ליקוטי מוהר"ן | תורה ע' | ענווה

התורה

היום נדבר על תורה ע' בליקוטי מוהר"ן:

"כִּי כָּל הַדְּבָרִים הֵם עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, שֶׁהַכּל גָּדֵל מִן הָאָרֶץ וְכָל הַדְּבָרִים וְהַבְּרִיּוֹת הוֹלְכִים וּמֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסְקוּ וְיִתְרַחֲקוּ מֵהָאָרֶץ אִם לא עַל יְדֵי כּחַ הַמַּכְרִיחַ הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמַּכְרִיחַ הַדָּבָר וְנוֹטְלוֹ מִמְּקוֹמוֹ מֵהָאָרֶץ, וּמַרְחִיקוֹ מִמֶּנָּה וּכְפִי כּחַ הַמַּכְרִיחַ, כֵּן נִתְרַחֵק הַדָּבָר מֵהָאָרֶץ וְאַחַר כָּך כְּשֶׁנִּפְסָק כּחַ הַמַּכְרִיחַ, חוֹזֵר הַדָּבָר לְהָאָרֶץ כְּגוֹן  אִם זוֹרֵק אָדָם דָּבָר לְמַעְלָה אֲזַי עַל יְדֵי כּחוֹ, מַכְרִיחַ הַדָּבָר וּמַפְסִיקוֹ מֵהָאָרֶץ וּכְפִי כּחוֹ, כֵּן מַכְרִיחַ הַדָּבָר וְזוֹרְקוֹ לְמַעְלָה יוֹתֵר וְאַחַר כָּך כְּשֶׁנִּפְסָק כּחוֹ, שֶׁהוּא כּחַ הַמַּכְרִיחַ חוֹזֵר הַדָּבָר וְנוֹפֵל לְהָאָרֶץ כִּי הָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, וּמַמְשֶׁכֶת כָּל הַדְּבָרִים לְעַצְמָהּ. כִּי אִם לָאו, לא הָיוּ יְכוֹלִים לְהִתְקַיֵּם עָלֶיהָ כִּי הָיָה רָאוּי לִפּל מִמֶּנָּה, מֵחֲמַת שֶׁהִיא כַּדּוּרִית וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם עוֹמְדִים סְבִיבָהּ כַּיָּדוּעַ אַך שֶׁיֵּשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך וְעַל כֵּן כְּשֶׁנִּפְסָק כּחַ הַמַּכְרִיחַ וְחוֹזֵר הַדָּבָר וְנוֹפֵל לְמַטָּה לְהָאָרֶץ כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְמַטָּה הוּא פּוֹרֵחַ וְנוֹפֵל לְמַטָּה בִּמְהִירוּת יוֹתֵר זֶה מֵחֲמַת שֶׁמִּתְקָרֵב לְהַכּחַ הַמּוֹשֵׁך שֶׁל הָאָרֶץ עַל כֵּן נוֹפֵל בִּמְהִירוּת יוֹתֵר לְמַטָּה.

וְהַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת עָפָר הַנַּ''ל כִּי הַצַּדִּיק הוּא יְסוֹד עוֹלָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי י) : ''וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם'' וְכָל הַדְּבָרִים עוֹמְדִים עָלָיו וְיֵשׁ לוֹ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, לְהַמְשִׁיך כָּל הַדְּבָרִים אֵלָיו כִּי זֶה הַצַּדִּיק, הוּא רַק יָחִיד בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא יְסוֹד עוֹלָם שֶׁ כָּל הַדְּבָרִים נִמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ וַאֲפִלּוּ כָּל הַצַּדִּיקִים הֵם רַק עֲנָפִים מִמֶּנּוּ, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ יֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָנָף, מִמֶּנּוּ וְיֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָנָף מִן הֶעָנָף כִּי זֶה הַצַּדִּיק הַיָּחִיד בָּעוֹלָם, הוּא עָנָו וְשָׁפָל וּמֵשִׂים עַצְמוֹ כְּעָפָר, בִּבְחִינוֹת (בְּרֵאשִׁית י''ח) : ''וְאָנכִי עָפָר וָאֵפֶר'' וְעַל כֵּן הוּא יְסוֹד עוֹלָם, הַיְנוּ בְּחִינַת עָפָר, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הֵם עָלָיו כַּנַּ''ל וְזֶה שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים : וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, לְהַמְשִׁיך הַכּל אֵלָיו כְּעָפָר כַּנַּ''ל וזה הצדיק, ממשיך כל ההשפעות לעולם בבחינות (אִיּוֹב כ''ח) : ''וְעַפְרוֹת זָהָב'' שֶׁכָּל הַהַשְׁפָּעוֹת נִמְשָׁכִין מִבְּחִינוֹת עָפָר, מֵהַצַּדִּיק הַנַּ''ל ...

וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִין כְּשֶׁאָדָם נוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק, כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב לִמְקוֹם הַצַּדִּיק יוֹתֵר יֵשׁ לוֹ חֵשֶׁק יוֹתֵר, מֵחֲמַת שֶׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַכּחַ הַמּוֹשֵׁך כַּנַּ''ל וְזֶה בְּחִינַת מִשְׁכָּן כִּי מִשְׁכָּן הָיָה לוֹ כּחַ הַמּוֹשֵׁך לְהַמְשִׁיך אֱלקוּת לַמָּקוֹם שֶׁהָיָה עוֹמֵד שָׁם בחינת (שִׁיר הַשִּׁירִים א) ''מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיך נָּרוּצָה'' אַחֲרֶיך נָּרוּצָה דַּיְקָא כִּי כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר אֵלָיו, הוּא רָץ בְּיוֹתֵר כַּנַּ''ל מֵחֲמַת הַכּחַ הַמּוֹשֵׁך כַּנַּ''ל וכמובא במדרש (שְׁמוֹת פֶּרֶק ל''א) שֶׁ הַמִּשְׁכָּן הוּא לְשׁוֹן מַשְׁכּוֹן שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה אֶצְלָם אֲפִלּוּ אִם יֶחֶטְאוּ, חַס וְשָׁלוֹם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא כ''ו) : ''וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם'' נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי הַמִּשְׁכָּן, הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל הַיְנוּ כַּנַּ''ל כִּי מִשְׁכָּן לְשׁוֹן מָשְׁכֵנִי וְכוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינַת כּחַ הַמּוֹשֵׁך לְהַמְשִׁיך אֱלקוּת לַמָּקוֹם שֶׁהָיָה עוֹמֵד שָׁם כַּנַּ''ל ועל כן אי אפשר להקים את הַמִּשְׁכָּן אֶלָּא הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת עָפָר, בְּחִינַת משֶׁה שֶׁהָיָה עָנָו מִכָּל הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת מ) : ''וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן'' וְאַחֵר לא הָיָה יָכוֹל לַהֲקִימוֹ כִּי דַּוְקָא זֶה הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינַת עָפָר, בְּחִינַת כּחַ הַמּוֹשֵׁך יָכוֹל לְהָקִים הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא בְּחִינַת כּחַ הַמּוֹשֵׁך, לְהַמְשִׁיך הָאֱלקוּת כַּנַּ''ל וְזֶה שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ז) : ''לא מֵרֻבְּכֶם חָשַׁק ה בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְּעַט'' וְדָרְשׁוּ רַזַ''ל (חֻלִּין פ''ט וְהוּבָא בְּפֵרַשִׁ''י שָׁם) ''לא וְכוּ רַק מֵחֲמַת שֶׁאַתֶּם מַמְעִיטִין עַצְמְכֶם וְכוּ, חָשַׁק ה בָּכֶם'' כִּי מֵחֲמַת שֶׁהֵם מַמְעִיטִין וּמַקְטִינִים עַצְמָן עַל יְדֵי זֶה הֵם בִּבְחִינַת עָפָר, שֶׁיֵּשׁ לוֹ כּחַ הַמּוֹשֵׁך בְּחִינַת מִשְׁכָּן, שֶׁמּוֹשֵׁך הָאֱלקוּת כַּנַּ''ל וְעַל כֵּן חָשַׁק ה בָּכֶם וזה בחינת (יְשַׁעְיָה נ''ז) : ''אֶשְׁכּן אֶת דַּכָּא'' כִּי עַל יְדֵי שִׁפְלוּת, שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעָפָר עַל יְדֵי זֶה יֵשׁ לוֹ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, לְהַמְשִׁיך הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֶצְלוֹ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַמִּשְׁכָּן כַּנַּ''ל"

 

