוססות על מקח וממכר. ההבדל בין שתי הצורות הוא רק ממי קונים את פירות המעשר השני: מרשות המעשר השני או מאדם אחר.

במידה ונבין כך, ניתן להסביר את החילוק בין פדיון פירות מעשר שני לבין פדיון פירות שביעית. ייתכן לטעון שקדושת שביעית דומה לקדושת פטר חמור: אין מעמד קנייני ייחודי לפירות שביעית, אלא שהתורה החילה קדושה מיוחדת - קדושת שביעית - על פירות אלו. למעשה, כך ניתן להסביר את מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן: רבי יוחנן סובר שכשם שקיימת רשות הקרויה 'הקדש' וקיימת רשות הקרויה 'מעשר שני', כך גם קיימת רשות הקרויה 'שביעית'. לכן, לדעתו, אין הבדל בין פדיון דרך מקח לבין פדיון דרך חילול, ושתי צורות הפדיון תקפות. רבי אלעזר חולק עליו וסובר שקדושת שביעית היא חסרת פן קנייני, ולכן רק כאשר הפירות עוברים מיד ליד במקח ממש - הקדושה עוברת אִתם, אך כאשר פודים את הפירות דרך חילול, בלי העברה קניינית - הפירות אינם מתחללים.

חילול ישיר ועקיף

אמנם, ניתן להציע הבנה אחרת. ניתן לומר ששני התנאים מסכימים שאין רשות הקרויה 'שביעית' שממנה קונים את הפירות. נוסיף שאולי גם אין רשות הקרויה 'מעשר שני', וממילא פדיון פירות מעשר שני אינו מעשה קנייני אלא רק הצהרה המחילה חלות של איסור והיתר, בדומה לפדיון פטר חמור. לדרך זו, המחלוקת בין רבי אלעזר לבין רבי יוחנן אינה בדבר הפן הקנייני של החילול, אלא בשאלה האם ניתן לחלל בצורה ישירה או לא: לדעת ר' אלעזר, ניתן לפדות רק בדרך עקיפה - דרך מקח, ואילו לדעת ר' יוחנן אפשר לפדות גם בדרך ישירה - דרך חילול. לפי הבנה זו, אין מקום להבחין בין פדיון פירות שביעית לבין פדיון מעשר שני, ומחלוקת התנאים תיסוב על שני סוגי הפדיון.

ואכן, יש מקום להרהר האם באמת מעשר שני הוא רשות קניינית נפרדת, בעקבות הלכה המפורשת ברמב"ם (הלכות מעשר שני פרק ז' הלכה י"ד):

"הלוקח מים ומלח או פירות מחוברין או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים - לא קנה המעשר, אע"פ שיצאו המעות לחולין."

המאכלים המפורטים בהלכה זו הם מאכלים שאי אפשר לאוכלם בשמחה בירושלים, ולכן קדושת המעשר השני אינה יכולה לחול עליהם. ובכל זאת, הרמב"ם קובע שהכסף שהם נקנו בו יוצא לחולין. כלומר, הרי לפנינו דוגמא בה קדושת המעשר השני של המעות פוקעת, אך שום דבר אחר אינו מתקדש בקדושה זאת במקומן.

לאור הלכה זו, יש מקום לשקול האם היא מעידה על אופי פדיון המעשר השני. מצד אחד - רואים מכאן שהחילול יכול להתבצע במנותק מן העסקה הממונית הנרקמת בין האדם לבין הרשות של המעשר השני, והמסקנה המתבקשת היא שקיים נתק בין דיני הקדושה לבין דיני הקניין, והפדיון אינו קשור לחליפין הקנייניים. מצד שני, הלכה זו עוסקת במקרה הפוך מהחילול הרגיל - הפקעת הקדושה בלי תחליף. ייתכן שבמקרה הרגיל, בו קדושת המעות אינה נמוגה אלא עוברת למאכלים אחרים, אכן קיים קשר בין הפדיון לבין התמורה הקניינית.

אופי הפדיון במעשר שני ובשביעית

נדמה שניתן להציע הבנה שלישית, לפיה קיים חילוק יסודי בין קדושת שביעית לבין קדושת מעשר שני.

