על תחפושת וטרגדיה - סיפור ר' חייא בר אשי ואשתו

אגדות הש"ס

שיעור מספר 17

על תחפושת וטרגדיה - סיפור ר' חייא בר אשי ואשתו

א. הקדמה

בשיעורים האחרונים עסקנו באגדות שחלק מהעיצוב הספרותי שלהן כלל רמיזה, נסתרת או גלויה, לסיפור מקראי כלשהו. קריאת הסיפור המקראי ברקע העשירה את עיצובה של האגדה ואת המסר שלה. כך, סיפור יוסף והגביע שלו עמדו ברקע סיפור מר זוטרא והגביע הגנוב; וסיפור קריעת ים סוף והנהגתו של משה רבנו עמדו ברקע האגדה על ר' פנחס בן יאיר, והיוו חלק ממלאכת בניית הדמות של ר' פנחס, שיהיתה מטרת שני החלקים הראשונים באגדה הנ"ל.

השיעור הנוכחי עוסק גם הוא בסיפור שברקעו עומד סיפור מקראי, אלא שזהו מקרה מורכב מעט יותר: הרמיזה לסיפר המקראי אינה מפורשת, וכן היחס בין הסיפור המקראי לסיפור התלמודי אינו פשוט כל-כך, כפי שנראה.

ב. סיפור ר' חייא בר אשי ואשתו (תלמוד בבלי, קידושין פ"א ע"ב)

א[1]

רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה,

הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע.

ב

יומא חד שמעתינהו דביתהו,

אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי?

ג

יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה,

קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה.

אמר לה: מאן את?

אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא,

תבעה,

אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא,

שוור אזל אתייה ניהלה.

ד

כי אתא לביתיה, הוה קא שגרא דביתהו תנורא,

סליק וקא יתיב בגויה.

אמרה ליה: מאי האי?

אמר לה: הכי והכי הוה מעשה,

אמרה ליה: אנא הואי.

לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני,

אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני.

כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה.

דתניא: (במדבר ל) אישה הפרם וה' יסלח לה - מה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים. רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי[2], אמר: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה!

כיוצא בדבר אתה אומר: (ויקרא ה) ולא ידע ואשם ונשא עונו, כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב, אמרה תורה: ולא ידע ואשם ונשא עונו, מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב - על אחת כמה וכמה!...

ג. ניתוח הסיפור

שלושת חלקי הסיפור

הסיפור מחולק לארבעה חלקים, שמסומנים לעיל א'-ד': אקספוזיציה (מעין הקדמה, המתארת מצב קבוע שנמשך על פני זמן ומהווה מעין רקע לסיפור), ושלוש מערכות המתרחשות במסגרות זמן שונות אך קרובות זו לזו, והמוצגות על ידי תיאור זמן שפותח כל מערכה ('יומא חד', 'יומא חדא', כי אתא לביתיה').

לשלושת חלקי הסיפור עצמו נוסף מעין נספח שמכיל שתי אמירות של ר' עקיבא, שהראשונה ביניהם קשורה לסיפור מכיוון שהיא עוסקת במי שעשה מעשה מתוך כוונה לחטוא אך בפועל יצא שלא חטא.

בפתיחת הסיפור מסופר על ר' חייא בר אשי (להלן: רחב"א) שבכל יום, כאשר הי נופל על פניו, היה מתחנן לפני ה' שיצילנו מיצר הרע. פתיחה זו מעוררת את הסקרנות - ממה בדיוק חושש רחב"א, משום שבקשה כזו שחוזרת על עצמה ודאי עומד מאחוריה רקע כלשהוא שאינו ידוע לקורא.