א. כח המושך של הענווה

מעלות רבות לה לענווה שרובן שלילה של הרבה מידות רעות האורבות לפתחו של אדם ומיעוטן מופנמות ופנימיות בח' מעט המחזיק את המרובה. על המידות השליליות הענווה כלל איננה מסתכלת – לא על גסות הרוח, לא על הכוחניות והכעס ולא על הקנאה ועוד. את המידות הטובות שומרת היא היטב פנימה, את האמת, את הדיוק והזהירות את היושר ועוד. אך מכל אלו לא חשבנו שיש לה לענווה גם כוח כלפי חוץ חזק כל כך כפי שמגלה לנו כאן ר"נ – כוח המושך. בלי להתאמץ, בלי לרדוף, בלי לקשט מושכים דברים הנאמרים בענווה כבחבלי קסם את שומעיהם. משיכה פנימית תת קרקעית חסרת מילים וצורה אך מורגשת מאד בלב.

הענווה משאירה חלל ריק כלפי חוץ שכבר בו יש מן המסקרן, ואקום שקורא אליו את כל הדברים שבחוץ לבשר להם שיש כאן מרחב אחר. הכל נמשך אל הריק הזה באותה משאלת לב פנימית אולי, אולי הפעם נראה משהו חדש, אחר, במקומותינו? אולי, אולי פה יהיה לזו מקום, אוויר לנשימה? אולי סוף סוף נשמע בשורה?

שכן הענווה משוחררת מכל החוקים, הדחפים, האינטרסים והשעבוד של החוץ. כיוון שאין היא רודפת אחר כבוד עצמה ומשמעות הדבר שאין היא זקוקה לשום משוב חיצוני כדי לאשר את דבריה ומעשיה, ודי לה בעצמה ובאלוקיה. הרי שהענווה בעלת חיוניות פנימית וחופש שאינם מוכרים בשפה של החוץ. באמת אזני החוץ לא תשמענה שפה זו, זר לא יבינה, אך אזני ה"פנים" שומעות גם שומעות. מבעד לכל החומות, עמום נשמע הקול, אכן אי אפשר לעצור את כנפי הדרור. הפנימיות מושכת אליה את הפנימיות של אחרים לבשר לה בואי, בואי כאן יש מרחב אחר.

 

ב. הבטחון בענווה

הענווה מקנה בטחון. כיוון שאין היא טורחת להתיפייף, להתאמץ, להכריח. כוח המכריח, לעומת זאת, הוא הדוחף את הדברים להינתק מכוח המושך הטבעי שלהם להיות עצמם. אולם כוח המכריח הוא מוגבל! כמה אפשר להכריח את הדברים? כמה אפשר להתיפייף, להתאמץ, להתחנף, לציית? כמה זה יחזיק? דקה? שתיים? שנה? שנתיים? עשור? חמישים שנה? עד הפנסיה? מה יהיה בפנסיה אחרי שהחזקת חזק כל חייך, מה יישאר מכל הכבוד, הכוח והעוצמה אחרי שייגמר הכוח? ואם עדיין יהיה לך כוח – וגם זה תלוי במידת הענווה שלך – מה יהיה אחרי כלות שגם גופך ישוב לעפר? מה יישאר??

הענווה היא עפר. "ונפשי כעפר לכל תהיה". ומה שאני אעשה כי אמת, כי ה', כי נצח רק זה יישאר גם אחרי כלות. מי שחקק את חייו בעפר יישארו חותמיו גם כשישוב אל עפר.

יהיה להם כוח המושך!

מי שיש לו כוח המושך, לא רק כשישתוק יטו כולם אוזן מסקרנות לשמוע, אלא גם כשידבר לא יפסיק כוח המושך ממנו, מבין דבריו תישמע חירותו, קרקע דבריו יקנה בטחון, זה יחזיק, זה בטוח, אין פה כוח המכריח, זה חקוק בנצח, רשום בעפר חייו, מי שיש לו כוח המושך כשישמעו את דבריו ירשמו אותם כדי שאפשר יהיה להביט בהם לנצח כמו שר' נתן כתב כל מילה של רבו הנערץ. אבל צריך להיות מספיק עניו כדי לשמוע את הקול הזה המושך אותך פנימה ובועט בחיצוניות, כמו שר' נתן היה בעיני עצמו כמו "גוש של בוץ", כך שמע את אותו קול מושך של רבו. מי שיש לו כוח המושך גם כשיפסיק לדבר הכל יצפו למוצא פיו. יבואו מרחוק לשמוע את דבריו. מי שיש לו כוח המושך גם לכשימות יפקדו המונים את קברו להשתטח על עפרו, בלי להבין למה, רק משום שיש פה איזשהו כוח המושך! מיש שיש לו כוח המושך גם אחרי מותו יימשכו רבים לקרוא את דבריו ויקבלו מהם חיות וכוח.

