דילוג לתוכן העיקרי

בלק | ערכים במבחן

קובץ טקסט

 

מבוא

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר כ"ה, א'-ו').

בפסוקים אלו מתחולל אירוע קשה. תחילתו בזנות עם בנות מואב, המשכו בהשתחוויה לאלוהיהן, ובשיאו - איש מבני ישראל מביא אישה מדיינית אל תוך המחנה, מקרב אותה אל אחיו - לזנות, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, הבוכים פתח אוהל מועד.

אירוע זה מציף שאלות רבות. מהו הרקע להתנהגות קשה כל כך? מה הִנחה את משה בהתנהגותו? מה הניע את פנחס? איך משקמים מחנה לאחר אירוע כה טראומתי, בו נשברו שורה ארוכה של ערכים?

בעיון זה נתרכז בניתוח האירוע, בתגובות משה ופנחס אליו, ואלו ישמשו כחלון הבטה אל עבר השאלות הרבות שנשאלו. במעגל שני - נתייחס לכמה אירועים המובאים בעקבות פרשייה זו, ונזהה את ההתמודדות המוצעת בהם עם אשר אירע.

 

וישב ישראל בשיטים

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" - 'ישראל' הוא הנושא במשפט זה. שם המבטא ייעוד וזהות גם יחד. ציונו בלשון יחיד, תחת ניסוח אפשרי אחר - 'בני ישראל' בלשון רבים, מעמיד כנושא את הישות והקולקטיב[1]. ההקשר - ספר במדבר, בו

 

מה שעובר על 'בני ישראל' משמש כנושא מרכזי, סוג של בריח תיכון לספר. ה'ישיבה' המתוארת היא סוג של השתקעות במרחב, והיא עשויה לחולל תהליכים פנימיים. בתקופה שבה נפש ישראל עדיין אינה בשלה להכיל עמדה פנימית זו[2], תוצאותיה עשויות להיות הרסניות. כל זאת במעגל ראשון, פנימי ומהותי. במעגל שני מתאר הכתוב את ההשלכות - בדמות הזנות עם בנות מואב[3].

"וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" - כתוצאה מן הישיבה בשיטים - מתרחש דבר במגרש החיים הטבעי - ה'עם', בהחילו לזנות עם בנות מואב. "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" - בנות מואב מזמינות לאכול מזבחי אלוהיהן, ובעקבות ההזמנה באה ההשתחוויה. "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר" - הצעד השלישי חוזר ומתייחס לישראל, הנצמד מעתה לבעל פעור. הפעירה מסירה מחיצות, ומגלמת במהותה את חוסר ההבחנה בין פְּנים לחוץ. "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" - תגובת א-להים היא בחרון אף ב'ישראל' המחלל את זהותו. אירוע זה אינו מתרחש בשולי המחנה, וניתן להבין זאת מן התיאורים, המתייחסים כולם אל ישראל ואל העם בגוף יחיד; כמו מצביעים על הקיום הקולקטיבי, אל עבר פנימיותו, ההנהגה ואולי סוג של אידיאולוגיה שריחפה באוויר.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם" - הנפילה לא הייתה בשולי המחנה, וממילא המענה מתייחס - ל'ראשי העם'. תגובה הפוגעת במנהיגים איננה מובנת מאליה. אפשר להבין כי הם הנהיגו את החוטאים, ואפשר גם לראותם כראשי העם - באופן כללי, מעבר להקשר האירועים האחרונים. אי המיקוד מזמן את שתי האפשרויות גם יחד. "וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" - הוקעה נזכרת בסיפור נוסף במקרא - בו מוקיעים הגבעונים שבעה מבניו של שאול. שם מדובר במוות בתליה, באופן בו הם מוצגים לראווה - 'למען ישמעו וייראו'[4]. הוקעה נגד השמש היא ענישה לאור היום, הבהרה מהי עמדת א-להים ומהי עמדת משה ביחס לאשר אירע[5].

"וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל" - חרון אף ה' מתואר בגוף שלישי, בסוג של מציאות אובייקטיבית שכבר יצאה אל הדרך, וכעת נתבע מעשה כדי להשיבה. כאמור - המענה הא-להי הוא בפגיעה בראשים, לאו דווקא במי שחטא בפועל.

איזה סוג של עונש הוא זה? קשה שלא להבחין בעובדה שמשה נתבע למעשה שאינו מצטמצם בהיבט המשפטי הצר. ההוקעה - מתייחסת לאחריותם, לא לפועלם, וזוהי עובדה לא פשוטה כשלעצמה. בנוסף - 'הוקעה' נזכרת פעם נוספת במקרא כצעד חריג ביותר - בהריגת שבעה מצאצאיו של שאול, בעקבות מעשהו בגבעונים. גם שם גבולות הגזרה של האירוע חורגים מכללי המשפט[6]. בנוסף - 'חרון אף ה'' מרחף כעת בחלל, והוא עשוי ליצור בהילות, לדחוק את רגלי המשפט, המצריך מתינות ודיוק גם יחד[7].

ומהי תגובת משה? "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" - משה נותן הוראה קונקרטית לשופטי ישראל להרוג 'איש אנשיו'. בפשטות הכוונה היא לשרי האלפים, המאות והעשרות, הבוחנים מי מהאנשים הנתונים תחת חסותם - נצמד לבעל פעור. בניגוד לא-להים המצביע על האחראים - 'ראשי העם', משה מצביע על המבצעים - "הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר", וממילא על השופטים כמי שיוציאו את דינם לפועל. בניגוד לחרון האף הא-להי המופיע בעקבות שרשרת כשלים וחטאים, משה ממקד את העונש בנצמדים לבעל פעור, ואת דינם הוא מנסח בלשון 'הריגה' - המשמשת בתיאור עונשי בית הדין (דוגמה - דברים י"ג, י').           
האם עבר משה על ציווי א-להים? מה מקופל בפער זה?

שאלה זו נושקת לשאלה רחבה - עד כמה דבר א-להים הוא הוראה קונקרטית המחייבת ציות, או עמדה מושגית, המצביעה על המהות, המצפה לְמנהיג שיתרגם אותה לכלי המציאות. הבנתנו היא כאפשרות השנייה[8], ממילא השינוי שעורך משה הוא אינו עניין לכעס א-להי, אלא עניין ללימוד ולמשמעות. א-להים מטיל אחריות על משה וכמו אומר לו - הנפילה אינה בשולי המחנה, והכתובת לענישה היא - ראשי העם - מנהיגיו לטוב ולרע. אלו הן אמירות ערכיות גבוהות, הקודמות לכלי המשפט המדודים, ויותר מדרך אחת היא ליישומן.

משה הולך כמה צעדים לאחור, ומשתית את פתרונו על הנחות יסוד אחרות: הוא הולך אצל הדין והמשפט, בהנחותו את שופטי ישראל לדון את הנתונים תחת אחריותם; את החוטאים ולא את מנהיגיהם.

למעשה, בטרם שופטי ישראל מספיקים ליישם את הוראת משה, נפתחת 'חזית' נוספת לאירוע: "וְהִנֵּהאִישׁמִבְּנֵייִשְׂרָאֵלבָּאוַיַּקְרֵבאֶלאֶחָיו אֶתהַמִּדְיָנִיתלְעֵינֵימשֶׁהוּלְעֵינֵיכָּלעֲדַתבְּנֵייִשְׂרָאֵל" (במדברכ"ה, ו'). התפתחות בלתי צפויה זו מציפה את תשתיות האירוע. איש מבני ישראל בא ומקרב אל אחיו את ה'מדיינית'. מסתבר שהוא אוחז בה בידיו, ומביא אותה אל אחיו. ההקשר הוא הזנות עם בנות מואב, וכעת הוא מציע לאחיו זנות עם 'מדיינית' המתוארת בה"א הידיעה, כאות לחשיבותה. כל זאת - לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. ומהי תגובתם? מהי תגובת משה? "וְהֵמָּהבֹכִיםפֶּתַחאֹהֶלמוֹעֵד"[9]. זהו מעשה ראוותני, טעון, רווי באמירה ואולי באידיאולוגיה. הפתרון שניתן לשופטי ישראל ננטש, ומבוכת גדולה מביאה את משה ואת עדת בני ישראל אל הבכי.

