דילוג לתוכן העיקרי
מורשת הגר"א -
שיעור 6

עמל ויגיעה

קובץ טקסט
מורשת הגר"א – שיעור 6
עמל ויגיעה
א . יסוד העמל בעבודת ה'                                    
ראינו שהגאון מווילנא סירב ללמוד תורה מפי "מגידים" שמימיים שהתדפקו על דלתו. בעקבות הרב נחום לאם, תלינו זאת בכך שהגר"א סלד באופן יסודי מעצלנות; דרכו היתה דרך היגיעה והעמל האישי. עד עתה ראינו את ביטוייה של גישה זו בתלמוד תורה, אך האמת היא שהגאון ראה ביגיעתו של האדם עיקרון כללי יותר, ויסוד מקיף בעבודת ה'.
 
תפישה זו עולה מהדרכתו של הגר"א ביחס להתמודדות האדם עם יצרו הרע. כיצד אמור האדם להכניע את היצר? הרי - חכמינו מתארים אותו כבעל כוחות כבירים (סוכה נב ע"ב):
אמר רבי שמעון בן לקיש[1]: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו - אינו יכול לו, שנאמר ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו.
 
במאמר זה חכמינו אומרים שאדם אינו יכול לגבור על יצר הרע ללא עזר א-לוהי. על אף שהגר"א מקבל את דבריהם, לשיטתו אין זה אומר שהאדם יכול להרפות מהתמודדות זו, ולהניחהּ להקב"ה. ההפך הוא הנכון: על האדם להפעיל את כוחותיו האישיים ברמה המירבית, ורק אז יוכל הוא לייחל לתמיכה מן השמיים:
אף שהיוצר ברוך הוא מסר הכוח באדם לכבוש את יצרו באמצעות הרוח השוכן בקרבו, לא תשלם המעשה ביד האדם, וקשה מאוד על האדם לבוא אל תכליתה. ואין בידו רק להתחיל המלאכה ולעשות כל מה שבכוחו לעשות, והשלמת המלאכה הוא בעזר אלקי... והשם יתברך הוא בוחן לב וחוקר כליות, להבין מתי עשה האדם את שלו ומה בכוחו לעשות, וכשרואה שכל אשר שהיה לאל ידו לעשות כבר עשה, ואין בכוחו לעשות יותר, וכל חשקו אל הטוב, אז ילוה אליו העזר אלקי ממרומים... מפני שכבר בא עד קצה גבול יכולתו במעשהו ואין לאל ידו לעשות יותר... אולם אם יש לו יכולת עדיין לעשות יותר ממה שעשה כבר ואינו עושה, גם ה' לא יעזור לו                         (קול אליהו, סוכה שם).                                                                                                                                                                                                                                                                                                              
 
מאלף להשוות את דעתו של הגאון מווילנא לעמדתם של חכמים אחרים שחיו בתקופתו, והסתכלו על הדברים אחרת. למשל, בהקדמה לספר "השתפכות הנפש", קובץ תורות והדרכות של ר' נחמן מברסלב בעניני תפילה, מצוטטת הגמרא בעבודה זרה דף ד ע"ב:
תנו רבנן: "מי יתן והיה לבבם זה להם" - אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה! בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "מי יתן והיה לבבם זה להם, ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי" - היה להם לומר: "תן אתה!".
 
האם אין הברייתא הזאת סותרת את רעיון הבחירה החופשית? והאם לא אמרו חכמים "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"? מחבר הספר מביא בעניין זה את הערתו של המהרש"א בסוכה על אתר העוסקת בשאלה זו:
הגם שאמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, מכל מקום פשיטא דביד הקדוש ברוך הוא להטות לב בני אדם לטובה, דכמה פסוקים מורים על זה.
 
על בסיס מדרש זה תובע ר' נחמן מתלמידיו לעסוק ב"התבודדות":
ומכל זה מבואר לעין האמת כמה מזהירים חז"ל על התבודדות, דהיינו לפרש שיחתו לפני השם יתברך ולבקש מלפניו שיתן לנו יראת שמים לבלתי נחטא. אף על פי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אף על פי כן הכל בידו. וצריכין לבקש אותו יתברך דייקא על זה, כמו שמבואר היטב בגמרא הזאת שמשה התרעם עליהם מאוד וקרא אותם כפויי טובה, על שלא אמרו להשם יתברך "תן לנו אתה", שהוא יתברך יתן להם יראת שמים, וכמבואר שם במהרש"א הנ"ל.
 
