ביצה | מעשר שני ונטע רבעי בזמן הזה
פתיחה
בשני השיעורים הקודמים[1] עסקנו בענייני המועד בהקשר של עמידה לפני ה'. ראינו כי מצוות שמחה במועד שייכת גם בימינו לפי רוב הפוסקים, וכי בעיקרה היא נוסעת ממשמעות המועד כזמן שבו האדם עומד לפני אלוקיו. משמעות העליה לרגל בשלושת הרגלים היא עמידה לפני ה' בבית המקדש. ראינו כי יסוד המצווה קשור לעולם הקרבנות, אך יתכן וניתן לקיים את המצוה גם ללא הבאת קרבן ואף בימינו. בשיעור השבוע נעיין ביסוד נוסף של עמידה לפני ה' בזמן הזה בנוגע למספר מצוות שעיקרם בירושלים- נטע רבעי, מעשר שני וביכורים.
במהלך סוגיית הגמרא הדנה במעמד יום טוב שני, הגמרא עוברת לדון בשאלה מתי תקנה בטלה. הגמרא מסבירה שניתן לבטל תקנה רק אם בית דין יושב ומבטלה, וכל עוד הבית דין לא ישב וביטלה אין שינוי בתוקף התקנה גם אם בטל טעמה. הגמרא מביאה לכך מספר ראיות, ואחד הדוגמאות המובאות בגמרא היא לגבי פדיון נטע רבעי:
"ותנן: כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד, וזו היא תחומה: אילת מן הדרום ועקרבת מן הצפון, לוד מן המערב וירדן מן המזרח. ואמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מה טעם? כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות" (ה.).
לאחר שלוש שנות ערלה יש לאכול את פרות השנה הרביעית בירושלים. ישנה אפשרות לפדות את פירות נטע רבעי, ולקנות מאכל אחר בירושלים. אך על מנת לעטר את שוקי ירושלים בפירות מעשר שני, תקנו שלא לפדות את הפירות במקומות שקרובים לירושלים מהלך יום אחד. הלכה זו יסודה בימי הבית, אך האם היא שייכת גם לאחר החורבן שאז הטעם כבר אינו שייך? הגמרא מיד מביאה מקרה שעוסק בכך:
"תניא: כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי, ובקש להפקירו לעניים. אמרו לו תלמידיו: רבי! כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו. מאן חבריך - רבן יוחנן בן זכאי. טעמא - דנמנו, הא לא נמנו - לא".
רבי אליעזר חי אחר החורבן והוא עמד בפני בעיה מה לעשות עם פירות הכרם רבעי שלו. לאור תקנת חכמים לעיל, אסור לפדות אותם הואיל והוא קרוב לירושלים ולכן לכאורה הוא היה צריך לעלות ולאכול אותם בירושלים. מכיוון שהדבר היה קשה לו הוא רצה לתת אותם לעניים (על יד הפקר) כך שהם יאכלו בירושלים או יפדו אותו שם. לבסוף תלמידיו אמרו לו שכבר חכמים נמנו והתירו את התקנה, וממילא הוא יכול לפדות את הנטע רבעי בלוד.
מסיפור זה אנו שומעים כדרך אגב שהיו אוכלים את פירות נטע רבעי בירושלים גם לאחר החורבן, והשאלה הייתה רק לגבי אפשרות הפדייה. כך גם משמע מדברי רש"י:
"שילקטוהו הם, ויעלוהו לירושלים ויאכלוהו שם, שהיה עליו טורח להעלות שם הפירות" (ד"ה להפקירו)[2].
לאחר החורבן, אין מפגש ישיר עם הקב"ה וממילא לא שייך להיראות לפני ה'. אך ממקרה זה ומהעדויות שראינו בשיעור שעבר בנוגע לעליה לרגל לאחר החורבן, התפיסה בקרב העם הייתה שהשכינה נותרה בירושלים, והגעה למקום הקודש שקולה לעמידה לפני ה'.
נטע רבעי ומעשר שני בימינו
להלכה אנו מוצאים שלא ניתן לאכול נטע רבעי בירושלים, וודאי שאין חיוב על כך. אנו מוצאים שדין נטע רבעי שווה בעניין זה למעשר שני שדינו להיאכל בירושלים.
בפסוקי התורה אין ציווי מפורש על העלאת נטע רבעי לירושלים, אך כבר רש"י למד זאת מהקשר למעשר שני:
"יהיה כל פריו קדש - כמעשר שני שכתוב בו וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה'. מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים אלא בפדיון, אף זה כן. ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לשבח ולהלל לשמים"
(ויקרא י"ט, כד).