 

ערכים שחוללו

מה עומד בבסיס השבר הגדול? דומה שיותר משיש כאן שברים, יש כאן חשיפה. סוג של הסרת לוט מעולם שעדיין לא נבנה. התיאורים הרבים בתחילת הפרק, מצביעים על אירוע שאינו מקרי, על מפגש שכשל בשל חוסר בשלות. בפרקים מאוחרים יותר, מציג הכתוב פנים נוספות שהיו לו, בהיבט של 'מתקפת התרבות' שהייתה לבלעם בן בעור, השולח את בנות מואב ומדין אל ישראל, שעה שלא היו להם עדיין כלים להתמודד עמן. תיאור זה מנהיר את מבנה הפרקים הקודמים לאירוע שלנו. במהלכם שולח מלך מואב אל בלעם אשר במדיין, מבקש לרותמו אל המלחמה בישראל. תוכניתו הגדולה אמנם לא צלחה[10], אך תוכנית משנית יצאה לדרך - בעצה לפתות את ישראל לזנות ולאלהים אחרים, ואלו הם חלליה.

למעשה - אירוע זה מצביע על חשיפה לפיתויים שהובילה להתרסקות. כעת זהו הזמן להעמיד מערכת מושגים שתאפשר להתמודד בעתיד עם מצבים שכאלה. אם נבוא להגדירם באופן ממוקד יותר, הרי שחוּללו הערכים המעמידים את עיקרו של הספר - קדושת עם ישראל, קדושת המחנה, ההבדלה בן מחנה ישראל לבין עמים אחרים. כעת מתברר כי ברגע של מבחן כל אלו התמוססו לגמרי[11], ומכיוון שכך - מה שנתבע כעת הוא העמדת תשתית יציבה, מערכת מושגית אשר תעמיד את אלו.

בשלושה מעגלים ניתן המענה: בראשון - צעדו של פנחס בן אלעזר. בשני - שורה של פרשיות עליהן צווה העם בעקבות המגיפה. בשלישי - המלחמה היזומה של ישראל במדיין, סוג של 'חוויה מתקנת' למפגש הטראומתי הראשון[12].

נפתח בפועלו של פנחס.

 

מענה בעיתו - פנחס

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר כ"ה, ז'-ט').

כאמור, א-להים מזמין את משה אל פעולה החורגת מכללי המשפט. משה אינו מרים את הכפפה, ומי שעושה כן הוא פנחס, הקורא את המפה, רואה את גודל השבר ומגיב. תגובתו עוצרת את הסחף, את המגיפה ואף מכפרת על בני ישראל[13].

כמה הערות ביחס לפועלו: הכתוב מקדיש פסוק שלם לתיאור שרשרת פעולות מקדימות: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ". בשלב ראשון מתוארת ראייה, ללא מיקוד בשאלה - 'מה ראה?' כמו מעיד הכתוב על הבנתו את מהות האירוע. במעגל בסיסי - הוא רואה את פועלו של זמרי עם המדיינית ואת חילול הערכים הגדול הכרוך במעשה. מסתבר שהוא גם ראה את פתרון משה - בהוראה לשופטי ישראל, ששוב אינו מהווה עוד פתרון. תיאור שני לפועלו - "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה" - כשליח לעדה. צעד שלישי: "וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" - מכוונות למעשה שיתואר בפסוק הבא. יכול היה הכתוב לדלג על פסוק זה, ולפתוח בתיאור פועלו בפסוק הבא. בכך הייתה מצטיירת קנאה שמוקדה הוא מעשיות, ואינה מבוססת על הבנה ובוודאי לא על הקשבה למתרחש. פתיחה בראייה, המשך בקימה, ולאחריה לקיחת רומח - מעמידה תשתיות מפוקחות, קריאה נכונה של המציאות, התעוררות פנימית בקימה מכוונת - איסוף כוחות ומכוונות למעשה, ורק לאחר מכן עשיית הדבר המתבקש.

"וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה[14] וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ" - השניים הספיקו להיכנס לקובה (לאוהל), ושם הם נהרגים - 'אִישׁ יִשְׂרָאֵל' נהרג בשל זהות 'ישראל' שחוללה, ו'הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ' - בייחוס הקובה אליה, בהיותה נתונה בתוכה, כמארחת את הבאים אליה[15]. "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - בפסוק בו מתוארת הריגת השניים, מתוארת גם עצירת המגיפה, ומשווה למעשה מעטה של אחריות[16]. ביטוי נוסף למעטה זה נוכח בתיאור העוקב: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, י"ב-י"ג) - א-להים מייחס את פנחס לאחור עד אהרון, וכמו משייך את המעשה אל דרכו של אהרון. יכול היה מעשהו להתפרש כקנאות שאינה חסה על המציאות, שוברת ומרחיקה את השלום, אך לא זוהי קנאות פנחס, הקשורה במהותה אל האחריות, השלום והכפרה גם יחד.

לקחים בעקבות האירוע

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר" (במדבר כ"ה, ט"ז-י"ח).

ציווי ראשון - עמדה מרוחקת, צוררת כלפי מי שפגע בישראל, לצִדה הוראה מעשית - 'וְהִכִּיתֶם אוֹתָם'. בבסיס אלו - מידה כנגד מידה. הם צוררים אליכם - חרשו רעתכם בדבר פעור, ואף במערכה המתוכננת על ידי כזבי בת נשיא מדין. צררו גם אתם אותם. זוהי עמדה בסיסית שאינה עוברת לסדר היום, אינה מוחלת[17].

צעד נוסף הוא - בציווי על המפקד:

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה  פ  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (במדבר כ"ו, א'-ד').

בעקבות המגפה המבטאת את השבר, את מצבם כניגפים, מצטווה משה לשאת את ראש כל עדת בני ישראל. נשיאת ראש פירושה 'הרמת ראש' ויצירת חשיבות. כמה משמעותית היא חשיבות זו - לאחר הנפילות הגדולות שפקדו אותם כעת.

תפקיד מרכזי למפקד הוא - ההתייחסות למעגלי הזהות השונים, המשווים למעמד אופי של 'ארגון המחנה'. תחת האירוע הקשה שבמהלכו ניטשטשו הגבולות, שוב משויכים האנשים איש איש לשבטו, למשפחתו ולבית אביו. לצד דמיון הקיים בין המפקד הראשון למפקד הנוכחי, קיימים כמה חידושים באחרון: כותרתו "וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה" משווה לו מעמד של שיקום לאחר השבר הגדול. ציון המקום בו הוא מתקיים: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר" משווה לו מעמד של הכנה לקראת הכניסה אל הארץ. בניגוד לייחוס במפקד הראשון בתחילת ספר במדבר - בארבעה מעגלים, כשהאחרון מביניהם הוא האישי - כמי שיוצאים לצבא ("שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר א', ב'-ג')[18], כעת מעמדם האישי מתואר תחילה, לפני מעגלים אחרים: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. גם המשפחה הופכת להיות משמעותית ביותר, ותחת ההתעלמות משמות משפחה במפקד הראשון, יצוינו אלו שוב ושוב בשמותיהן ובחשיבותן[19]. בניגוד לנשיאי המטות העומדים על הפקודים ומייצרים מעמד חשוב, כעת הם אינם, והחשיבות היא של הנמנים כמו גם המשפחות בעצמן. כל אלו באים בעקבות המגיפה כסוג של העצמה - בעצם חשיבותם, ובייחוד הניתן לכל אחד מהם כאדם וכמשפחה גם יחד.

