דילוג לתוכן העיקרי

בראשית | עץ הדעת ועץ החיים

קובץ טקסט
 
 
אחד הסיפורים התמוהים ביותר בתורה הוא סיפור עץ הדעת ועץ החיים. הקב"ה שם את האדם בגן עדן ומצמיח בגן זה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ובתוך הגן נמצאים עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. הקב"ה אוסר על האדם לאכול מעץ הדעת[1], ומאיים על האדם שביום אכלו מהעץ הזה מות ימות. כידוע, האדם ואשתו אוכלים מעץ הדעת והם לא מתים בו ביום. לא זו בלבד, אלא שהאדם זוכה לאריכות ימים מופלגת של קרוב ל-1000 שנה. מתברר שהנחש צדק בדבריו לאישה:
 
לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. (בראשית ג, ד).
 
תמיהה שנייה קשורה לעניין ההבחנה בין טוב ורע. בעינינו הבחנה זו הינה מעלה ולא חיסרון, ולכן קשה להבין מדוע האדם לא נברא ביסודו כמי שיודע להבחין בין טוב לרע ומדוע קניית דעת זו כרוכה בחטא שעונשו בצידו.
 
תמיהה שלישית היא הסתירה שיש לכאורה בעניין הדמיון בין האדם לא-להים. בפרק א' אנו שומעים על כך שהאדם נברא בצלם א-להים מתוך מחשבה תחילה:
 
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.  (בראשית א, כו-כז).
 
לעומת זאת, בפרק ג' מסופר כי הדמיון בין אדם לא-להים מקורו בחטא של האכילה מעץ הדעת. הדבר נאמר על ידי הנחש בדבריו שהובאו לעיל, ולאחר מכן בסוף הפרשה גם הקב"ה עצמו אישר את הדברים:
 
הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע...          (בראשית ג, כב).[2]
 
ועוד יש לתמוה, אם הקב"ה לא רצה שהאדם יידע להבחין בין טוב לרע, מדוע ולמה הוא נוטע את עץ הדעת בגן?! שאלה זו יש לשאול גם לגבי עץ החיים – לשם מה ניטע עץ זה אם אין כל כוונה לאפשר חיי נצח לאדם?!
 
ותמיהה חמישית ואחרונה – אם הקב"ה אכן לא רצה שהאדם יידע להבחין בין טוב לרע, מדוע שלא ישלול מהאדם יכולת זו? העונשים שנתן הקב"ה בסוף הסיפור שינו דברים במציאות: האדמה שאמורה הייתה להצמיח כל טוב ללא עמל תצמיח כעת רק קוץ ודרדר, האישה שאמורה הייתה ללדת ללא צער תלד כעת בעצב, והנחש ילך על גחונו. באותה מידה יכול היה הקב"ה להעניש את האדם בשלילת יכולת ההבחנה בין טוב לרע, שנקנתה לו באיסור.    
 
התמיהות הללו ואחרות נוספות הובילו את הר"ן להחליט לדלג ולא לפרש פרק זה, וכפי שכותב האברבנאל:
 
הפרשה הזאת יש מהמפרשים פירשוה כפי פשט הכתובים, ובדרך הזה הלך רש"י והרמב"ן, וגם ראב"ע הסביר פנים לדרך הזה באמרו שהיו הדברים כמשמעם, והדרך השניה הוא שאין הסיפור הזה כפי פשוטו ולא היה ממנו דבר, אבל הוא כולו צורה ורמז המשליי, וזה דרך הרב המורה והוא ג"כ באמת דרך הראב"ע וזה סודו, והרלב"ג גם כן בפירושו לתורה וכל האוחזים דרכם ושותים מימיהם בפיהם ירצו סלה... ואחשוב שהספקות שהגיעו אצל הרב החסיד רבינו נסים הביאוהו להימנע מלפרש הפרשה הזאת כי לא עצר כח נגד בני עמו לפרשה על צד הצורה ׁ(האלגוריה), וכפי פשוטה לא יכול לה, ויאמר בלבו אשמרה לפי מחסום. ולכן בפירושו שהתחיל לעשות בתורה דילג מפרשת אלה תולדות השמים והארץ עד והאדם ידע את חוה אשתו, כי פחד פן ישכנו נחש בלי לחש ולכן לא פירש בכל פסוקי הפרשה הזאת דבר קטן או גדול[3]. וקרוב לזה עשה הרמב"ן רבו. כי עם היות שלא מנע הביאור בהחלט מכל הפרשה, הנה הסתיר פניו ברוב הפסוקים ולא ביאר בהם דבר. (אברבנאל, בראשית פרק ב, לאחר השאלות).
 