ר' נחמן דורש מאתנו לבקש את התערבותו של ה' על מנת שנשתפר. הוא מודע לכך שהדברים מנוגדים למאמר חז"ל, שיראת שמים אינה בידי שמים. ובכל זאת הוא עומד על כך "שהכל בידו" גם יראת שמים! מכאן תופשת "ההתבודדות", שבה אדם מבקש לזכות ביראת שמים, מקום מרכזי בחיי המאמין העובד את בוראו. כאמור, דברים אלה רחוקים מאוד מהווייתו ומהשקפתו של ר' אליהו מווילנא. אכן, סיוע א-לוהי הוא תנאי הכרחי ללימוד תורה ולעבודת ה', אבל לדעתו מה שדורש את תשומת לבו של האדם הוא דבר אחר: השקעה אישית, יגיעה ועמל. הקב"ה עוזר רק למי שכבר הגיע "עד קצה גבול יכולתו, ואין בידיו לעשות יותר".
 
ב . כיצד מגיעים לקשר עם הקב"ה?                            
אך כעת עלינו להתבונן שוב ביסוד זה עצמו, ולעמוד על פשרו. לכאורה היה ניתן להסתפק בהערכה הגדולה למעשי האדם, כעיקרון מוסרי כשלעצמו. מקראות רבים עשויים לתמוך בכך: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", "אדם לעמל יולד", ועוד. משמעותו של עיקרון זה היא שתפקידו של האדם הוא להיות יוצר - לא רק במובן החומרי, אלא גם בעולם הרוח והקדושה. תלמידו של הגר"א, ר' חיים מוולוז'ין, בספרו "נפש החיים", מאריך לתאר את האדם כנוטע ובונה במעשיו את המציאות העליונה תוך שימוש בדימויי המקרא (ישעיהו נא טז): "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ", ובדברי חז"ל (ברכות סד.): "אל תקרי בניך אלא בוניך".[2]
 
ואולם אם נקשיב היטב לדברי הגר"א עצמו נבין שיש מניע עמוק יותר מן הערך של עבודה עצמית. נביא שוב את דבריו, כאשר דחה את אותו מלאך שרצה ללמדו ללא תמורה:
וענה ואמר לו איני רוצה שתהיה השגתי בתורתו ית"ש ע"י שום אמצעי כלל וכלל, רק עיני נשואות לו ית"ש מה שרוצה לגלות לי וליתן חלקי בתורתו ית"ש בעמלי אשר עמלתי בכל כחי, הוא ית"ש יתן לי חכמה מפיו דעת ותבונה שיתן לי לב מבין וכליותי יעשה כשתי מעיינות, ואדע כי מצאתי חן בעיניו, ואיני רוצה אלא ממה שבתוך פיו, וההשגות ע"י המלאכים המגידים ושרי התורה אשר לא עמלתי ולא חכמתי אין לי בהם חפץ.
 
ר' אליהו מדגיש וחוזר ומדגיש, שהוא לא מעוניין בתורה מפי "אמצעים" בדיוק מטעם זה, כלומר – שהם "אמצעים". הוא רוצה ללמוד תורה ישירות מהקדוש ברוך הוא בעצמו. הדבר זה דורש וויתור על כל המסייעים והמתווכים למיניהם, והתמודדות אישית וישירה עם דברי התורה. חשובה כאן קביעתו "איני רוצה אלא ממה שבתוך פיו". כאשר אין צורך במגידים ובאמצעים, חש הגאון שהוא לומד ישירות מתוך פיו כביכול. הדימוי הזה לקוח מן המדרש:
ר' יצחק אמר למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן, והיה בא מבית הספר, מצא תמחוי לפני אביו, נטל אביו חתיכה ונתן לו, מה עשה בנו אמר לו איני מבקש אלא מה שבתוך פיך, מתוך שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו, [הוי] כי ה' יתן חכמה, אבל מי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה   
(תנחומא (בובר) פרשת כי תשא סימן י).
                                     