פתיחת הסיפור, המתארת מצב שחוזר על עצמו ומתמשך, היא, כאמור, מעין רקע למה שיתרחש בסיפור. העלילה עצמה שמתרחשת ב'זמן אמת' מתחילה למעשה בחלק השני, שהקורא מוכנס אליו באמצעות הביטוי 'יום אחד'. כאן מתואר שיום אחד, אחד מהימים הרבים שבהם רחב"א היה מתחנן את התחינה הנ"ל, שומעת אותו אשתו. האישה מגלה לקורא במחשבותיה נתון חשוב: שזמן רב עבר מאז הם חיו חיי אישות של ממש, ומדבריה עולה שהיא מייחסת זאת לגילו המבוגר - היא חשבה שכוחותיו, וממילא גם יצרו, נחלשו מאד. על כן, היא מופתעת מאד מתפילתו, שממנה עולה שעדיין קיים אצלו יצר שהוא נאבק בו ומתפלל להינצל ממנו.

בחלק הבא מחליטה האישה כנראה לנסות את בעלה ולבדוק את מצבו - לבדוק האם אכן הבנתה נכונה, ואולי גם לבחון את נאמנותו כלפיה. היא מתקשטת, מתייפה, ומתחפשת לצעירה, ועוברת לפניו מספר פעמים כשהוא לומד, כך שהוא אינו יכול להתעלם. כשהוא שואל לזהותה היא מציגה את עצמה כאישה בשם 'חרותא', שכנראה הייתה מוכרת כאישה יפה ומופקרת[3], והיא אומרת שהיא שבה אתמול ממקום כלשהוא. פרופ' יונה פרנקל, שמקדיש כמה פסקאות קצרות לסיפור זה בספרו האחרון[4], מתייחס גם לשם ה'אישה', וטוען שלפנינו כפל משמעות, שכן המילה 'חרותה' מופיעה במשנה במסכת חולין במשמעות אחרת:

ואלו כשרות בבהמה... וחרותה בידי שמים....

(משנה, מסכת חולין, פרק ג' משנה ב').

המקרה 'חרותה בידי שמים' מוסבר בברייתא שמובאת בגמרא:

תנו רבנן: איזוהי חרותה? כל שצמקה ריאה שלה...

(חולין נ"ה ע"ב).

מכאן, ש'חרותא' יכול להתפרש בלשון התלמוד כ'מצומקת'. כאמור, המשמעות הפשוטה של המילים היא אישה בשם 'חרותא', שחזרה ממקום מסויים (וייתכן שמשמעות השם בסיפור יכולה להיות מלשון חירות, שאישה זו נוקטת מההלכה ומכל המוסכמות). ברם, ניתן גם לקרוא את המילים הללו במשמעות אחרת: כ"מצומקת" (זקנה שעורה הצטמק וכבר אינו יפה כשהיה) ש"חזרה" (להיות צעירה ורעננה)[5]. משמעות נוספת שאולי מסתתרת מאחורי המילה 'חרותא' מובאת על ידי פרנקל בשם ח' קוהוט, שמביא ב'ערוך השלם' את המדרש בתנחומא בלק, שדורש את 'פי החירות' כמקום זנות[6].

ואכן, כאן היצר הרע מתגבר והוא תובע אותה. כדי לבחון עד כמה היצר חזק ואילו כוחות טמונים בו, היא מבקשת בתמורה שיביא לה קודם רימון שנמצא על ראש העץ, והבעל, אף שכבר איננו צעיר לימים, מגלה גם הוא בעצמו כוחות רעננים, קופץ ומביא את הרימון.

הסיפור מצניע מאיתנו את אשר אירע בהמשך ביניהם, ומתאר כעת את השלב הבא, חזרתו של רחב"א לביתו, שפותחת מערכה חדשה: הגיבורים חוזרים כל אחד לעצמו ול'גילו', והם נפגשים שוב במקום הטבעי - ביתם המשותף.