 

לאלה תיחלק את הארץ

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" (במדבר כ"ו, נ"ב-נ"ו).

עד כה הועצמו היחידים והמשפחות, כעת הולך הכתוב צעד נוסף ומחבר אותם אל נחלה: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה" - לאותם שנמנו קודם לכן - תחלק הארץ. שיוך אל הארץ מעמיד חשיבות לא רק בהיבט האישי והזמני, אלא כמי שיורשים נחלה העשויה להיקרא על שמם לדורות. "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" - בפשטות הכוונה היא למשפחות הנמנות בשמן בעת הזאת. "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ" - הגורל, מצרף ממד נוסף לשייכות השבט והמשפחה אל נחלתם. הטבע אינו עיוור, וגם הוא אומר את דברו - בו משוקעת אמירה א-להית המשייכת אותם אל נחלתם.

עד כאן עיסוק ראשוני במשבר הגדול הפוקד את ישראל בעת ישיבתם בשיטים. כגודל השבר, כך גודל ה'פאזל' שנשאר עדיין פתוח. מעבר למענה במעגל הבסיסי - בו התמקד עיוננו זה, קיימת שרשרת של פרשיות הנחתמות במלחמה במדיין (פרק ל"א), והן משמשות לה כסוג של הכנה. עיוננו בפרשת מטות יוקדש אל המלחמה במדיין.

 

 

 

 


[1]ציון זה אינו מובן מאליו. בספר ויקרא הוא אינו נזכר, ובספר במדבר הוא נעדר בתחילת הספר, ואט אט מופעיו הולכים ומתרבים. התהליך - מהווה ביטוי לתודעת זהות ההולכת ומתפתחת במהלך הספר. בחלקו הראשון אזכורו הוא פעם אחת - בדיבור משה אל חותנו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" (במדבר י', כ"ט). בשנת הארבעים מופעיה הראשונים הם במקומות שקיימת בהם הנגדה לעמים אחרים, או בהקשר למלחמות משה בעבר הירדן (שם כ"א, א'-ג'; ז'; כ"א ועוד). מאוחר יותר היא הולכת ומתרבה, ומופעהּ הבוסרי בפרשייתנו יעיד על כך. עוד יש לציין שבספר דברים תודעה זו מבשילה, והיא נוכחת בפרשיות השונות בדומיננטיות רבה.

[2]תיאורה של ישיבה במקרא, גורר אחריו פעמים רבות שבר. עובדה זו מתוארת במדרש: "אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, שנאמר 'וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב'. 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען' - 'ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם'. ונאמר 'וישב ישראל בארץ גשן'... 'ויקרבו ימי ישראל למות'. 'וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו' - 'ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדמי מזרע המלך הוא באדום" (סנהדרין ק"ו, ע"א). שורה ארוכה של תיאורי 'ישיבה' המביאים בעקבותיהם חורבן. דומה שישיבה מזמנת תחושה של עצמיות, ולא מכוונות אל מחשבה או אידיאל המצוי מחוץ לאדם, אלא שהיית אדם בהוויית נפשו. במציאות בה עולמו הפנימי של האדם אינו בשל - שהייה זו טומנת בתוכה את הפורענות. מאידך - ישנם מצבים בהם טמונה בה גאולה. למשל בפרשת המלך: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" (דברים י"ז, י"ד). ארבעה שלבים בתהליך היסטורי - ביאה אל הארץ (כניסה פיזית), ירושה (בעלות משפטית), ישיבה (השתקעות במרחב) בקשת מלך (שלב תודעתי מפותח).