הרמב"ם סידר את הלכות מעשר שני ונטע רבעי ביחד ביד החזקה, ובהלכות השונות עולה הקשר החזק שביניהם:
"נטע רבעי הרי הוא קודש, שנאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה', ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני, וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא, ובנטע רבעי הוא אומר ואיש את קדשיו לו יהיו שאין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי שהוא חוץ מנטע רבעי.
הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני, ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש... ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני והרי הוא ממון גבוה כמעשר, לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר, ודינו בשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדייה כמעשר" (פ"ט, הלכות א-ב).
אם כן, עלינו לברר מה דין מעשר שני בימינו? בעניין זה עוסקת הסוגיה בגמרא במכות בעקבות ספקו של ר' ישמעאל:
"רבי ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה בירושלים ויאכלנו?" (מכות יט.).
רש"י מסביר את הספק בדיוק בנקודה בה פתחנו את השיעור: האם הגעה לירושלים אחרי החורבן הווי עמידה לפני ה'-
"ואי קסבר קדושת הבית בטלה ומיבעיא ליה במעשר הואיל ואינו צריך לבית, אי מתאכיל בירושלים לפני ה' קרינא ביה" (ד"ה ה"ג ואי קסבר).
הגמרא מקשרת בין השאלה האם כיום עומדים לפני ה' בירושלים, עם השאלה האם קדושת הארץ וקדושת ירושלים בטלו אחרי החורבן.
בהמשך הסוגיה הגמרא מביאה דרשה שמקשרת בין מעשר שני ובכור, ופושטת את הספק מכיוון שונה:
"ודין הוא: בכור טעון הבאת מקום, ומעשר שני טעון הבאת מקום, מה בכור אינו אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית! מה לבכור - שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, בכורים יוכיחו! מה לבכורים - שכן טעונים הנחה, ת"ל: ואכלת שם לפני ה' אלהיך וגו', מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו אלא לפני הבית, אף מעשר אינו אלא לפני הבית".
הגמרא משווה את מעשר שני לדין בכור, וכמו שבכורות מביאים רק בימי הבית כך גם מעשר שני עולה לירושלים רק כאשר הבית קיים. אולם, קיים שוני בין בכור ומעשר שני בכך שבכור הוא קרבן, ולכן הוא 'זקוק' לבית ולמזבח, מה שאין כן במעשר שני. לכן הגמרא ניסתה להשוות לביכורים אך גם שם מצאנו דין מיוחד של הנחה לפני המזבח. בסופו של דבר הגמרא לומדת בהיקש בין בכור ובין מעשר שני, ולאור כך עולה שיש צורך בקיום הבית על מנת להביא מעשר, גם אם קדושת ירושלים וקדושת הארץ נשארת לאחר החורבן.
מסוגיית הגמרא אין זה ברור מה המסקנה העולה, אך ההכרעה בספקו של ר"י היא לאור הדרשה, כפי שכותב הרמב"ם:
"...ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית, שנאמר מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית".
דיני מעשר שני נוהגים גם לא בזמן הבית, אך אין חיוב להעלות את הפירות לירושלים כמו בכור.
יש לשים לב שמהלכות בית הבחירה עולה לכאורה פסיקה שונה. לאחר שהרמב"ם פוסק שקדושה שנייה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, וקדושת ירושלים קיימת גם בחורבנה הוא מוסיף:
"לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה... ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא"
(פ"ו, הלכה טו).
כיצד ניתן ליישב בין הפסקים?
נראה שהרמב"ם קבע בהלכות בית הבחירה את ההלכה העקרונית שנוגעת לקדושת הארץ, אך ישנם מניעות אחרות למה לא ניתן להקריב בימינו. כפי שעקרונית ניתן להקריב קרבנות אך בגלל שהמזבח לא קיים לא ניתן לעשות זאת, הוא הדין לגבי מעשר שני שקשור לדיני הקרבת בכור (וראה גם בפירוש משנה למלך על אתר)[3].
מעשר שני כבכור
כפי שראינו בדברי הגמרא לעיל, כבר התורה מקשרת בין בכורות ומעשר שני. על מנת להבין את הקשר, נעיין תחילה בהלכות ביכורים שגם את הלכות אלו הגמרא קישרה למעשר שני. בביכורים ישנה הלכה מיוחדת האומרת כי יש צורך בהבאתם אל בית המקדש בדווקא, כדברי המשנה בשקלים:
"השקלים והבכורים אין נוהגין אלא בפני הבית"
(פ"ח, משנה ח)[4].
בנוסף לתנאי זה, אנו מוצאים במספר הלכות קשר בין ביכורים ועולם הקרבנות. הביכורים מובאים לבית המקדש יחד עם קרבן שלמים, ובזמן הבאתם הלווים שרים. דמיון נוסף לעולם הקרבנות הוא שהבעלים חייב באחריותם של הביכורים במידה והם נגנבו או אבדו בדומה לקרבנות[5]. הבדל מהותי בין מעשר שני וביכורים הינו שמעשר שני קיים גם שלא בפני הבית מה שאין כן לגבי ביכורים שהם רק לפני בית.