כי כוח המושך מושך אל העפר והעפר מקנה בטחון מתוך יכולתו פשוט להיות, ללא החצנה, ללא מאמץ, ללא חשבון. אם הצלחת במשהו אחרי מאמץ, כוח או חנופה, ייתכן שתקבל אותו אך מי ערב לך שיישאר אצלך? עד מתי כוחו של כוח המכריח? אך מה שקיבלת בשפלות ובענווה שלך הוא! יש לך משכון שהוא אכן שלך! (ר"נ כותב שמה שיקום לתחיה יהיה אך חלק השפלות שלך.)

כשהקב"ה ברוב ענוותנותו ירד ממרומיו לשכון בתוך בני ישראל, בתוך טומאתם כאן בארץ, הרי שהפקיד בידינו משכון. השראת השכינה כאן היא מקום כל כך נמוך בשבילו יתברך וע"כ נעדר כל החצנה ופנימי כל כך שהינו מובטח. כאילו קבלו ישראל משכון על כך וע"כ יש למשכן כוח המושך, שהוא משכון ליחדות שכולה ענווה וע"כ נצחית.

 

ג. נפילה לענווה

ובכן יש בעולם כוח משיכה לנמוך. כך למשל כשאדם נופל ברחוב הכל עטים עליו לעזור לו, כך אפילו השי"ת "נמשך" לעזור לשפל לנמוך לעניו, "נמשך" לשרות אצלו, להיות עימו, להושיט לו יד. ומכאן התחזקות גדולה: כל הנפילות כולן, כל הירידות, אינן אלא חזרה אל כוח המושך. אל אותה משיכה טבעית אל הנמוך, הפשוט, החי והפנימי. מה שלא בא מלכתחילה בענווה יבוא בדיעבד בנפילה, בקריסה של כוח המכריח. אם לא אחרי דקה, אחרי שנה, אם לא אחרי שנה אחרי שנתיים, אם לא אחרי שנתיים אחרי חמישים שנה, אחרי הפנסיה, אחרי החיים, בסוף, בסוף הכל יחזור לעפר. צריך אם כן להתחזק בהרבה ענווה ולהתפלל לה' "ונפשי כעפר לכל תהיה" בכל נפילה. שיהיה לי כוח לקבל אותה ולקבל ממנה התחדשות וחיבור אל אותו כוח מושך ששכחתי כנראה כשבניתי מגדלים מכוח המכריח, כשרצתי אחרי השלטון, הכבוד, ההצלחה, כשרדפתי אחרי הזנב. בסוף שבים אל אותו קול עדין של הכוח המושך, והסימן הטוב ביותר שאתה שר זה שה' שר! וטוב להיות למטה עם ה' מאשר למעלה בלעדיו!!

 

ד. ענווה פסולה

מכאן צריך זהירות רבה שלא תהיה ענווה פסולה, ענווה שמסתתרת מאחורי כוח המושך אך איננה אלא כוח המכריח, שמכריחה אל הענווה, שרודפת אחרי הכבוד האבוד, במסווה של ענווה שאיננה אלא הלקאה עצמית. שביטול הכבוד לא יהיה ביטול עצמי אלא המשכות אל שורשו הגבוה. ומכאן שוב הסימן הטוב ביותר שאתה בכוח המושך הוא אם ה' איתך. בענווה פסולה, בהלקאה עצמית, בהאשמות חוזרות ונשנות אתה לבד. אל כוח המכריח ה' לא בא. א"א להכריח אותו, הוא פשוט לא בא! את ה' אפשר רק להמשיך "כי לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים". מתוך פשטות וענווה ואמת פנימית ובלי חשבונות ובלי חששות אפשר לקרוא לה' והוא יבוא, כאן לעפר, למשכן שלך.

