דילוג לתוכן העיקרי

יומא | דף פב | מצוות חינוך ביום הכיפורים

קובץ טקסט

פתיחה

המשנה ביומא מפרטת את החובות המוטלים על ההורים בחינוך ילדיהם ביום הכיפורים:

"התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים - בשביל שיהיו רגילין במצות" (יומא פ"ח משנה ד).

מצוות חינוך הילדים היא מצווה כללית ששייכת לכל המצוות, והיא קיימת גם במצוות בהם הדבר לא נכתב במפורש. בשיעור זה נדון בחובה זו וביחסה למצוות חינוך הכללית, וכן בשאלה האם יש מצוות עינוי גם בשאר האיסורים של יום זה. לאחר מכן נעיין במספר יסודות במצוות חינוך העולים מדברי הראשונים בסוגייתנו.

חינוך לעינוי

בניגוד למצוות אחרות בהם ישנה חובה כללית לחנך את הילדים, ביום הכיפורים אנו מוצאים דיונים מפורשים בנושא. במשנה לעיל נאמר כי ישנה חובה לחנך את הילדים לפני שנה ולפני שנתיים, אך במשנה אין הסבר מהו אותו חינוך. האמוראים על אתר נחלקו בהסבר המשנה:

"רב הונא: בן שמונה ובן תשע מחנכין אותו לשעות, בן עשר ובן אחת עשרה משלימין מדרבנן, בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת. ורב נחמן אמר: בן תשע בן עשר מחנכין אותן לשעות, בן אחת עשרה בן שתים עשרה - משלימין מדרבנן, בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק. ורבי יוחנן אמר: השלמה דרבנן ליכא, בן עשר בן אחת עשרה - מחנכין אותו לשעות, בן שתים עשרה - משלימין מדאורייתא" (פב.).

לדעת רש"י, רב הונא ורב נחמן אינם חולקים, אלא רב הונא עסק בקטנה ואילו רב נחמן בקטן. לשיטתם, שנה או שנתיים (תלוי אם הילד בריא או חולה כחילוקו של רב חסדא) לפני כניסה לעול מצוות משלים הקטן את התענית מדרבנן, וכשנה/שנתיים קודם לכן מתחילים לעשות חינוך לשעות - לאחר את הארוחה. ר' יוחנן חולק וסובר שאין דבר כזה להשלים את התענית מדרבנן, ויש רק חינוך לשעות הנעשה שנה/שנתיים לפני כניסה לעול מצוות.

בראשונים אנו מוצאים מספר גירסאות בגמרא, ובעקבות כך ישנה מחלוקת בפסיקת ההלכה:

"...אף על גב דקיימא לן כר' יוחנן דאמר תינוקת בת שתים עשרה ותינוק בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא, קיימא לן כרב הונא ורב נחמן דבתראי אינון דמשלימין מדרבנן כדי לחנכן - מבן אחת עשרה בין לתינוק בין לתינוקת ובן תשע ובן עשר מחנכין אותן לשעות כדרב נחמן, שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו בשלש בשלש מאכילין אותו בארבע" (רי"ף ג:).

הרי"ף פוסק להלכה כשיטת רב הונא ורב נחמן. תחילת דבריו אינם מובנים: הרי"ף כותב כי אע"ג דקיימא לן כר' יוחנן שהחיוב מהתורה הינו מכניסה למצוות, ההלכה כרב הונא ורב נחמן. אולם קשה, שהרי אין מחלוקת בין האמוראים בנקודה זו, ואם כן מדוע הרי"ף מתנסח בלשון זו[1]? התשובה היא כי הרי"ף חולק על דברי רש"י וסובר שאין חלוקה בין המינים - כולם צריכים להשלים מדרבנן רק מגיל 11. כדברי הרי"ף גם סובר הרמב"ן במלחמות שדין קטן וקטנה שווה. הציווי בתורה נאמר לבן, ודין הבת שווה לבן הואיל ולא נאמרו הלכות נפרדות לגביה[2].