רחב"א, שכעת מודע לחטאו, מלא ברגשות אשם ובחרטה. הוא פוגש את אשתו מסיקה את התנור, וקופץ לתוכו כדי להיענש על חטאו. למעשה, הוא גוזר על עצמו מוות בשריפה. יתכן שבדומה לבת כהן שזינתה שמומתת בשריפה בגלל שחיללה את אביה הכהן, גם הוא מרגיש שבחטאו קיים אלמנט של חילול משפחתו, או שכחכם הוא מרגיש שהוא חילל שם שמים. אשתו שואלת אותו לפשר מעשהו והוא מתוודה בפניה על כל המעשה. כאן אשתו חושפת את העובדה שהיא זו שהתחפשה ופיתתה אותו, ובטוחה שבכך ינצל מהמוות האיום שגזר על עצמו. ככל הנראה, על אף שנכשל בניסיון שהעמידה לו, ועל אף שהתכוונה להוכיחו על כך ולהביאו להכיר גם בחטאו כלפיה, היא ודאי לא התכוונה להחמיר איתו עד כדי שימות. אך את רחב"א סיפורה של האישה אינו מרגיע. ראשית, הוא אינו מאמין לדבריה, עד שהיא מוכיחה אותם באמצעות סימנים[7] (אולי כגון הרימון שהביא לה וכדו'). אך מעבר לכך, רחב"א מחמיר עם עצמו משום שעובדת היותה של האישה המפתה אשתו אולי משנה את המציאות החיצונית, ויוצא שלא חטא בפועל בביאה על אישה אחרת; אך את המציאות הפנימית - את הכישלון האישי הצורב שלו, את נפילתו וכניעתו ליצר שמבישה אותו, אין מה שימחק לדעתו, ולכן הוא עונה 'אני התכוונתי לאיסור'.

אחריתו של רחב"א לא ברורה כל כך. מהסיפור נראה בפשטות שהוא יצא מהתנור, אך הצטער והתענה כל ימיו ומת, כנראה מהנזק שבכל זאת נגרם לו מהתנור. פרנקל טוען שמהמשפט האחרון אינו מצוי בכתבי היד, ואינו חלק מקורי מהסיפור, ולפי זה הוא לא הקשיב כלל לדברי אשתו, נשאר בתנור ונשרף. כך או כך, רחב"א לא סולח לעצמו בשל העובדה שזו הייתה אשתו, ומעניש את עצמו באופן חמור מאד.

הנספח

ה'נספח' לסיפור מוסיף אמירה כללית ברוח מסקנתו של רחב"א: דרשת הכתוב שם אומרת שמי שהתכוונה לעבור בחטא על נדרה, אך התברר שאין היא חוטאת מפני שכבר הפרו לה אותו - חייבת בכפרה. אמנם, שיפוטו העצמי של רחב"א נראה אף חמור מכך, מפני שלא מדובר רק בבקשת מחילה וכפרה מה' על חטאו, אלא על הענשה עצמית במלוא חומרת מידת הדין.

לפנינו, אפוא, סיפור שמדבר על כוחו ההרסני של היצר הרע, ובייחוד יצרא דעריות, שקשה אף לאנשים גדולים וצדיקים לעמוד כנגדו. הסיפור אף מציג בפנינו את התיקון שעושה רחב"א לחטאו, שכרוך בייסורים רבים ובנכונות לאבד את חייו כדי לכפר על חטאו. הסיום הקשה והטרגי של הסיפור, שמתבטא בייסורים שאותו צדיק מקבל על עצמו, מעצים את האזהרה מפני היצר וההרס שהוא עלול לעולל.

סופו הטרגי של הסיפור

אמנם יש להדגיש שזהו סוף קיצוני במיוחד. לא כל הסיפורים בתלמוד שבהם הגיבור, אף כשמדובר באיש ירא שמים, נופל קרבן ליצרו, מסתיימים באופן קשה כזה. ישנם סיפורים אופטימיים יותר, שמלמדים שגם ממקום של נפילה קשה ניתן להתרומם ולתקן. למשל, ישנו סיפור ידוע במנחות (מ"ג ע"ב) על האדם שהיה זהיר במצוות ציצית, אשר נסע לזונה מפורסמת בכרכי הים, והתכוון לחטוא; אך ברגע האחרון הציצית מזכירה לו ומונעת את החטא. הסיפור מסתיים בכך שהיא מתגיירת ונישאת לו. כמובן שבמחשבת היהדות לדורותיה נכתבו דברים רבים על כוחה של התשובה ויכולת התיקון וההתרוממות גם מנפילות עמוקות, ואין כאן המקום להאריך בכך. ייתכן שהסיבה שסיפור כל-כך קשה נבחר כאן על ידי הגמרא נעוץ בהקשר הרחב בסוגיה.

