פדיון בכור בשטרות כסף

א. מהות קניין כסף

את עולם המסחר ניתן לחלק לשני סוגים: מסחר חליפין, בו הצדדים הקונים מחליפים זה עם את סחורותיהם,[1] ומסחר בכסף, בו כנגד הסחורה הנקנית ניתן כסף. עם התפתחות כלי התחבורה ויכולת העברה של סחורות ממקום למקום, הפכו דרכי קניין להיות יותר ויותר דומות לקניין בכסף, שכן כדי לרכוש חפץ במקום מרוחק לא תמיד ניתן היה להביא סחורה כנגדו. לכן, סוחרים אשר היו מעוניינים לסחור למרחקים ולשנע סחורות ממקום למקום, החלו לעשות שימוש במטבעות קלים לנשיאה, וכך לאחר שהם הביאו סחורתה ליעדה הם החליפו אותה במטבע אותו הם נשאו איתם בחזרה לביתם.

המשנה במסכת קידושין (כח:) קובעת כלל בנוגע ליחס שבין עסקות המבוססות על סחר חליפין לבין עסקאות המבוססות על סחר כסף:

רשות הגבוה - בכסף, ורשות ההדיוט - בחזקה.

במשנה שלפנינו ישנה הבחנה בין עולם המקדש (רשות גבוה) לבין עולם החול (רשות הדיוט). אצל הדיוט עיקר הקניין הוא בחזקה, דהיינו בהעברת הסחורה מיד ליד ובהשתלטות פיזית של הקונה על החפץ הנקנה. לעומת זאת, בעולם ההקדש עיקר הקניין מבוסס על קניין הכסף. מדוע? מדברי הרמב"ם בהלכות חרמין פרק ח' נראה כי זוהי גזירת הכתוב:

ההקדשות אין פודין אותן לא בקרקע ולא בעבדים, שהרי הוקשו לקרקעות, ולא בשטרות, שאין גופן ממון. שנאמר "ונתן את הכסף"[2] - אחד הכסף ואחד שאר המטלטלין ששוין כסף, ואפילו סובין.

הרמב"ם מדייק שפדיון הקודש צריך להיעשות במעות או במטלטלים שהם שווה כסף, אך בשטרות, עבדים או קרקעות. ר' חיים מבריסק בחידושיו (מעשר שני, פרק ח') מבאר מהו יחודו של קניין זה:

ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם. דהנה יסוד דין קנין כסף הוא מה שקונה את הדבר שכנגדו. ויסוד דין קנין משיכה הוא מה שקונה את גוף הדבר וממילא דנתחייב שכנגדו בתשלומיו. והרי גם שוה כסף מהני לקנות את הדבר שכנגדו, כסף בלבד ובדברים שגופם ממון.

מתוך דבריו של ר' חיים עולה התמונה הבאה. לכל עסקה של מכר יש שני חלקים : 1) הקניין - "שקונה הדבר שכנגדו"; 2) התמורה - "דנתחייב שכנגדו בתשלומים". כאשר אדם עושה קניין כסף הוא מבצע את שתי הפעולות באמצעות העברת הכסף. אולם, כאשר אדם עושה קניין משיכה העסקה מתבצעת בשני חלקים: המשיכה היא השתלטות של הקונה על הסחורה, ולאחריה מתקיים מתן התמורה. כאשר אדם פודה את הקודש הוא עושה זאת בכסף או במטלטלים שהם שווה כסף, בהם תהליך הקניין והתמורה מתבצע באותו מטבע. נראה שבצורה זו העברת הקדושה נעשית בצורה המושלמת ביותר, וזאת על ידי הפיכת הכסף, המתכת היקרה, להיות מייצגת של החפץ ממנו רוצים להוציא את הקדושה.

ב. פדיון בכורות בשטרות כסף

בדומה לפדיון הקדשות, גם בכורות אי אפשר לפדות בקרקעות, עבדים או שטרות (בכורות, נא.).

מדוע לא ניתן לפדות בשטר? תשובה הפשוטה נמצאת בדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל: שטרות - אין גופם ממון, דהיינו הם חתיכות נייר, ולא כסף.