אכן, כדברי האברבנאל, גם הרמב"ן, מגדולי פרשני הפשט, עוסק רק בחלק מהשאלות הקשות שבפרשתנו, ואף שם דבריו לא מיישבים את הקשיים באופן מוחלט.
 
בעניין מהותו של עץ הדעת טוב ורע, הרמב"ן דוחה את גישת המפרשים שטענו ש'דעת טוב ורע' הוא יצר המין, ושהאכילה מעץ הדעת הביאה לאדם את תאוות המשגל. וזאת בעקבות דברי הנחש שידיעת טוב ורע יש בה דמיון לא-להים "והייתם כא-להים יודעי טוב ורע", ואף הקב"ה עצמו מאשר את דברי הנחש: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע".
 
לדעת הרמב"ן, לפני החטא עשה האדם בטבעו מה שראוי לעשות, כפי שעושים השמיים וכל צבאם את פעולתם בהתאם לטבע שנקבע בבריאתם, ללא כל רצון וללא כל רגש, ובעקבות האכילה מעץ הדעת רכש האדם את תכונת הרצון העצמי – לעשות דבר הנראה בעיניו טוב, ושלא לעשות דבר הנראה בעיניו רע. רצון זה, מבחינה מסוימת, הינו תכונה ומידה א-להית, אך מבחינה אחרת הוא בעייתי לאדם, מכיוון שהוא מקשה עליו לעשות את טבע בריאתו ותכליתו בגלל יצרו, תאוותו ורצונו העצמיים.
 
הקושי בפירושו זה של הרמב"ן הוא שלכאורה יש בדבריו סתירה מיניה וביה – אם לפני האכילה לא היה לאדם רצון ותאווה והוא היה עושה מה שנקבע בטבעו ובבריאתו ללא כל רצון עצמי, הרי שאי אפשר להבין איך האדם חטא ואכל מעץ הדעת, ומה מקום יש לצוות עליו ציווי ולאסור עליו איסור. גם עדות התורה "ותרא כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים" (בראשית ג, ו) מורה שעוד קודם לאכילה מעץ הדעת, היו לאישה תאווה, הבחנה בין טוב לרע ויכולת לפעול על פי רצונה גם בניגוד לטבעה ולתכלית בריאתה.
 
הרמב"ן מדבר גם על היחס בין איום הקב"ה "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז) ובין העובדה שהאדם לא מת ביום אוכלו. הרמב"ן מביא את דעת חז"ל שלולי חטאו, האדם לא היה מת לעולם, והאכילה מעץ הדעת גרמה לכך שהאדם לא יהיה בן אלמוות. לדעתם, זו משמעות העונש "מות תמות". הרמב"ן מביא הסבר נוסף ולפיו פירוש הביטוי "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" הוא שביום האכילה תהיה בן מוות, כלומר חייב מיתה, וה' יבצע את עונש המוות ברגע המתאים והרצוי מבחינתו, קודם למועד שנקבע מראש למותו.
 
שני פירושים אלה של הרמב"ן טעונים הסבר. פירוש חז"ל קשה, שהרי עץ החיים הוא זה שגורם לכך שהאדם יחיה לעולם, וכמו שקודם לאכילה מעץ הדעת האדם לא ידע להבחין בין טוב לרע, כך גם קודם לאכילתו מעץ החיים הוא לא היה חי לעולם, וכל גירושו מגן עדן והצבת הכרובים בפתח הגן נועדו כדי למנוע ממנו את האפשרות שהוא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם.
 