ד. ההקשר הרחב של הסיפור בסוגיה

הסיפור שקראנו זה עתה הוא למעשה חלק מסדרה של סיפורים המצויים בסוגיה לקראת סוף מסכת קידושין. הסוגיה נסובה על המשנה שעוסקת באיסור ייחוד (פרק ד', משנה י"ב). לאחר דיון הלכתי בגדרי האיסור, הגמרא מתארת אמצעי זהירות והרחקה שונים שנקטו בהם אמוראים גדולים (כגון רבא ואביי). לאחר מכן מובאים חמישה סיפורים שמראים כיצד השטן - הוא יצר הרע - מסוגל לגבור גם על גדולי החסידים והחכמים. הסדרה פותחת בסיפור הידוע על רב עמרם חסידא, שנקט באמצעי זהירות וסילק מבעוד מועד את הסולם הכבד מהעליה שבה הושכנו השבויות, כדי שאי אפשר יהיה פיזית להגיע אליהן. למרות זאת, כשמתעורר יצרו הוא מצליח להציב לבדו את הסולם ולהתחיל לעלות בו. אמנם, כוחו הפנימי בכל זאת גובר והוא נעצר בכל כוחו באמצע הדרך, אך נאלץ לצעוק ולהזעיק אנשים אחרים למקום כדי שיצליח במאבקו להכריע לגמרי את היצר. בסיפורים הבאים השטן מלמד לקח את אותם חכמים שמזלזלים בכוחו ומאמינים שמעלתם הרוחנית מונעת אותם מלהיכנע לו.

הסיפור שעסקנו בו כאן הוא הסיפור האחרון, ויחד עם הדרשות שב'נספח' שהובאו לעיל הוא חותם את הסוגיה. נראה שהגמרא בחרה לסיים בסיפור קשה וטרגי כל-כך כדי להגדיל את ההרתעה בהקשר של הדין הנידון בסוגיה: איסור ייחוד נראה כאיסור קל - למעשה לא נעשה שם דבר, ולפעמים אף מדובר בייחוד פנויה, שבו אפילו אין פוטנציאל לאיסור עריות של ממש; ודווקא משום כך נראה שהסוגיה מעוניינת להזהיר ולהרתיע מאיסור הייחוד, ועל כן היא מעצימה כל-כך את כוחו ויכולתו של היצר הרע, ואת ההרס הפוטנציאלי הנורא שטמון בו. סיפורנו הוא סיפור של מאבק מתמשך ביצר, שברגע אחד קטן גובר על החכם, והוא משלם על כך מחיר כבד וטרגי. אם כן, בהקשר הסוגיה נראה שזהו המסר של הסיפור.

אולם, ישנה דרך נוספת, שונה במקצת, לקרוא את הסיפור, וקריאה זו עולה בין השאר מהתבוננות בסיפור מקראי שכמה פרטים בסיפורנו מקבילים לפרטים שבו - סיפור יהודה ותמר בספר בראשית (בראשית, פרק ל"ח).

ה. ההקבלות לסיפור יהודה ותמר

הדומה והשונה בין הסיפורים

ישנם מספר פרטים בסיפור רחב"א המזכירים את סיפור יהודה ותמר: ישנה אישה המתחפשת לזונה ומפתה איש ממשפחתה; האישה דורשת לפני המעשה חפץ מסוים; לאחר מעשה - אחד מהעושים נידון להישרף; האישה מוכיחה לאיש שהיא זו שהתחפשה על ידי סימנים. ההקבלות האלה בולטות כל-כך שקשה להתעלם מהקשר בין הסיפורים. צריך אפוא לנסות ולהבין: מהו המסר שטמון בהקבלה זו? מה מוסיפה ההקבלה להבנת סיפור רחב"א?