 
ואמנם, חווייתו של הגר"א של לימוד התורה כהתקשרות ישירה עם בורא העולם נותן התורה, אחוזה ככל הנראה בתיאוריית הלימוד שלו - אותה ראינו בעבר בהרחבה, ואף חוזרת ויוצקת בה משמעות נוספת. בשיעורים הקודמים ראינו שלפי הגר"א תפקיד לומד התורה הוא לקשר את ההסתעפות הענפה של התורה על פרטי פרטיה למקורם; והלא המקור הסופי והאחרון הוא נותן התורה בעצמו! כל המאמץ לעלות מרמה אחת לרמה מקורית יותר מצטיירת מעתה כחתירה מתמדת למגע קרוב ובלתי אמצעי; ובשפה פשוטה יותר - לדבקות. ככל שנכנסים יותר ל"מקור המקורות", נמצאים אנו "לפני ולפנים" כלשונו של ר' חיים מוולוז'ין – ומובן מאליו, לשם מה ולקראת איזה מפגש נכנסים "לפני ולפנים".
 
ואולם כאן בולט מה שעלול להיראות כפרדוקס בגישת הגאון. שכן כל ההתקרבות הבלתי אמצעית הזאת מותנית ביגיעתו של האדם, ובהישגים לימודיים ושכליים שעליהם הוא עמל ללא הרף. וכיצד ילכו יחדיו, הבלטת ההישג האנושי וההתקרבות לבורא האינסופי? לכאורה, על אדם הרוצה בקרבת א-לוקים לבטל את עצמו, להיכנע ולא לשאוף לגדולות; שכן נוכחותו של רבונו של עולם היא חובקת-כל, ואי אפשר לחוות אותה בלי להישאב לתוכה. האידיאל המיסטי של האיחוד עם המוחלט, על פי הבנתה המסורתית  – דורשת ביטול עצמי, "ביטול היש" במינוח החסידי. ואילו הגר"א טוען את ההפך הגמור. כאשר האדם משבית את כוחותיו ועושה את עצמו ככלי-קיבול פסיבי לקליטת תורת המלאכים, הדבר מרחיק אותו מן המוחלט. אם ברצונו ליצור קשר אמיתי, עליו להתנתק מכל המשפיעים למיניהם, ולהפעיל את כוחותיו, כשרונותיו ויכולותיו. בתפישת הגר"א, ההתקשרות הישירה עם הקב"ה אינה נקנית במחיר הקרבת העצמי, אלא להפך, על ידי העצמת העצמי האמיתי. התקרבות לקדוש ברוך הוא כרוכה ביצירת יחסים דו-צדדיים, לא בחיסולו של האדם באור אינסוף. אם להשתמש במילים של הראי"ה קוק - אם אין "אני", אין "אתה".[3]
בכך חוזרים אנו לתלונתו של ר' חיים, על אותם רבים שהיו סבורים שהגר"א אינו איש קבלה. על אף שוודאי הם שגו, עדיין נכון לומר שהגאון היה איש קבלה מסוג שלא היה כל כך מוכר. הוא דחה את הגילויים של מגידים, וחתר לחוויית קשר לא בדרך של התבטלות, אלא באמצעות לימוד מאומץ, ומעורבות פעילה של האישיות כולה. ייתכן שדרכו ותפיסותיו של הגר"א נתפשו כחריגים על ידי המתבוננים, עד כדי כך שהתקשו לתפוס את הגר"א כאחד מגדולי חכמת הסוד.
 
ג. ובכל זאת..
ישנו אבחון נוסף של ר' חיים מוולוז'ין, המצביע על ייחודו של הגר"א בתחום תורת הרזים.
 
למרות העובדה שהגר"א סירב להפצרותיהם של ה"אמצעים", מעיד ר' חיים שבהחלט הוא היה מורגל בגילויים על-טבעיים:
וגדולה מזו היה אומר כי אף מה שהנשמה משגת השגות  נפלאות ונוראות בשינה ע"י עליית נשמה בשעשוע העליון במתיבתין עלאין, אינו נחשב אצלו כ"כ לעיקר גדול, והעיקר מה שהאדם משיג בזה העולם ע"י עמל ויגיעה כאשר הוא בוחר בטוב ומפנה עצמו לד"ת, בזה עושה נחת רוח ליוצרו ית"ש, וזה כל האדם בעסק תורתו ית"ש, אבל מה שהנשמה משגת בשינה שהוא בלא יגיעה ובלא בחירה ורצון הוא רק קיבול שכר לבד שהקב"ה מטעים בזה העולם מעין העוה"ב... ומשמעות דבריו הק' היה שהיה לו עליית נשמה מדי לילה בלילה מיום עמדו על דעתו הקדושה, וכן אמר לי חד מתלמידיו ששמע כן מפורש יוצא מפיו הק'... ומרגלא בפומיה היה שכל ענין השינה לא בראו ית"ש רק לזה התכלית שכל מה שלא תהיה ביכולתו של האדם להשיג בעוד הנשמה מחוברת בגוף גם אחר כל היגיעה והעמל מצד הגוף שהוא מסך מבדיל, מגלין לה בשינה שהיא מופשטת אז מן הגוף ומלובשת בלבוש עליון חלוקא דרבנן.
 