[3]לאחר מעשה, הכתוב מזכיר גורם נוסף לזנות - עצת בלעם בן בעור. תיאורו המפורש הוא לאחר שבי הנשים במלחמה במדין "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'" (במדבר ל"א, י"ד-י"ח). התעלמות פרשייתנו מהיבט זה, מזמינה התמקדות בעמדה הפנימית של העם, תחת תליית הכישלון בגורמי השפעה חיצוניים.

[4]שמואל ב' פרק כ"א. במדרשים שונים קושרים חכמים את שני האירועים. למשל: "אמר רב חסדא: מניין להוקעה שהיא תלייה - דכתיב והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'" (סנהדרין ל"ד, ע"ב).

[5]שיוך 'ראשי העם' אל קבוצת הנענשים נזכר בכמה מן המדרשים: "קח את כל ראשי העם והוקע אותם (במדבר כ"ה, ד'). אמר ר' יודן ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם המסויימין בהם כשמש" (מדרש תנחומא פרשת בלק סימן כ"ח ועוד). מנגד, נזכרת עמדת ר' נחמיה הסבור שראשי העם הם השופטים המוקיעים את הנצמדים לבעל פעור: "ר' נחמיה אמר לא תלה, אלא אמר הקדוש ברוך הוא למשה הושיב להם ראשי סנהדראות ויהיו דנין כל מי שהלך לפעור" (במדבר כ"ה, ה'). דברי ר' נחמיה אלו הם מדרש, וייחוסם כפשוטו של מקרא קשה: 1. הנושא בפסוק זה (ד') הוא ראשי העם, ואך מתבקש לייחס את השיוך 'אותם' אליהם. שיוכו אל החוטאים שאינם נזכרים בפסוק זה - קשה. 2. הלשון "וְהוֹקַע אוֹתָם" מתייחסת אל החוטאים בלשון רבים. חוטאים שכאלו אינם נזכרים בפסוקים הקודמים, המקפידים לנסח אותם בלשון יחיד ("וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם... וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל...").
3. אם משה מכוון עין בעין עם ההוראה הא-להית, לא ברור מדוע הבטחת ה' "וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל" לא מומשה על ידו אלא על ידי פנחס.

[6]החריגה מן המשפט היא בעצם מסירת אנשים בשל מוצאם ולא בשל מעשיהם, בהענשת בנים בעוון אבותם ובהלנת נבלת המת תקופה ארוכה.

[7]בהמשך מתוארת מגיפה, במהלכה נהרגו עשרים וארבעה אלף איש, והיא נעצרה ברגע שפנחס עושה מעשה. המשמעות היא - סוג של דחיפות לפועלו של משה - שעד שהוא לא נעשה ממשיך חרון אף א-להים לגבות קורבנות.

[8] בהרחבה על כך בעיוננו בספר שמות - פרשת בא ופרשת בשלח.

[9] אוהל מועד אינו מתואר ישירות, אלא דרך התודעה של משה ובני ישראל הנבוכים ובוכים. עובדה זו ממקמת את המוקד באנשים, ולא באוהל מועד כשלעצמו.

[10]ניסיונותיו החוזרים ונשנים מתוארים בפרק כ"ב-כ"ד, כשהפסוק האחרון מתאר את הכישלון "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (במדבר כ"ד, כ"ה). נציגי שני העמים נפרדים והולכים איש לדרכו. לצד זאת - בנותיהן חוברות לרעיון משותף להכשיל בו את ישראל.

[11]חז"ל מציירים במדרש דיאלוג בין זִמרי המביא את המדינית אל משה, ופותח עמו בדיבור: "תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו: 'בן עמרם זו מותרת או אסורה?' אמר לו 'אסורה היא לך'. אמר לו זמרי 'ואותה שלקחת מדינית היא?' מיד נתרשלו ידיו של משה" (במדבר רבה בלק, כ', כ"ד). מדרש זה מצביע על בלבול וחוסר הבחנה בסיסית - מה בין בקשר המושתת על בניית תא משפחתי, לבין קשר שבסיסו הוא הזנות.

