דילוג לתוכן העיקרי

ראה | שמות ומקומות

קובץ טקסט

להאזנה

א. החוט השוזר את פסוקי הפתיחה

בספרות חז"ל ובמסורת הפרשנית ההולכת בעקבותיה, ספר דברים ידוע בשם "משנה תורה", כלומר החזרה של התורה. אמנם הספר אכן מכיל סיכום מסוים של החלקים העלילתיים של התורה, אך הנושא העיקרי של הספר הוא סקירה של המצוות.
הכתוב עצמו מנסח זאת בפסוקי ההקדמה של ספר דברים, המבססים את הרקע והמטרה של הספר (דברים א', א'-ה'): משה "דִּבֶּר... אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שם א'), בדיוק "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (שם ג'). הוא "בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה" (שם ה'). כשהם באים ביחד, המושגים "דיבור", “ציווי" ו"תורה" רומזים כי אנו עומדים לפגוש פרשה הלכתית. השימוש החוזר ונשנה בשורש ד.ב.ר (שם א', א', ג') מדגיש זאת, שכן שורש זה קשור פעמים רבות למצוות וחוקים א-להיים (ראו במדבר י"ט, א'-ב', דברים ה': ד'-ה', י"ט). ה"דברים" המוזכרים קודם ומהווים את שמו הסטנדרטי של הספר, הם למעשה "דברי ה' ”, דהיינו מצוותיו. כפי שהרמב"ן מנסח זאת בהקדמתו לספר, אלו הם ההוראות ההלכתיות של משה לדור העומד להיכנס לארץ, ועל כן ההוראה וההוראה-מחדש של הדינים הנחוצים לחיים בארץ המהווים את המוטיב העיקרי של הספר. אין זה מפתיע, אם כן, כי לאורך הספר מתייחס משה ל"חוקים", “משפטים" ו"מצוות" שיש לשמור עם הכניסה לארץ (ראו דברים ד': ה', י"ד, מ', ה': א', ז': י"א, י"א: ל"א-ל"ב, כ"ו: ט"ז, כ"ז: א').
אולם באופן מפתיע, לבד מעשרת הדברות (שם ה', ו'-י"ח) והתייחסויות פזורות אחדות לאיסור עבודת אלילים והמצוות או האיסורים הקשורים בו (ראו שם ו': י"ג-י"ד, ז': ג'-ה', ז': כ"ה-כ"ו), אחד עשר הפרקים הראשונים של הספר אינם מכילים כמעט אף מצווה פורמלית. למעשה, אפילו הפרשיות ההלכתיות שכן מופיעות בפרקים אלו, שונות בצורה בולטת מהצורה הרגילה של פרשיה הלכתית. פרשיות אלו מהוות יותר ניסיון של שכנוע והשפעה דתית, ציווי כללי על נאמנות, תוכחה, היסטוריה ומודעות היסטורית מאשר הוראה הלכתית כשלעצמה (ראו שם ה': א'-ל', ו': י'-ט"ו, ז': י"ז-כ"ו). בעוד אחד עשר הפרקים הראשונים מדברים תכופות על החשיבות של החוקים, המשפטים וכיוצא בזה, מעט מאד מצורות אלו נכלל בהם.
כל זה משתנה בתחילת פרשת ראה. לאחר התייחסות קצרה לטקס הברית שיש לערוך בהרי גריזים ועיבל עם הכניסה לארץ (שם י"א, כ"ט-ל"ב) והתייחסות נוספת ל"חוקים ומשפטים" שיש לקיים בארץ (שם י"ב, א'), התורה אומרת כך:
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא”                    (דברים י"ב, ב'-ג')
בסגנון ציווי המזכיר את זה של הפרשיות ההלכתיות של התורה, הכתוב מצווה על סדרת מצוות. עם הכניסה לארץ, בני ישראל צריכים לאבד את "מקומות" הפולחן של התושבים הקודמים. לא מדובר במיקום פיזי אלא מדובר במזבחות, במצבות ובחפצי הפולחן השונים הממוקמים במקומות אלו (כפי שנרמז בפסוק ג'). יתרה מכך, במה שיכול להיות דגש רטורי בלבד או אף ציווי נפרד, בני ישראל מצווים לאבד את עצם שמם של האלילים השונים, הפולחנים ואופני העבודה מן "המקום ההוא".