נראה שלצד ההקבלות יש לתת את הדעת על ההבדלים הגדולים שבכל זאת קיימים בין הסיפורים. ראשית, בסיפור יהודה ותמר ככל הנראה באמת התבצע חטא - יחסים בין אדם לכלתו[8], (אמנם מבלי שיהודה יהיה מודע לחומרת הדבר בעת מעשה); ואילו בסיפור רחב"א למעשה התברר בסופו של דבר שלא היה בפועל חטא. לאידך גיסא, אחד ההבדלים הבולטים ביותר הוא האופן שמסתיים הסיפור: סיפור יהודה ותמר מסתיים באופן אופטימי מאד - יהודה מודה בצדקתה של תמר, תמר ניצלת מהשרפה, ומהחיבור ביניהם זוכה תמר בשני ילדים, שהם שמעמידים לבסוף את שבט יהודה בכלל ואת דוד, גדול מלכי ישראל, וביתו, בפרט. ואילו סיפור רחב"א נגמר באופן טרגי.

מוקד סיפור רחב"א

למעשה, אם נתבונן בסיפור רחב"א כאשר ברקע סיפור יהודה ותמר, נראה שהוא טרגי מאד לאורך כל הדרך, טרגיות שמחודדת מאד על ידי ההשוואה לסיפור המקראי. הטרגדיה איננה מתמצה בכניעה ליצר או במותו הקשה של החכם. ההקבלה לסיפור יהודה ותמר מעמידה במוקד סיפור רחב"א עניין אחר לגמרי, והוא היחסים בין רחב"א ואשתו.

בסיפור המקראי תמר מבצעת את תחבולתה נגד יהודה בגלל העוול של התעלמותו ממנה. הוא נמנע מלתת לה, למרות הבטחתו, את בנו הקטן. הימנעות זו נועדה להגן על הבן, אך בכך יהודה גוזר את דינה של תמר לאלמנות ועגינות נצחית, ואף מונע ממנה כל סיכוי ללדת ילדים ולגדלם, על לא עוול בכפה. למעשה, היא תיאלץ לחיות בבדידות מוחלטת, כשהיא מנותקת מהמשפחה שהיא כרגע שייכת אליה, משפחת בעלה, ככל כלה באותם ימים שהתנתקה מבית אביה ומשפחתה היא מעתה משפחת האיש. במעשה שלה תמר איננה רק מעוניינת ללמד את יהודה לקח חשוב, (שהוא אכן לומד); היא מעוניינת בחיבור בחזרה למשפחתה, ומעוניינת בזרע, בהמשכיות ובילדים שיהיו שלה. המהלך שלה מצליח, משום שיהודה, כשהוא מכיר בטעותו, מסוגל פתאום להבין את נקודת מבטה, ועל כן הוא רגיש דיו לא רק לפטור אותה מגזר הדין האיום, אלא אף לאמצה חזרה למשפחה; וילדיה, על אף החטא שבהורתם, הופכים באופן רשמי לדור ההמשך המפואר של המשפחה. זהו סיפור אמיתי על תיקון אפשרי, גם ממקומות הבעייתיים ביותר של החטא.

בעייתה של תמר והבדידות שנגזרה עליה מחדדת מאד את מצבה של האישה בתחילת הסיפור. האישה, שכבר זמן רב שורר נתק, לפחות גופני, בינה לבין בעלה, מגלה לפתע שהדבר אינו נובע מזקנותו, אלא מכך שמשהו נפגע ביחסו אליה או בקשר ביניהם. לעיל כתבנו שהיא מעוניינת לנסותו, וללמד אותו לקח. לאור מעשה של תמר נראה שיותר מכך - היא מעוניינת להחיות את הקשר ביניהם. היא מתחפשת לאישה צעירה, ומנסה לגרום לבעלה לחשוק בה. היא מעוניינת בחיבור איתו לא רק כסוג של מבחן, אלא כצורך אמיתי שלה בחידוש הקשר ביניהם, ולכן ייתכן שבאופן פרדוקסלי היא 'מעוניינת' שהוא יכשל. יתכן שגם הפרי שהיא מבקשת ממנו רומז לכוונות שלה לפריון של הקשר ביניהם: היא קיוותה שבעקבות המעשה החד-פעמי שנעשה בתחפושת, לאחר שהיא תגלה את זהותה האמיתית, הוא יגלה אותה מחדש, והדבר יחדש וירענן את האהבה ביניהם. היא מעוניינת שהקשר ביניהם ישוב באמצעות גיחה זמנית לצעירותם - היא בחזות צעירה והוא בכוחות צעירים שמופגנים בקפיצה לעץ - למה שהוא היה בעבר, בימי נעוריהם.