על מנת ליישב קושיה זו יש לומר, שהאדם היה אמור להיות בן אלמוות, אך האכילה מעץ הדעת גרמה לכך שהוא לא יחיה לעולם. בכוחו של עץ החיים היה לתקן את הנזק והקלקול שנגרם בעטיה של האכילה מעץ הדעת, ולהשיב את האדם למעמדו הקודם כבן אלמוות, וגירושו של האדם מגן עדן נועד למנוע ממנו לשנות את גזר דינו זה של הקב"ה על ידי האכילה מעץ החיים[4].
 
גם פירושו השני של הרמב"ן קשה – סוף סוף לא רק שהאדם לא מת בו ביום, אלא הוא חי 930 שנה, הרבה מעל הממוצע של בני תקופתו[5]. ואם כן, היכן הוא נענש בעונש המיתה שהיה חייב בו? בנוסף לכך, הכתובים עצמם מעידים שעונשו לא היה עונש מיתה אלא עבודה קשה:
 
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.  (בראשית ג, יז-יט).[6]
 
האברבנאל מציג פירוש שונה. לדעתו, הקב"ה אסר על האדם לאכול רק מעץ הדעת, ואילו עץ החיים היה מהעצים שלכתחילה היה מותר לאדם לאכול את פרים. פרי עץ החיים מנע, לדעת האברבנאל, את הזדקנות האדם ואת מותו. לדעתו, לולי חטאו היה האדם חי לעולם, כיוון שהוא חי בתנאים אידיאליים ואופטימליים מבחינת מזון, אויר, מים, השגחה ושמירה א-להית וכו'. תנאים אלה היו מונעים כל מחלה וכל סיבה אחרת למוות, וההזדקנות הטבעית הייתה נמנעת בעזרת הרפואה שיש בפרי עץ החיים. רק הרחקתו של האדם מגן עדן ומעץ החיים הן שגרמו לכך שהוא ימות בסופו של דבר – הוא התרחק מהתנאים האופטימליים הללו ונאלץ להוציא אנרגיה רבה, גופנית (בזעת אפיך) ונפשית (בעצבון), למלחמה באדמה המוציאה לו קוץ ודרדר, וזה מה שהביא לכך שבסופו של דבר הוא ישוב אל האדמה שממנה לוקח וימות.
 
פירושו זה של האברבנאל עונה על קשיים רבים – מדוע הקב"ה נטע את עץ החיים בגן, מה פירוש "ביום אכלך ממנו מות תמות" וכיצד מתיישב הדבר עם העובדה שאדם חי קרוב לאלף שנה, כיצד מתיישב העונש שניתן בפועל לאדם עם העונש שהובטח מראש, מדוע האיסור בתורה מתייחס רק לעץ הדעת, ועוד. אך עדיין יש צורך להסביר את היחס בין עונשו של אדם ובין גירושו מגן עדן. לפי האברבנאל היה מתאים לכתוב שעונשו של האדם בעקבות חטאו ואכילתו מעץ הדעת היה הגירוש מגן עדן שמרחיק אותו מעץ החיים ומתנאי החיים האופטימליים, ואילו הכתובים אומרים שעונשו של האדם היה "בזעת אפיך תאכל לחם", והגירוש מגן עדן נועד רק למנוע מהאדם להשוות את עצמו עוד יותר לא-להים בכך שיאכל מעץ החיים ויחיה לעולם:
 
וַיֹּאמֶר ה' א-להים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' א-להים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.   (בראשית ג, כב-כד).
 
האברבנאל מפרש, לשיטתו, שהגירוש מגן עדן הוא הוא העונש על האכילה מעץ הדעת, שהרי העונשים "בזעת אפיך תאכל לחם", "בעצבון תאכלנה", ו"קוץ ודרדר תצמיח לך" יכולים להתקיים רק אם האדם לא יהיה בגן עדן בו מזונו מצוי ללא כל עמל וטורח. זו משמעות הכתוב "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' א-להים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" – השילוח מגן עדן נועד להגשים את העונש "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ", ולמעשה להביא לכך שהאדם ישוב להיות עפר, כלומר למות, כדברי הקב"ה "כי ביום אכלך ממנו מות תמות".
 