עדות זו - שהתקבלה מכלי ראשון, מספרת על אורח חיים רוחני ועליות נשמה תדירות. ר' חיים גם נכנס פה לפרטים ודוגמאות מרתקים שאותם לא העתקנו, והקורא מוזמן לעיין בהם. בכל אופן, אין הגר"א מבטל את ערכו של מגע ממשי זה עם העולמות העליונים; להפך – הוא מצדיק אותו בהיותו שכר על יגיעתו ועמלו. ואולם בנשימה אחת עם ההוקרה, אנו שומעים את ההסתייגות. את התופעה הזאת של "עליית נשמה", פסגת השאיפות של מקובל מן השורה, שגם ר' חיים מציינה בהערצה כמעלה גדולה של רבו, דן הגר"א למעמד נחות. כל הגילויים אינם אלא קיבול שכר. העיקר הוא עשיית נחת רוח לבורא בשעות הערנות; בעיקר – על ידי יגיעה בתורה מתוך רצון ובחירה.
 
דומה שעמדה זו של הגאון הופכת את אפיונו כאיש קבלה לעניין מורכב. שכן - הוא מביע את העדפתו המעשית לעיסוק בתורה הרציונלי המתבצע בכוחות אנושיים טבעיים, על פני תורה הנלמדת במצבי רוח של התעלות אכסטטית  - שדווקא בהם עיקר מעייניו של המקובל "הרגיל".
 
עניין זה מתחדד עוד יותר לאור היבט נוסף דרכו מנגיד ר' חיים מוולוז'ין בין אורחותיו של רבו לבין למה שמתרחש בדרך כלל אצל אנשי קבלה. ר' חיים עוסק בשאלה איך בכל זאת זכה הגר"א לכל החיים הרוחניים האלה, וכיצד הוא הגיע להיות בן בית באותם "מתיבתין עלאין"? יש להדגיש שהשאלה היא קריטית. ר' חיים אינו מעונין להאדיר את שמו של הגר"א כתכלית לעצמה, אלא כדמות מדריכה ומורה דרך. מה אנחנו יכולים ללמוד לעצמנו מדרכו של הגאון מווילנא?
ועלית על כלנה שהיתה אצלו כטבע ממש שלא היה צריך לשום כוונות ויחודים ע"ז[4] כלל, והאמת כי כן הסברא נותנת, אחר שכל אמרי פיו והגיון לבו ומחשבתו יומם ולילה תמיד לא יחשו ורק אך עסוק בד"ת בנגלות ומע"ב ומעשה מרכבה, כידוע שמעודו לא הלך ד' אמות בלא תורה ותפילין, והכל בקדושה ובטהרה נפלאה, הלא אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, ומה צורך לכוונות ויחודים לזה...
 
לכל הגילויים העל-טבעיים המופלאים זכה הגר"א על ידי מעשים טבעיים ורציונליים לחלוטין. ה"שכר" שבו זכה הגר"א בחייו הוא פועל יוצא פשוט וברור משקיעתו בתורה, בקדושה ובטהרה. התעסקות האדם מובילה להתייחסות מקבילה משמיא, ולכן 'אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו'. ר' חיים ממשיך לפתח כיוון זה:
ובאמת כי לא נפלאת בעיני כל מעשיו וענייניו הנפלאים, וגילוייו הנוראים, לפי אשר נפשי יודעת ועיני ראו שכל המ"ח דברים שהתוה"ק נקנית בהם כולם נתקיימו ברבינו הגדול והקדוש נ"ע, ועסקו בתורה לשמה בכל כחו בקדושה גדולה שבקדושות וטהרה נפלאת שבטהרות, ולא הניח דבר קטן ודבר גדול... ובכל כח עבדה ושמרה ונתן נפשו ממש על כל דבר ודקדוק מן התורה, וחוץ לארבע אמותיו לא נסתכל מעודו, וגודל פרישותו מכל ענייני העולם היה להפליא... איש חי באילנא דחיי[5] אחז אשר כמעט לא טעם טעם שינה מיום עמדו על דעתו הקדושה, עד אשר ניתנה לו התורה במתנה, ושתי כליותיו נעשו כשתי מעיינות נובעי' מקור חכמה... ומי שלא ראה קדושת תורתו ועבודתו ונקיית טהרת פרישותו וחסידותו וענותנותו לא ראה מאורות מימיו... ולזאת כל נפלאות מעשיו וגילוייו הגדולים לא נפלאו אצלי, כי בא בשכרו זו תורה וזו שכרה, משמיא זכו לי' בחלקו מכל עמלו, הלא מסורת בידנו מהתנא ר"מ שזוכה לדברים הרבה... וכל סדר קדושות שמונה התנא רפב"י[6] כולהון הוו בי' ברבינו הגדול נ"ע והם הביאוהו לידי רוח הקדש... כי כאשר הוא בא בכח תורתו הוא הבן יקיר לפניו ית"ש, מבני היכלא דמלכא להסתכל באור הפנימי לפני ולפנים ברזין וסתרין עילאין קדישין, וכמארז"ל (עבודה זרה לה) ולא עוד אלא שדברים המכוסין מבני אדם מגולין לו, וכל השערים העליונים פתוחים לפניו ולית מאן דימחי בידוי[7]... הוא הדבוק בו ית"ש כי קב"ה ואורייתא חד.
 