[12]צלע משמעותית בפרשייה זו מתוארת במלחמה במדיין, הנפתחת במילים: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר ל"א, ב'). א-להים מצווה את משה לנקום במדיין, וכמו אומר לו - לא תוכל לעזוב את העולם בטרם ייסגר המעגל. במשך חמישים וארבעה פסוקים, מתאר הכתוב בפירוט רב את המלחמה ואת חלוקת השלל בעקבותיה. העם חוזר ונלחם עם מי שהכשיל אותו בצורה מבזה כל כך, והפעם הוא מנצח, גם מחלק שלל. סוג של 'חוויה מתקנת' - 'ישראל נגד מדיין'.

[13]בסוג של דמיון - ההוראה הא-להית הופנתה כלפי ראשי העם, ובהתאמה - פנחס פועל כנגד מי שייצג ואולי הוביל את האידיאולוגיה בטהרתה, וללא כל מורא אמר את דברו כנגד משה העדה ואוהל מועד. לצד הדמיון גם ההבדל - הפתרון של פגיעה בראשי העם נזנח, ומנגד - מתים במגיפה עשרים וארבעה אלף.

[14]פרשנים מזהים אותה כאוהל או כמין כיפה. בלשון חז"ל "כמיןקֻבָּה ישברקיע, שממנה גשמיןיוצאין (תעניתח', ב'). במקומות רבים בחז"ל נזכר הביטוי 'קובה של זונות' במשמעות של בית בושת (עבודה זרה י"ח, ע"א; מדרש תנחומא בראשית מ"ב, ג' ועוד).

[15]יש פרשנים שראו בכך ציון למקום ערוותה. גם ציון זה מקפל בתוכו פרשנות למעשה הריגתה (בהצבעה על חוסר צניעותה).

[16]פנחס עוצר את המגיפה, לאחר שמתו בה 24,000 איש. המשמעות היא שבעת פועלו העם כבר היה נתון עמוק בעיצומה של המגיפה. עובדה זו מצטרפת למילים 'וירא פנחס' העומדים בבסיס יציאתו לדרך, והיא עשויה לשוות מעטה של אחריות לפועלו.

[17]עמדה זו אינה תחומה בזמן, וחכמים במדרש ראו בה הוראה לדורות: "צרור את המדינים. אף על פי שכתיב בתורה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ', י'), אבל אלו לא תדרוש שלומם (דברים כ"ג, ז'). ד"א צרור את המדינים. לפי שכתבתי כי תצור אל עיר [וגו'] לא תשחית את עצה (דברים כ', י"ט), לאלו לא תעשו כן, אלא חבלו אילנותיהן" (מדרש תנחומא פנחס, ג').

[18]ארבעת המעגלים: "עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - הקולקטיב; "לְמִשְׁפְּחֹתָם" - שבט מורכב מכמה משפחות; "לְבֵית אֲבֹתָם" - מעגל גרעיני יותר; "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" - הפרט הבודד. התיאור הנוסף - "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה" ממשיך ומציין את המעמד האישי.

[19]המחשה לפער בשיוך ובחשיבות: כך מתואר שבט ראובן במפקד הראשון: "וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא" (במדבר א', כ'). ובשני: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי". בשני - פתיחה בפנייה חשובה אל ראובן בציון שמו. בניגוד למפקד הראשון בו ציונו כבכור הוא אגב תיאור בניו כ'בני בכור', בשני ציונו כבכור מתייחס אליו באופן אישי. שיוך המשפחה בלשון "חנכי", פלואי", כמו גם השבט - "ראובני", מצביע גם הוא על שייכות ועל קשר פנימי.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)