פדיון מעשר שני, באופן בסיסי, הוא תהליך של גאולה: "ואם גאול יגאל איש ממעשרו", וכך נראה גם מהפסוקים שבפרשת ראה. 'גאולה' פירושה הוצאה לחולין, כשם שעבד הנגאל יוצא לחופשי, וכדברי רש"י: "ומה היא גאולתו? כדי להתירו באכילה בכל מקום". לעומת זאת, ביחס לפירות שביעית איננו מוצאים תהליך הנקרא 'פדיון פירות שביעית', וודאי שפדיון זה אינו קרוי 'גאולת הפירות'. המשניות מכנות את פדיון פירות השביעית בשם 'תפיסת דמים' - והכוונה דווקא להכנסה לקדושה: הדמים שניתנו תמורת פירות השביעית נתפסים בקדושת השביעית.

ההבדל בין גאולה לבין תפיסת דמים הוא ברור: במעשר שני, התהליך במהותו הוא תהליך של חילול - הפקעת קדושה מהפירות, ומתוך כך חלה קדושה על המעות. לעומת זאת, תהליך תפיסת הדמים בשביעית הוא תהליך של החלת קדושה: קדושת השביעית חלה על המעות, ומתוך כך - בדלת האחורית וכתוצאה נלווית - היא פוקעת מהפירות. ההבדל בין אופי הפדיון מקרין גם על אופן הביצוע שלו: לגבי מעשר שני, התהליך במהותו הוא תהליך חילול, והוא יכול להתבצע בין בדרך מקח ובין ע"י הבעלים (דרך חילול). לעומת זאת, לגבי שביעית, התורה קבעה ש"שביעית תופסת את דמיה", וממילא יש מקום למחלוקת האם תפיסת הדמים יכולה להיעשות רק בדרך קניין או גם בדרך חילול.

את הצעתנו ניתן לבחון ע"פ דברי רב אשי. כזכור, רב אשי קבע שמחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן היא דווקא על הפרי הראשון. מה ההסבר לקביעה זו? האמוראים נחלקו במקרה הקשור להחלת קדושה (שהרי קדושת הפרי הראשון אינה פוקעת), אך אם הקדושה מועברת ומוחלפת, וכנגד החלת הקדושה יש גם הפקעת קדושה מהפירות - לכולי עלמא ניתן לעשות זאת בין בדרך מקח בין בדרך חילול.

אמנם, מסקנת הגמרא היא שהמחלוקת היא דווקא בפרי שני. לדרכנו, נסביר שהמחלוקת היא באופי פדיון הפרי השני: האם זהו תהליך של תפיסת דמים עם תוצאה נלווית של חילול, או שמא האופי המהותי של התהליך הוא של הפקעת קדושה.

שני מסלולים של פדיון מעשר שני

לאמיתו של דבר, ייתכן שקיים הבדל בפדיון מעשר שני גופא בין שני מסלולים. הרמב"ם בהלכות מעשר שני בתחילת פרק ד' מחדש:

"הרוצה לפדות פירות מעשר שני - פודה אותן בדמיהן, ואומר: 'הרי המעות האלו תחת הפירות האלו', או: 'הפירות האלו מחוללות על המעות האלו'. ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות - דיו, ואינו צריך לפרש, ויצאו הפירות לחולין, ויעלו המעות לירושלים ויוציאם שם, שנאמר: 'וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו'. וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות - יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלים."

הרמב"ם מחלק באופן ברור בין שני מסלולים של פדיון מעשר שני: פדיון פירות על מעות, ופדיון פירות על פירות אחרים. ואמנם, בהמשך מתברר שלכל תהליך יש ברכה משלו:

"הפודה מעשר שני - מברך 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון מעשר שני'. ואם חיללן על פירות אחרות או שחילל מעות על הפירות - מברך 'על חילול מעשר שני'."

הראב"ד חולק על הרמב"ם בהלכה זו; אך מהי סברת הרמב"ם? נראה שהוא מחלק בין שני מסלולים שונים: מסלול אחד הוא מסלול של הפקעת קדושה, והחלת הקדושה היא תוצאה נלווית של ההפקעה, ואילו מסלול שני הוא מסלול של החלת קדושה, ורק כתוצאה ממנה פוקעת קדושה אחרת.

כאשר אדם פודה פירות מעשר שני בכסף - מטרתו העיקרית היא להפקיע את קדושת המעשר השני מהפירות. כתוצאה מכך הקדושה חלה על הכסף, ועליו לקנות בו מאכלים שיאכלם בקדושה בירושלים, אך זוהי תוצאה נלווית בלבד; התהליך בעיקרו הוא תהליך של הפקעת קדושה. לעומת זאת, כאשר האדם עולה לירושלים וקונה פירות במעות המעשר השני - מטרתו העיקרית היא להחיל קדושה על הפירות, כדי שיוכל לקיים את מצוַת האכילה בירושלים, והפקעת הקדושה מהמעות היא תוצאה נלווית בלבד.