אמנם, בעניין עץ הדעת גם דברי האברבנאל נשארים קשים. האברבנאל דוחה את פירוש הרמב"ן שקודם החטא לאדם לא היה רצון ובחירה, כיוון שלדעתו הרצון הוא כל מהותו של האדם, ובשל הקושיה שהקשינו אנו לעיל – ללא רצון ובחירה איזה מקום יש לצוות על האדם לא לאכול מעץ הדעת? האברבנאל סבור, כדעה אותה דוחה הרמב"ן, שפרי עץ הדעת מרבה את התאווה המינית. לדעתו, ה' נטע עץ זה בגן כיוון שהייתה לו השפעה חיובית, באמצעות ראייתו או נגיעה בו, שגרמה לעורר את החשק המיני של האדם ולהביא לכך שיזדקק לאשתו על מנת לפרות ולרבות. הפרי, אם כן, נועד על מנת להתבונן בו ולמשש אותו, אך אכילתו מביאה לתאווה מופרזת שגורמת לחטא ומסיתה את האדם מייעודו, ולכן היא נאסרה. האברבנאל מסביר כך את שמו של העץ 'דעת טוב ורע' – השפעה מעטה שלו היא טובה לאדם, אך אכילת פריו מביאה להשפעה יתרה שלו שהיא רעה. בכך הוא גם מסביר את דברי הקב"ה "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" – אכילת הפרי תפגע באיזון הנדרש לבריאותו של האדם ותביא בהכרח לכך שהוא לא יחיה חיי נצח אלא ימות.
 
עד כאן ראינו שהאברבנאל מתמודד היטב עם השאלה מדוע נטע ה' את עץ הדעת בגן למרות שהוא אוסר את אכילתו. אך בבואו להשיב על קושיית הרמב"ן - כיצד ניתן לתאר את ריבוי התאווה כ"והייתם כא-להים" – האברבנאל נדחק, ומציע מספר פירושים שקשה לקבלם. פירושו הראשון הוא שהדמיון לא-להים הוא בבריאת חיים – אכילת פירות עץ הדעת תביא לריבוי התאווה ולהולדת בנים ובנות, ובריאת חיים זו היא הדמיון לא-להים. אך לשיטתו, גם קודם לאכילת הפרי האדם ואשתו יכלו להוליד ילדים, ולצורך זה הספיקה ראיית הפירות או מישושם, וממילא לא ברור במה ריבוי התאווה כעת הופך אותם להיות דומים לא-להים. גם את הביטוי "ונפקחו עיניכם" מסביר האברבנאל באופן דחוק ורחוק מפשוטו של מקרא, בכך שכעת ייפקחו עיני האדם להביט על יופיה של אשתו והוא יתאווה לה.
 
פירוש נוסף שמציע האברבנאל הוא שהפסוק "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" נאמר בלשון תמיהה: האם האדם נברא בצלם א-להים (כאחד ממנו) על מנת לדעת טוב ורע, כלומר על מנת ללכת אחרי החומריות והתאווה?! לפי פירוש זה, ידיעת הטוב והרע אכן איננה התכונה שבה דומה האדם לא-להים. אולם, פירוש זה מסביר רק את דברי ה' בפסוק זה, אך לא את דברי הנחש האומר לאשה "כי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".
 
פירוש שלישי של האברבנאל הוא שהמשפט חסר והקב"ה אומר שהאדם בבריאתו היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע במובן החיובי השכלי והרוחני, והנה כעת הוא נטה לידיעת טוב ורע חומרית, וממילא כעת אין אפשרות להשאירו בגן עדן שבו יש חיי נצח, אלא יש לשלוח אותו לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. גם לפירוש זה מתאים רק לדברי ה', אך לא לדברי הנחש.
 
ולכן לענ"ד עדיף לפרש, שאכן ידיעת טוב ורע הינה תכונה חיובית והיא תכונה שבה האדם אכן דומה לא-להיו. מדוע, אם כן, אוסר הקב"ה על האדם את האכילה מעץ הדעת? נראה שהתורה רוצה להעביר לנו בפרשה זו, במצווה הראשונה שנצטווה בה האדם, מסר מכונן לגבי כל מצוות התורה. לומדים אנו שעלינו למלא את צו הקב"ה, גם אם נראה לנו שהוא גורם לנו נזק, ושדווקא אי קיום הצו הוא זה שיביא לנו תועלת ויתרון גדול. אנו מחויבים לצו הקב"ה, למרות שנראה בעינינו שאי קיום הצו יקדם אותנו ויפתח אותנו בכיוונים חיוביים.
 