ובכן, ההסבר למעלותיו הרוחניות של הגאון מווילנא הוא מוסרי לחלוטין. מי שמשקיע בעבודת ה' בלימוד תורה לשמה ללא לאות ובכל הכוח, בא על שכרו, והשכר מופלא ביותר. הדברים מפורשים בחז"ל ואינם אמורים להפתיע.
 
כל זה לדברי ר' חיים הוא סברה פשוטה, אבל אילו היה הדבר פשוט בעיני קהל הקוראים, לא היה צריך כל כך להאריך. קהל היעד של ספרא דצניעותא הם לומדי קבלה, ולהם דווקא הסתבר שכדי לזכות בגילויים שמימיים יש צורך באותם מהלכים וטכניקות מעולם הסוד שהזכיר ר' חיים, "כוונות ויחודים". הנחה מושרשת זו משתקפת, לדוגמה, בפיוט המוכר של עשרה הרוגי מלכות:
על רבי ישמעאל כהן גדול נתנו עינימו
להזכיר את השם לעלות לאדונימו...
טיהר רבי ישמעאל עצמו והזכיר את השם בסילודים,
ועלה למרום...
 
הפיוט משקף את האליטיזם של עולם הסוד. כל גדולי ישראל אינם מסוגלים להגיע לאותם מחוזות שבהם היה רגיל הכהן הגדול, בעל האישיות הכריזמאטית, שרק לו הידע הסודי והיכולת המיסטית שהם המפתח לישיבה של מעלה ולגילוייו. כאשר הגר"א מדגים בחייו שאין צורך בכוונות וייחודים, הוא מכרסם באליטיזם הזה. העיקרון הזה כתוב בברייתות של חז"ל בשפה שכל אחד יכול להבין: העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. הכל לפי השקידה, המסירות, האהבה, היראה, וטהרת הלב. הגר"א ותלמידו סומכים על מקורות מפורשים, ומאידך - מערערים מוסכמות בחברת לומדי הנגלה והנסתר כאחד. ובכן, שכבת מורכבות נוספת עוטפת את דמותו הקבלית של הגר"א.
 
לדברים אלו היתה השפעה כבירה ומעצבת על מחשבתו של ר' חיים מוולוז'ין, שנפרשה בהרחבה בחיבורו "נפש החיים"; ספר – שהשפיע רבות על עולם הישיבות הליטאי, ומתוך כך על עולמנו.
 
 
 

[1] במקורות אחרים מובאת המימרא משמו של ר' שמעון בן לוי.
[2] עיין בנפש החיים שער א פרק ג. הרי"ד סולובייצ'יק ז"ל עסק רבות בעיקרון רעיוני זה; במיוחד - במסתו "איש ההלכה".
[3]  השווה לדברי הרב קוק "בקשת האני העצמי", אורות הקדש כרך ג עמ' קמ.
[4]  על זה.
[5]  בעץ החיים.
[6]  "מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות...חסידת מביאה לידי רוח הקדש..." (עבודה זרה כ ע"ב). רבו הנוסחאות בברייתא הזו; לדוגמא - עיין בנוסח המובא במשנה סוף מסכת סוטה, ובמסילת ישרים לרמח"ל.
[7]  אין מי שימחה בידו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)