הרמב"ם הכניס בחדא מחתא שני תהליכים שונים: חילול מעות על כסף וחילול פירות על פירות אחרים. מכאן, שלדעתו אופי שני התהליכים הללו זהה. כאשר אדם מחליף פירות מעשר שני בפירות חולין - הוא מבצע תהליך של החלת קדושה, כאילו היה קונה את פירות החולין בכסף הקדוש בקדושת מעשר שני. מכאן, שגם בפדיון מעשר שני קיים מסלול המקביל באופיו למסלול של פדיון פירות שביעית - מסלול בעל אופי של החלת קדושה, ולא של הפקעתה.

חילול פירות על שווה-פרוטה

ייתכן שלדיוננו יש נפקא-מינה לדין מעניין. ביחס לפדיון הקדש ופירות מעשר שני, נפסק שאין חובה לפדות דווקא לפי ערך הפירות. אך מה הדין לגבי שביעית? האם חייבים לפדות את הפירות בכסף שווה-ערך?

בגמרא ובראשונים שאלה זו אינה נידונית. ה"ישועות מלכו" (יו"ד סי' נ"ד) - הרב מקוטנא - מבין בפשטות שדין שביעית כדין מעשר שני, וניתן לפדות פירות שביעית בכל מחיר שהוא. ה"חזון איש" מסכים אִתו בעיקרון אך לא להלכה, משום שלדעתו כיום הדין הזה נוהג רק במעשר שני ובהקדש.

מה בדיוק מתרחש כאשר מחללים הקדש על שווה-פרוטה? ניתן להבין אירוע זה בשתי צורות:

1. ההקדש נקנה תמורת שווה-פרוטה. למרות שההקדש שווה הרבה יותר, אין אונאה להקדשות ולמעשר שני.

2. התוספות במנחות וראשונים נוספים כותבים שרק הבעלים יכול לפדות הקדש בשווה-פרוטה. נראה שהם הבינו שקיימים שני מסלולים: קניין מההקדש במחיר מלא, או הפקעת הקדושה בשווה פרוטה. המסלול השני יכול להתבצע רק ע"י הבעלים, ולכן רק הם יכולים לפדות הקדש בשווה-פרוטה.

מהו הדין בפדיון פירות שביעית? לפי ההבנה השנייה, ייתכן שיש הבדל בין הקדש לבין פירות שביעית: קדושת ההקדש נוצרה ע"י הבעלים, באמצעות מעשה הפלאה. לכן, כשם שהאדם יצר את הקדושה - כך הוא יכול להפקיע אותה, באמצעות פדיון בשווה-פרוטה. לעומת זאת, קדושת פירות השביעית 'נוצרה' ע"י הקב"ה, וייתכן שהתורה אינה מאפשרת לחלל קדושה זו בשווה-פרוטה. כיוון שבעל הפירות לא החיל עליהם קדושה, הוא אף אינו 'בעל הבית' להפקיע אותה.

לפי ההבנה הראשונה, פדיון בשווה-פרוטה הוא עסקה עם הרשות של המעשר השני או ההקדש. מעתה, האפשרות לפדות פירות שביעית בשווה-פרוטה תלויה בשאלה האם קיימת רשות הקרויה 'שביעית'. אם פדיון פירות שביעית הוא עסקה עם רשות נפרדת - סביר שגם לרשות זו, כמו להקדש ולמעשר השני, אין אונאה; אך אם פדיון פירות שביעית הוא תהליך השייך כולו לשדה האיסור וההיתר - סביר שאי אפשר לחלל פירות שביעית על שווה פרוטה, ויש להחליף את הפירות בכסף בערך שווה. כזכור, אחד מההסברים שראינו למחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן היה בדיוק בנקודה זו: האם קיימת רשות הקרויה 'שביעית', ולכן - לפי הבנה זו - האפשרות לחלל פירות שביעית על שווה-פרוטה תלויה במחלוקת התנאים.

לסיום נעיר שהסבר זה קצת קשה ברמב"ם, משום שלפי הנחותינו הוא היה צריך לחלק בין פדיון מעשר שני לבין חילול מעשר שני, כך שרק חילול (שאופיו הפקעת קדושה) יכול להיעשות על שווה-פרוטה. למרות זאת, הוא פוסק בפרק ד' בהלכה י"ח:

"ואם עבר ופדה שוה מנה בפרוטה, או חילל שוה מנה על שוה פרוטה - הרי זה מחולל."