'בעל המאור' מסכים לשיטת רש"י, ומחלק בין תינוק ובין תינוקת- תינוק משלים בן 12 ותינוקת בת 11 מדרבנן. מחלוקת זו ממשיכה בדברי הרמב"ם והראב"ד: שיטת הרמב"ם (פ"ב ה"י) בעקבות הרי"ף, שדין קטן וקטנה זהים - בגיל 9-10 מחנכים אותם לשעות, ובן 11 מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות. הראב"ד חולק וכותב שלא מצאנו שדין הזכר והנקבה יהיו זהים. הראב"ד אף מסביר שההבדל נוצר מסיבות ביולוגיות הקשורות להתפתחות וכתוצאה מכך בכוחם לעמוד בצום- "אלא הכל לפי הבריאות הזכר לפי זמנו והנקבה לפי זמנה"[3].

השולחן ערוך פוסק להלכה כשיטת הרמב"ם:

"קטן (הבריא) בן ט' שנים שלימות, ובן י' שנים שלימות, מחנכין אותו לשעות. כיצד? היה רגיל לאכול בב' שעות ביום - מאכילין אותו בשלשה, היה רגיל לאכול בג' - מאכילין אותו ברביעית, לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות. והוא הדין לקטנה הבריאה. בן י"א, בין זכר בין נקבה, מתענין ומשלימין מדברי סופרים, כדי לחנכן במצות. הגה: ויש אומרים שאינן צריכין להשלים מדרבנן, כלל, ויש לסמוך עלייהו בנער שהוא כחוש ואינו חזק להתענות (תה"ד סימן קכ"א) וכל מקום שמחנכין אותו באכילה, מחנכין אותו ברחיצה וסיכה (טור)....

קטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו בי"כ, כדי שלא יבא לידי סכנה. הגה: אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו, מוחין בידו (כל בו)" (תרט"ז, ב).

השולחן פוסק כדברי הרמב"ם, והרמ"א מביא שיטות אשכנזיות שפוסקות להלכה כר' יוחנן. עד כה ראינו כי רוב הראשונים פוסקים כרב הונא ורב נחמן, אך יש שכתבו כשיטת ר' יוחנן שאין לחנך כלל לעינוי מדרבנן. הרמ"א סומך על שיטות אלו לגבי ילדים שאינם חזקים, ובגילאי 11-12 אינם יכולים לעמוד בקושי התענית. ה'משנה ברורה' כותב שלכתחילה אין לסמוך על שיטות אלו ולהרגיל את התינוקות לעינוי מדרבנן. אך לאחר מכן הוא מוסיף את מנהג העולם:

"...ומה שאין מדקדקין בזמן הזה להתענות שום תינוק בשנת י"ב משום דבזמן הזה ירדה חולשה לעולם ומן הסתם כל קטן אינו נחשב כבריא לזה, אלא אם כן ידוע שהוא בריא וחזק לסבול. ומדברי האליהו רבה משמע דאפילו בשנת י"ג אין נוהגין להתענות כל זמן שלא השלים שנת י"ג" (ס"ק ט).

חינוך לשאר איסורים ביום הכיפורים

כפי שהזכרנו בהקדמה לשיעור, מצוות חינוך היא חיוב כללי בכל המצוות, אשר לגבי יום הכיפורים אנו מוצאים שנשנתה במפורש. רש"י על המשנה מסביר שביום הכיפורים מותר להורים להאכיל את ילדיהם וזהו חידוש המשנה - "אין חייבין למנוע מהן מאכל". מדבריו משמע, שניתן להתחיל בחינוך הילדים אף בגיל קטן יותר. לעומת זאת מדברי הרמב"ם עולה גישה שונה:

"...קטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו ביום הכפורים כדי שלא יבא לידי סכנה" (פ"ב, הי"א).

מדברי הרמב"ם משמע שאסור להורים לחנך את ילדיהם לצום בגיל צעיר יותר מהגיל שנשנה במשנה. החידוש הוא שניתן להתחיל בחינוך למצוות עינוי לפני כניסה לעול מצוות, וגם אז הוא צריך להיות בזהירות ובמתינות[4]. כך אנו מוצאים גם בתוספתא ששמאי הזקן לא רצה להאכיל את בנו וגזרו עליו והאכילו בידו (פ"ד ה"ב). נראה כי שמאי הזקן רצה להתחיל בחינוך הילד עוד לפני גיל חינוך או לפני הגיל ה'מותר', ומשום הסכנה חייבו אותו. כך גם פסק השו"ע להלכה כפי שציטטנו קודם לכן.