יתכן ואנו מוצאים קשר דומה אף בין מעשר שני וקרבן. הגמרא במנחות (פב) דנה בקשר שבין שלמים ומעשר שני, ובאפשרות להתפיס מעות מעשר שני בשלמים. מעות מעשר שני מוכרחות לשמש באכילה, אך מצאנו שניתן להשתמש בהם לקניית קרבן שלמים. הגמרא מסבירה שיש קשר בין שניהם- "כיון דמעשר קרי ליה שלמים". שלמים ומעשר זה אותו דבר ולכן ניתן להתפיס את כסף מעשר שני בשלמים. רש"י מסביר את טעם הדבר:
"דמזבין ממעות מעשר דכתיב במעשר שני ונתתה בכסף עד ואכלת שם וכתיב בשלמים ואכלת שם מה שם דהתם מעשר אף שם דגבי שלמים מעשר דיכול להביא שלמים ממעשר" (ד"ה ושלמים גמר).
הקשר נוצר בעקבות הפסוק בפרשת ראה הקושר יחד את הבאת מעשר שני יחד עם בכור ושלמים. לאור כך יש קשר בהלכות, והבנה שיש קשר הלכתי בין כל המנויים בפסוק[6].
הקשר בין מעשר שני לבכור ושלמים בא לידי ביטוי במספר הלכות והוא מעיד על קשר פנימי ביניהם. יש צורך במזבח על מנת להקריב את הבכור, ובעקבות כך גם על מנת לאכול מעשר בירושלים. מבחינה מהותית ניתן לעמוד על כך שמהות המצוות דומה כפי שכבר עולה בפסוק:
"לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים".
מטרת הקרבת הבכור, זהה למטרת אכילת מעשר שני בירושלים והבאת שלמים לבית המקדש, והיא הוספת יראת ה'. עצם העליה לירושלים, החוויה של השהות בה והעמידה לפני ה' מחזקת את לימוד התורה ומקרבת את האדם לאלוקיו.
בדרך זו מסביר החינוך את שורש מצוות החגיגה ברגלים ובנוגע למעשר שני ומעשר בהמה:
"... אף על פי כן בדמיון מחשבתנו אנחנו רואין כאלו נעמוד לפניו, והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות ואור פני מלך נוגה עליהם שם, ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה, כמו שנכתוב בעזרת השם" (מצוה פח).
"משרשי המצוה, שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלקים שרוב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סיבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמוד תורה או ישלח לשם אחד מבניו שילמד שם ויהיה ניזון באותן פירות..." (מצוה שס).
מהות המצווה בימינו
ראינו עד כה כי בימינו אין מצווה לאכול מעשר שני בירושלים, ולמרות שקדושת ירושלים קיימת בימינו, מצווה זו זקוקה לתנאים נוספים. האם שייך עדיין לקיימה בימינו? נעיין בעניין זה בנוגע למנהגים שהתחילו במאה שעברה בנוגע לחידוש הביכורים.
בתחילת המאה ה-20 התחילו לנהוג בקיבוצים טכס של הפרשת ביכורים[7]. טכס זה לא היה מבוסס על מסורת ישראל, ובשנותיו הראשונות חגגו אותו במועד תוך חילול החג. מאמצים רבים הופנו לטובת שינוי מועד החגיגות, ובמקביל עלתה השאלה העקרונית האם אין בעיה הלכתית בהפרשת חלק מהפירות כביכורים בזמן הזה. הרב קוק נשאל בעניין זה וענה:
"אבל בבכורים לקרן הקיימת לישראל, שעצם הענין מוכיח שהוא כדי לגאול את הארץ, יכול להיות שגם לכתחילה אין בזה בית מיחוש, ובפרט שלדעת הרע"ב הלא קיימא לן כר' שמעון, ולפירושו אין חל כלל שם בכורים בזה"ז, מכח גזירת הכתוב של 'תביא בית ה' אלקיך'. על כן לא מצאתי בזה מקום להקפיד כ"כ, בדיעבד, אבל מנהלי הענינים הלאומיים שלנו ראויים הם לגערה, על אשר הם נוהגים קלות ראש בכל קודש ואינם שמים לב שלפעמים יוכל איזה בטוי להביא תקלה לרבים, והיה הדבר ראוי להעשות על פי הוראת רבנים" (משפט כהן סי' נ"ז).
בתשובה זו הרב קוק עומד על כך שאין היום בעיה בהפרשת ביכורים והם אינם תופסים שם קודשים. מצד אחד יש בטכס זה צד חיובי של גאולת הארץ, אך מצד שני יש במעשה זה זלזול בקודש דבר הראוי לזהירות רבה.