ניתן אולי לומר עוד יותר מכך: ייתכן שהאיסור על אכילת פרי עץ הדעת היה איסור זמני כניסיון לאדם, והקב"ה כלל לא התכוון שהאדם יישאר לנצח כמי שאינו יודע להבחין בין טוב לרע[7]. ייתכן שאנו עד היום משלמים את המחיר על כך שהבחנה זו בין טוב לרע נקנתה לנו בחטא וכנגד צו הקב"ה, ולא ביוזמתו של הקב"ה בעיתו ובזמנו.
 
למרות כל התשובות שהבאנו, רבים חשים, ובצדק, שהשאלות טובות יותר מהתשובות. בני, אלעד הי"ו, הראה לי שאף הרב יהודה ליאון אשכנזי, שהרחיב מאוד בביאור פרקי הבריאה בספרו 'סוד העברי', לא פירש פרשה זו, ובפרק ו' הערה 189 כותב העורך "במחזורי הלימוד הרבים של התולדות חזר הרב אשכנזי ואמר שהוא ישוב לסיפור גן עדן בסוף השנה, אבל לא זכינו לכך".
 
 
 

[1] יש לשים לב שהאיסור מתייחס רק לעץ הדעת ולא לעץ החיים, למרות שהאישה בדבריה לנחש אומרת שה' אסר עליהם לאכול מהעץ שבתוך הגן ושם כידוע היה גם עץ החיים.
[2] יש לציין שגם בריאת האישה שמתוארת בפרק א' כבריאה מלכתחילה של האדם כזכר וכנקבה מתוארת בפרק ב' כתשובה וכפתרון לחסרון ראשוני בבריאה:
וַיֹּאמֶר ה' א-להים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר ה' א-להים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ... וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל ה' א-להים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' א-להים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד          (בראשית ב, יח-כד).
[3] יש להעיר על דברי האברבנאל הללו, שהר"ן כן מפרש את פרשת גן עדן בדרוש הראשון בדרשותיו. פירושו קרוב לפירוש האברבנאל שנראה להלן. 
[4] כך נראה מדברי הרמב"ן בסוף פרק ג "רצה הקדוש ברוך הוא שתתקיים גזירתו במיתת האדם, ואם יאכל מעץ החיים שנברא לתת לאוכליו חיי עולם תבטל הגזרה, או שלא ימות כלל, או שלא יבא יומו בעת הנגזר עליו ועל תולדותיו. והנה עתה שהייתה לו בחירה שמר העץ הזה ממנו, כי מתחילה לא היה עושה אלא מה שיצווה, ולא אכל ממנו כי לא היה צריך" (המילים "כי מתחילה לא היה עושה אלא מה שיצווה" אינן ברורות, ולכאורה, קשיא רישא לסיפא: ברישא נראה שלפני החטא לא היה צורך בשמירה מפני האכילה מעץ החיים מפני שקודם האכילה מעץ הדעת האדם לא היה עושה אלא מה שיצווה, אך בסיפא של דבריו הוא אומר "ולא אכל ממנו כי לא היה צריך", ונראה שכוונתו לפירוש חז"ל לפיו קודם האכילה מעץ הדעת היה האדם חי לעולם גם מבלי לאכול מעץ החיים). 
[5] על שני אנשים בלבד בכל ההיסטוריה האנושית מסופר שחיו יותר מאדם הראשון – ירד ומתושלח.
[6] המשפט "עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" נראה לכאורה כתומך בגישת חז"ל שגזרת המיתה נגזרה על האדם רק בעקבות האכילה מעץ הדעת, וראה על כך להלן.
[7] בעניין זה כמו גם בעניינים רבים אחרים (ראה למשל לעיל הערה 2) שונה התיאור בפרקים ב'-ג' מהתיאור בפרק א' בו דמיון האדם לא-להיו איננו נובע מחטא ואיננו דבר הנקנה לאדם בדיעבד, אלא הינו פרי יוזמתו הראשונית של הקב"ה בבואו לברוא את האדם בצלמו וכדמותו. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)