הרמ"א שראינו לעיל הוסיף כי כשם שיש חינוך בעינוי מאכילה ובשתיה, כך יש חובת חינוך באיסורי רחיצה וסיכה. אמנם בסעיף א השו"ע פוסק שאין לענות את התינוקות ברחיצה ובסיכה ורק נעילת הסנדל אין נועלים להם, אך השו"ע עסק בתינוקות - מתחת לגיל חינוך, והרמ"א עסק בגיל בו מתחילים לחנך לעינוי אכילה.

כדברי הרמ"א גם משמע מתוך סדר ההלכות בתוספתא:

"יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה ברחיצה ובסיכה בנעילת הסנדל בתשמיש המטה אפילו באנפיליא של בגד. קטנים מותרין בכולן ואסורין בנעילת הסנדל מפני מראית העין.

תינוקות סמוך לפרקן מחנכין אותן בפני שנה ובפני שתים בשביל שיהו רגילין במצות..." (פ"ד, א-ב).

בהלכה א' נאמר שקטנים אינם חייבים בחמשת האיסורים של יום הכיפורים. בהלכה ב' התוספתא מביאה את דין חינוך, ודין חינוך נאמר לגבי כל האיסורים ולא רק לגבי אכילה ושתייה. לאור כך מסתבר שבזמן שמתחילים לחנך לעינוי אכילה ושתייה, יחנכו גם לשאר עינויי היום.

על מי מוטל החיוב

המשנה אומרת שאין מענין את התינוקות ביום הכיפורים אבל מחנכין אותם סמוך לפירקם. מלשון זו של המשנה, וכן מלשון התוספתא, עולה שחובת החינוך מוטלת על האב ולא על הילד. שאלה זו הינה שאלה בסיסית בדין חינוך - האם המצווה מוטלת רק על האב או שמא יש גם חיוב מסוים על הילד להתחנך למצוות[5].

לדעת הרבה מהראשונים החובה מוטלת על האב בלבד, וכלל לא קיימת חובה על הילד. כך כותב למשל הריטב"א בתשובה (סימן צז), וכן הרמב"ן במספר מקומות:

"...ואני אומר שטעמא דקטן דרבנן משום דחינוך מצוה דאב היא, ולדידיה חייבו רבנן בחינוך, וקטן לא בר מיעבד מצוה הוא. וזה דבר נכון וטעם יפה" (רמב"ן קידושין לא.).

לעומת זאת, מדברי התוספות במגילה (יט: ד"ה 'ורבי יהודה') משמע שיש חיוב דרבנן על הקטן עצמו במקרא מגילה משום חינוך. כלומר, גם על הקטן יש חיוב חינוך ולא על האב בלבד.

יתכן ובדברי הרמב"ם אנו מוצאים שיטת ביניים. הרמב"ם מזכיר במספר מקומות את החובה לחנך את הילדים, אך קיימים מספר שינויים בין המקורות. בחלק מהמקורות הרמב"ם כותב שהקטנים חייבים במצווה ללא קשר לדין חינוך, ובחלק מהמקרים כותב הרמב"ם שהקטנים חייבים כדי לחנכם במצוות. הרב נחום רבינוביץ (יד פשוטה הלכות קרית שמע מעמוד קיא) מסביר כי לשיטת הרמב"ם יש שני מקרים בהם הקטן חייב במצוות:

1. מתוך מטרה שאדם שנכנס לעול מצוות יהיה רגיל במצוות ויקיימם, יש צורך לחנכו כבר מקטנותו. חובה זו מוטלת על האב בלבד.

2. ישנן מצוות שיש להן תכלית ידועה גם עבור מי שלא נתחייב בהם מהתורה. כך למשל לגבי מצוות תפילה- יסוד הכרת הטוב ותפילתם הזכה של תינוקות יש בה חשיבות ותועלת רבה. במצוות אלו למרות שהקטן לא נצטווה, התורה הבטיחה שיש לקטן תועלת גדולה בקיומם.

מצוות תפילה, מזוזה וברכת המזון שייכים לסוג השני ולגביהם יש כעין חיוב גם על הקטן[6]. לעומת זאת בשאר המצוות חובת חינוך אינה מוטלת על הקטן ומטרתה חינוך כללי לקיום המצוות[7].