בנוסף לכך הרב קוק הנחה שיש להגיד שמדובר על הפרשת ביכורים 'זכר למקדש', שלא יבואו לכלל טעות. בדרך דומה הורה גם הרב עוזיאל לאנשי טירת צבי
"ויש בזה צד חיובי לזכור את חרבן המקדש ולאמץ תקותנו בבניינו... ולכן אין להימנע מחגיגת זאת שיש בה הודעה לשעבר ותפלה לעתיד. ותחזנה עינינו בשובך לציון כבתחילה. וכך נאה ומחוייב עלינו לזכור את חרבן ירושלים והמקדש בראש כל שמחתנו בכדי שנזכה לשמוח בבנינה" (משפטי עוזיאל תניינא יו"ד סימן ק).
הרב עוזיאל עומד על המשמעות של טכס כזה בימינו כתפילה ותודה על היבול, ובמקביל זכירת בית המקדש.
מצד שני יש לשים לב שקיים דמיון לביכורים במעשה אך ריחוק ממשמעות המצווה. נחמה ליבוביץ עומדת על ניגוד זה שקיים בחגיגה זו כפי שהיא בחלק מהקיבוצים:
"בימינו אחר שובנו לארצנו, ארץ הקודש, לעבדה ולשמרה ולאכול מפריה. חשבו רבים שלא משומרי מצוות על פי התורה 'להחיות' מצווה זו של קציר העומר ולהפכה ל'טקס' חקלאי. הכוונה היא להבליט את אופיו הטבעי חקלאי של טקס זה... מגמה לטשטש את אופיה התורני של המצווה, להפכה לשמחה ביש החמרי, ללבות את יצר גאוות האדם בעמלו, בכוחו ובהונו... הלוא אין בזה אלא העמדת הקמח, פשוטו כמשמעו, במקום התורה, ולא ראיית הקמח כאמצע הכרחי לקיומה של התורה[8]".
מטרת העלאת הביכורים לירושלים היא ההבנה מהיכן הגיעו הפירות, אמירת תודה לקב"ה ולימוד תורה ודביקות בקב"ה. היו מקומות שלקחו את הטכס אך ניתבו אותו לכיוון שונה- במקום לשים במוקד של הקב"ה המוקד נע סביב יכולות האדם והדגש על השפע החומרי לו זכינו. במקום שהמצווה תרומם את האדם מהבחינה הרוחנית, המצווה גוררת לתחושה של כוחי ועוצם ידי ומדגישה דווקא את החומר.
סיכום
בשלושת השיעורים האחרונים עסקנו במצוות שעיקרם עמידה לפני ה'. ראינו שמצוות שמחה קיימת גם בימינו ואינה תלויה בקרבן שלמי חגיגה. לעומת זאת לגבי מצוות עליה לרגל יש מחלוקת בין הראשונים ויתכן שלכל השיטות יש מעלה טובה בעלייה לרגל גם אם אין חיוב פורמלי.
בשתי מצוות אלו ראינו שניתן לקיים את רצון התורה בימינו למרות שהגדר ההלכתי חסר לאחר החורבן. בשיעור השבוע עסקנו במצוות שפקעו לאחר החורבן, אך מצד שני היו שחידשו אותם מהבחינה הטכנית אך עקרו את שורש המצווה. ראוי לשים לב לכך שתוכן המצווה משמעותי ולא רק הקיום הטכני. דבר זה עומד בשורש ההבדל בין קיום הביכורים בקיבוצים הדתיים כפי שהורה הרב עוזיאל ובין חגיגת הביכורים תוך רמיסת הקודש, חילול המועד ופספוס משמעות המצווה[9].
[1] כוונתנו לשיעורים אודות שמחת יום טוב, ועליה לרגל בימינו.
[2] וראה בדברי תוספות כיוון שונה בהסבר הסוגיה.
[3] הגמרא במכות ציטטה רק את ראשית הפסוק שהביא הרמב"ם ללימוד בין בכור ומעשר שני- " וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ..." (דברים יד,כג). הפסוק יוצר קשר בין בכורות הבקר ובין המעשר שמובא לירושלים. הפסוק במלואו מובא גם בסוגיה המקבילה בתמורה כא,א.
[4] וראה גם רמב"ם הלכות ביכורים ב,א.
[6] עוד בעניין היחס בין מעשר שני ושלמים ראה בדבריו של ר' אביהוד שוורץ .
[7] ראה בעניין זה בדבריו של הרב זולדן- "חגיגות ביכורים לאחר החורבן".
[8] עיונים בספר ויקרא עמוד 335 הערה 2, וראה גם בתחילת עמוד 354.
[9] וראה בשיעורנו במסכת פסחים- 'אכילת צלי בערב פסח', על אפשרות אכילת זכר לקרבן הפסח לאחר החורבן.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)