מה דין שטר כסף של ימינו: האם הוא נחשב ל"כסף" או ל"שטר"? מראשוני העונים לשאלה זו היה החתם סופר, אשר בתקופתו היה תהליך של מעבר משימוש במטבעות העשויות מתכת יקרה לשימוש בשטרות נייר:

ואם כן יש לעיין לענין פדיון בכור בהני באנק"א[3] כיון שפודין בו הקדשות ומעשר שני, נראה לי לדין לחלק. דבודאי בכל דבר שהוא בין אדם לחבירו, אפילו פדיון הקדש, שאינו אלא קונה מגזבר ההקדש וממלא חסרונם של גזבר בדבר אחר, וכן פדיון מעשר שני לאוכלו בירושלים, יש לומר כל טיבעא דסגי בעלמא על פי גזירת המלך על הקונים והמוכרים פודים בו, ונקרא מטבע לענין שבועה ושומרים. מה שאין כן פדיון שפודין מהקב"ה, "כי לי כל בכור" (במדבר, ח', יז) אלא שהקב"ה נתן פדיונו לכהן, אבל עיקר הפדיון הוא מהקב"ה. והקב"ה קצב פדיונו ה' סלעים שיש בהם ה' לוט וקווינט[4] כסף מזוקק ואפילו נותן לו לכהן מטבע כסף השווה כך על ידי הצורה אינו יוצא ידי חובה עד שיהיה בהמטבע כסף מזוקק כשיעור הנ"ל, מלבד הנחוש' שבתוכו. והיינו מטעם הנ"ל, דלגבי מעלה אין הצורה נחשבת לכלום. והוא הדין נמי באנקא"נאטא, אפילו יתן מלא ביתו, כיון שבשוויים אין בהם כלום רק מפקידת המלכות, וזה לא שייך כלפי מעלה. ואף על גב דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי שוה, היינו משום שאם היה לו ה' סלעים היה נותנים בעד הסודר, מה שאין כן אלו הצורות אינם שוין גם לכהן כלום, רק מאימתא דמלכותא, אפשר אין פודין. ועדיין צריך עיון.

(יורה דעה, קל"ד).

החתם סופר מבחין בין שימוש בשטרות כסף לעניין פדיונות מעשר שני והקדשות, לבין פדיון בכור. לעניין מעשר שני והקדש, מאחר והמלכות רואה בשטרות הנייר אמצעי תשלום והעולם עושה שימוש בשטרות כסף למסחר, הדבר נחשב כפדיון מעשר שני והקדש לכל דבר ועניין. אולם, לעניין פדיון בכורות לא ניתן בשטרות, וזאת משתי סיבות:

א. מאחר ומדובר פדיונות של הקב"ה אשר מוכן לוותר על בכורי ישראל, יש לעשותו באותו דרך אותה הוא ציווה - מטבע של חמישה סלעים.

ב. למרות שהשלטונות מעריכים את הנייר בערך מסויים, כלפי הקב"ה שטר כסף שווה את עלות הנייר עליו הוא מודפס בלבד, ועלות זו איננה מגיעה לשווי של חמישה סלעים.[5]

ג. פדיון מהקב"ה

הבחנתו של בעל החתם סופר מאוד מעניינת, שכן הוא מחלק בין פדיון הקדש לבין פדיון בכורות, למרות שהיה אפשר לחשוב שדינם יהיה זהה. הסיבה לכך היא שהוא רואה את פדיון הקדש כדין ש"בין אדם לחבירו", מכיוון שהפדיון נעשה על ידי קניין מגזבר הקדש, אך את הבכור פודים כביכול מהקב"ה.

העקרון שהפדיון נעשה כביכול מהקב"ה משתלבים עם דברי תרומת הדשן אותם ראינו בעבר (שיעור 406), לפיהם לא ניתן לא לפדות את הבכור ולהשאירו בקדושתו. נראה כי הסיבה לכך היא שהקדשת הבכורות לה' יכולה לחזק את רגש האדנות של האדם. התפיסה לפיה האדם יכול להפוך את בכוריו לבניו של האל ולהקדישם, יכול להביא לתחושת גדלות ורוממות ומרידה באל. בכורי מצרים נתפסו בענייני הממלכה המצרית כדמויות אלוהיות, וכאשר ישראל הצטוו לצאת ממצרים - פיזית ורוחנית - אחד מן הסמלים אשר עברו תהליך של ניפוץ הוא הבכור. בפדיון הבכורות אנו אומרים שקדושת הבכורות היא דבר הניתן להמרה והזזה ואין להאליל אותם.

 

 

 

 

	**********************************************************
	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]
	**********************************************************