מכל המקדש שהיה לנו נשאר לנו רק כותל אחד צדדי פשוט ועניו – הכותל המערבי. ללמד את עם הנצח מהיכן כוחו של הנצח. מכל הפאר לא נשאר דבר, אך לאבני הכותל לא יכלו מעצמות שחלפו פה, תרבויות שהתפשטו פה, אנשים נולדו ומתו, נולדו ומתו, דורות, שנים ושיני הזמן לא נוגסים בזכרון החי הנושם. כוחו המושך של הכותל עדיין מושך המונים אל סדקיו מבלי להבין כיצד ולמה ואיזה לב פועם בו וכיצד זה מרגישים כולם את השכינה השורה בו. "ונפשי כעפר לכל תהיה" ראשי תיבות כות"ל, כך העיר הרבי מויז'ניץ ז"ל כששחררו את הכותל. זאת התחושה הפנימית של המגיע להתפלל בו, זאת ההדרכה של עם היהודי לדורותיו, כך צריך להתפלל. "ונפשי" עם וא"ודייקא, לא אני לבדי, לא אני לעצמי ולנפשי. גם לא בענווה, ובמיוחד בה, אל תישאר לבד! אתה לא לבד!

נמצא שאם נפלת באמונה, בתאווה, בכעס וכו' הרי שנפילה זו היא חזרה לעפר. קשה מבחינתך נכון! אך פורה. אתה חוזר לעבודת האדמה בחלקה הפרטית שלך, להכין את הקרקע לצמיחה חדשה והפעם מתוך כוח המושך, כמעט בלי מאמץ תרגיש איך הדברים נמשכים והולכים לקראתך. אם תקבל את הנפילה בענווה, וזו העבודה הכי קשה, תמיד תרגיש איך הקב"ה קרוב אליך באמת. אם נפלת באמונה, האמונה שתימשך אליך תהיה ברורה יותר, באה ונמשכת מבחוץ וע"כ וודאית יותר ותמירה יותר. אם נפלת בתאווה, ותמשיך על עצמך ענווה לקבל את הבזיון הזה שכך היה, ייפתח בך פתח נקי לאהבה חלף התאווה ובאיזשהו כוח מסתורי, כוח מושך, האהבה שלך תמצא את דרכה אליך. אם נפלת בכעס, תירגע ותקבל בענווה את השני עם מחשבתו, טיעוניו ואת המקום שבו הוא נמצא – ייפתח בך פתח גדול יותר לאחר, יתרחבו כליך לקבל יותר שפע מבחוץ, וכשיש כלים נאותים גם השפע ימצא דרכו אליהם. יימשך אליהם ואל ענוותנותם. כך כותב ר"נ (נ"ט, ס"ו) שכשמגיע לאדם כעס סימן שרוצים מלמעלה להמשיך לו עשירות, אם יכבוש את כעסו.

 

ה. עם ענווה לא צריך קליפות

הכלל השווה בכל אלה הוא שהענווה עושה כלי מושך לחלק הפנימי והטהור של הדברים, אגב כך ממילא נושרת הקליפה העוטר אותם. הקליפה היא בדרך כלל מה שאני לוקח בכוח, ואילו הפנימי הוא מה שאדם זוכה לקבל מלמעלה בהשראת שכינה. שניהם הלוואה ביד האדם אלא שהשני משכונו עימו שלא יילקח ממך לעד. שלך הוא,קבלתו מגבוה ואם תדרשנו לא תצטרך לעשות דבר לשם כך, לא לשלם מאומה, רק להתמלא בענווה ומה שכבר שלך יימשך אליך למקומך.

אפילו לתורה כלי ענווה אין כוח המושך. תורה כזו תזדקק להרבה סברות וטעמים כדי להכריח את טיעוניה, אצלה כוח המכרית יסתתר מאחורי פלפול. לתורה עם ענווה אין צורך בהסברים. היא עד לעצמה ומדברת מתוך החיים עצמם. אשר על כן גם יודעת לרדת למקומות הנמוכים והפשוטים בחיים ולא לדבר רק גבוהה גבוהה. כיוון שכך, החסידות שמה במרכז עבודת השם שלה את הצדיק מתוך ציפייה מחסידיה להתבטל אל הצדיק ותורתו. ביטול זה איננו עוד מידה טובה בעבודת השם אלא הוא הקרקע והבסיס לכל מה שיצמח ממנה אחר כך. במקביל, תורתו של הצדיק איננה צריכה הסברים וסברות, וניתן לראות זאת היטב גם אצל ר' נחמן עצמו, היא צומחת ועולה מתוך כבשן החיים ודבקות עליונה ואיננה זקוקה לתרגום, 'הרבי אמר' ודי בכך. "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".