ברם, האישה נכשלת. רחב"א הזדעזע ממה שקרה, ומעוניין מיד ובאופן רדיקלי לתקן את מעשהו; אך הוא רואה רק את הנפילה שלו, את הכישלון הנוראי האישי שלו שצריך לכפר עליו, ולא את הפוטנציאל לבניה של הקשר ביניהם. האישה בטוחה שכאשר היא תאמר לו שהיא הייתה האישה ה'צעירה', לא רק שהוא ינצל מהמוות הנורא, אלא שהוא יתבונן בה אחרת והדבר יקרב ביניהם. המידע שהיא האישה שעמה נפגש היה יכול להקל עליו מאד, שכן לא התבצע בפועל חטא: תחושת ההקלה היתה עשויה להביא להתבוננות אחרת, בונה, כראייתו של יהודה, שחדל להתרכז בחטא שהתברר לו שחטא ומעדיף להתרכז בבנייה, בניית המשפחה ובניית זרעו. ברם, המצב אצל רחב"א שונה, מאיזו שהיא סיבה, מיהודה[9]. גם כאשר אשתו מצליחה לשכנע אותו שאכן המפגש היה איתה, הוא אינו נענה ל'הזמנתה' לפתוח מחדש את הקשר, אלא מוסיף להיות מרוכז בחטאו, בכניעתו ליצר, ובתיקון הטרגי שעומד לנגד עיניו כאפשרות היחידה לתקן כשלון כזה.

היחסים בין הדמויות לאורך הסיפור

התמה הזו מודגשת על ידי האופן שבו מעוצבים היחסים בין הדמויות בחלקי הסיפור השונים. בפתיחה ובחלק הראשון, כל אחת מהדמויות שבויה במחשבותיה: האיש מתואר כמתפלל, בינו לבין עצמו ובינו לבין בוראו; האישה מתוארת כחושבת מחשבות בעקבות מה ששמעה. אין דו-שיח ביניהם בחלק זה. בחלק הבא, כשהיא מחופשת ל'חרותא' מתעורר ביניהם לראשונה דו-שיח אמיתי, ונוצרת אולי תקווה שהשיח יימשך. ברם, בחלק השלישי יש נסיגה, דווקא כאשר הוא שומע שזו הייתה אשתו. זהו, מבחינת האישה, סוג של שיא בסיפור, כפי שהוא בסיפור של יהודה ותמר, כאשר תמר מגלה לו שהערבון הוא שלו. דווקא ברגע זה, כאשר אשת רחב"א תולה תקוותה לחידוש הקשר, הוא שוב מתנתק מהשיח איתה וחוזר לשיח הפנימי שלו, לשיח עם היצר והשלכותיו. אכן, כאמור לעיל, זהו סיום מתאים מאד לסוגיה שעוסקת במאבק ביצר, ובצדדיו הקשים, המסוכנים וההרסניים של אותו יצר[10].

הקריאות השונות בסיפור

סיפור רחב"א הוא אפוא סיפור שניתן להיקרא בצורות שונות. הסיפור הוא טרגי ללא ספק, אך השאלה היא האם עיקר הטרגדיה הוא בנפילה בידי היצר ובעונש הקשה שמשית על עצמו רחב"א, או שמא יש לראות את עיקר הטרגדיה ביחסים בין רחב"א לאשתו, שאינם מצליחים בשום אופן להשתקם. הקשרו הרחב של הסיפור בסוגיה אכן ממקד את הסיפור בעניין היצר והשלכותיו ההרסניות; אך ההקבלה לסיפור המקראי של יהודה ותמר מחדדת מאד, על דרך הניגוד, את הטרגדיה של האישה שנותרת בבדידותה, ובכלל הטרגדיה של רחב"א ואשתו כזוג שהזוגיות ביניהם אינה מצליחה להשתקם.