מקור החיוב בחינוך

הזכרנו את שיטת 'בעל המאור' בהשגתו על הרי"ף בחלק הראשון של השיעור. כאמור, 'בעל המאור' הסביר כי הרי"ף פסק כשיטת רב נחמן הואיל ודין חינוך הוא מדרבנן ולכן פוסקים כשיטה האמצעית. כך גם הגישה המקובלת להלכה, שמקור החיוב בחינוך הוא דין דרבנן.

אולם נראה שיש להוסיף לכך עקרון נוסף: דין חינוך נובע דבר ראשון מתוך תחושת הבטן הפשוטה. הרצון של האב הוא לחנך את ילדיו למידות טובות ולדרך הראויה להתנהגות. דבר זה הוא חלק מחובות האב בדיוק כמו החובה והרצון לתת אוכל לילדיו. החובה והזכות לחנך, הם חלק מתפקיד ההורים, ולעיקרון זה אין צורך להביא ראיה. חלק גדול משמירת היהדות מועבר במסורת, קיום ההלכות, המנהגים והאמונות, ולכן חלק מחובות האב הוא לחנך את בניו לתורה ומצוות. אמנם אין לחובה זו מקור בתורה, וברור שקטן שלא חייב במצוות מהתורה רמת חיובו תהיה מדרבנן, אך נראה פשוט כי יסוד החובה הינה מהתורה, אף שתוקף החיוב הוא מדרבנן.

ואכן אנו מוצאים באחרונים מקורות בפסוקים שונים למצוות חינוך, ואף שיטות שמגדירות את החיוב ביותר מדין דרבנן. כך למשל ה'חיי אדם' מקדיש כלל אחד לדין חינוך קטנים. וכך הוא פותח את דבריו:

"אם יש לו בנים קטנים יחנכם במצוות, והיא מצוות עשה מדברי קבלה, כמו שכתוב: 'חנוך לנער על פי דרכו'. ומאוד הזהיר שלמה בספר משלי על חינוך הבנים..." (כלל ס"ו).

בצורה דומה הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' רואה עקרון זה כבר בפסוק בדברים- "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים" (יא,א). הנצי"ב מסביר באריכות את החידוש שיש בפסוק זה, כאשר סוף הפסוק מדבר על חינוך הבנים, שבזכותו ישמרו את משמרת ה' גם לעתיד לבוא.

ה'משך חכמה' רואה בדין חינוך אף מצווה מהתורה שנלמדת מציווי לאברהם:

"'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו' - הנה חנוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר, רק עשה דולמדתם את בניכם הוא בתלמוד תורה... ומקור מצות חנוך במצוות עשה מקורו מזה הפסוק מאברהם אבינו שיצוה את בניו בקטנם על המצות. וקרא דחנוך לנער ע"פ דרכו שהביא הרמב"ם בסוף מאכ"א הוי מדברי קבלה, אבל העיקר מאברהם וכאם משמע שאף לבנות מצוה על האב..." (בראשית י"ח, יט).

לדעת ה'משך חכמה' מקור הציווי נאמר כבר לאברהם, ודבר זה מצוות עשה ממש. לדעתו, מצוות החינוך הינה דבר בסיסי ויסודי לכינון האומה ושמירת המסורת, דבר שנאמר כבר לאברהם, וממנו אנו צריכים ללמוד את חשיבות הנושא. מצווה זו אינה חלק מתרי"ג מצוות, אך היא בעלת תוקף כבר מהתורה, ומציווי ה' אל אברהם.

חינוך הבת

ה'משך חכמה' מעיר בדבריו כי מצוות חינוך שייכת לבנות כמו לבנים. לאור העקרונות שהצגנו דבר זה נראה פשוט- לא מדובר כאן על מצוות עשה כמו תלמוד תורה אלא על חינוך ליהדות בכלל. מטרת החינוך היא לתת את יסודות המסורת והאמונה היהודית, ובעניינים אלו אין לחלק בין בנים ובנות וחובת החינוך נאמרה לגבי כולם.

אולם, בסוגייתנו אנו מוצאים מחלוקת ראשונים בנושא. לכאורה מהמשנה ישנה ראיה שמצוות חינוך היא גם לבנות, שהרי המשנה הודיעה לנו את הגיל שבו הקטנות מתחילות להתענות. לעומת זאת מהסוגיה בנזיר אנו רואים שיש מחלוקת בנושא:

"איש אין, אבל אשה לא, מאי טעמא? ר' יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש: כדי לחנכו במצות. אי הכי, אפילו אשה נמי! קסבר: איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה... אלא לריש לקיש, אפילו בתו! קסבר: בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה..." (נזיר כט.).

הגמרא בנזיר דנה בדברי המשנה שאומרת שהאיש מדיר את בנו בנזיר, אך אין האישה מדירה את בנה בנזיר. לא ניכנס לדיון בענייני נזיר, אבל המסקנה הברורה מדברי ריש לקיש היא שאין חיוב חינוך כלפי הבת.

הראשונים, נחלקו בהבנת הגמרא, במספר נקודות:

א) האם ר' יוחנן חולק על ריש לקיש בעניין זה.

ב) האם מדובר בדין חינוך לגבי נזיר אך אין להוכיח מכאן לשאר מצוות.

התוספות ישנים בסוגייתנו (ד"ה בן שמונה) מקשים על המשנה מתוך סוגיה זו. לשיטתם יש חובה לחנך את הבנות למצוות בדיוק כמו את הבנים, ודברי הגמרא בנזיר נאמרו רק לגבי נזיר ולא לגבי שאר מצוות. לעומת זאת הרמב"ן במלחמות ה' מקשה על הרז"ה שסבר שיש זמן שונה לחינוך בנים ולחינוך בנות. הרמב"ן טוען שעיקר חינוך הוא לבן ולא לבת, ולכן אין סיבה לקבוע זמן שונה לחינוך בנות, וראיה לכך ממסכת נזיר.

אם כן, ישנה מחלוקת ראשונים האם יש חיוב בחינוך בנות כמו בנים או שמא לא. ראינו את דברי המשך חכמה שרצה להוכיח מאברהם שדין בנות שווה לבנים, וכן הצענו מצד יסוד החיוב בחינוך. וכך גם כתב החיי אדם בכלל סו סעיף ב- "וחייב האב לחנך את בנו ובתו...".

 

[1] בעל המאור מעיר על דברי הרי"ף האלו, ותמה שהרי לא מצאנו בעניין זה מחלוקת. ונראה שהוא נשאר בצ"ע מה כוונת הרי"ף.

[2] הרמב"ן מנסה להסביר את מחלוקת רב נחמן ור' יוחנן בשאלה האם תוך זמן נחשב כלאחר זמן או כלפני זמן. הכוונה האם ילד שנמצא בשנתו ה-13, והוא חגג יום הולדת 12, חייב מהתורה או מדרבנן, ע"ש בדבריו.

[3] מחלוקת ראשונים זו נובעת מגירסאות שונות בגמרא. נראה כי ניתן להסביר את שיטת רש"י-רז"ה-ראב"ד בדרך פשוטה- מצוות חינוך מתחילה שנתיים לפני כניסה לעול מצוות ולכן יש שוני בין בנים לבנות. שוני זה גם נובע מגיל התפתחות שונה שיש למינים השונים. לעומת זאת הרי"ף-רמב"ן-רמב"ם סוברים שאין לחלק בין זכר ונקבה, כאשר ההלכה קבעה קריטריונים אחידים בלתי משתנים.

[4] ראה גם בדברי הר"ן שעמד על מחלקות זו. בעז"ה בשיעור נפרד נדון בשאלה האם יש בעיה להאכיל את הקטנים בידיים ביום הכיפורים או שמא צריך לתת את האוכל לפניהם והם יאכלו לבד.

[5] דברים דומים בעניין זה נכתבו במסגרת בשיעור על מסכת ברכות: http://www.etzion.org.il/vbm/archive/beshiv/16hinuch.php

[6] ראה את לשון הרמב"ם לגבי מצוות אלו: תפילה- הל' תפילה ו, ח; ברכת המזון- הל' ברכות ה, א; מזוזה- הל' מזוזה ה, י. במצוות אלו לא מוזכר שהחיוב נובע מחינוך למצוות.

[7] ראה לדוגמה: הל' תפילין ד, יג; הל' מאכלות אסורות יז, כח; הל' ציצית ג, י ועוד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)