לאחר ציווי עשה מפורט זה, או סדרת ציווי עשה אלו, מופיע ציווי לא תעשה תמצתי. בהנגדה למה שהופיע קודם, הכתוב מודיע לבני ישראל כך:
"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם"                   (שם ד')
במקום זאת:
"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ”    (שם ה'-ז')
מנקודה זו והלאה, מצווה באה אחר מצווה וציווי אחר ציווי. בחמישה עשר הפרקים הבאים, עד לתחילת ההכנות לכריתת הברית והחזרה אל סיפור הר גריזים והר עיבל (שם כ"ו, ט"ז – כ"ז, ח'), התורה לא מכילה מאום מלבד מצוות. חמישה עשר פרקים אלו, המתחילים בתחילת פרשת ראה והמפנה שהיא פותחת, מהווים את ליבו של ספר דברים, המצוות שהובטחו בתחילת הספר.
בעוד הנושא של דחיית פרקי המצוות הוא בוודאי מעניין וניתן ללמוד ממנו רבות בנוגע למתודה והתפיסה של משה, הניתוח שלנו עד נקודה זו צריך להעלות סדרה מעניינת אחרת ושונה של נושאים שאנו חייבים להתמודד עימם. הבנת הנקודה המבנית המודגשת כאן משמעותה הבנה שבמובן מסוים, המצוות שהוזכרו בתחילתה של "פרשת משפטים", הפרשיה ההלכתית המתחילה עם פתיחת פרשת ראה ומהווה את הגוף האמצעי והעיקרי של ספר דברים, הן במובן מסוים המצוות ה"ראשונות" הנלמדות בספר.
לאור ההנחה כי הנושא של ספר דברים הוא הוראה והוראה-מחדש של המצוות לדור שעומד להיכנס לארץ, מצוות אלו נראות מרכזיות לאותה תפיסה. כאשר התורה מציגה מצוות אלו כ"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ" (שם י"ב, א') היא מתכוונת לכך במובן המוחשי ביותר. המצוות הבאות הן אלו שיש לעשותן בארץ עם הכניסה אליה, והן מהוות את המפתח להצלחה בארץ. אולם, מה מרכזי במצוות מסוימות אלו? במילים אחרות, מדוע נבחרו מצוות אלו כדי לפתוח את הגוף העיקרי של ספר דברים?
בנוסף, כפי שהיה עלינו לתפוש כבר, סדרת המצוות המובאת לעיל צריכה להיות מובנת כיחידה אחת. שני החלקים העיקריים שלה, הציווי לאבד את "מקומות" עבודת האלילים (שם, ב'-ג') ומצוות ה"עליה לרגל", הציווי לבוא ל"מקום" מסוים תוך הבאת קרבנות; וכן לאכול ולשמוח (שם ה'-ז'), מקושרים על ידי המונחים והרעיונות של "מקום" ו"שם". יש לאבד את "מקומות" עבודת האלילים עד כדי כך שעצם ה"שם" של האליל ישכח מאותו "מקום". בהקבלה כפולה, החלק האחרון של הפסקה קובע כי יש לבוא אל "המקום" שה' בחר בו לשכן את "שמו" שם.
יתרה מכך, בקשר אפשרי נוסף בין שתי הפסקאות, המילים "שָׁם" ו"שֵׁם" הן בעלות צליל דומה. בפסקה המתארת את שתי המצוות, שתי המילים מופיעות יחד שבע פעמים. מקום ושם מקשרים בבירור את שתי הפסקאות.
יתרה מכך, בנוסף לדימויים והמילים המקשרים את שני החצאים של הפסקה, התורה מספקת מכניזם ברור המקשר את שני החצאים של הפסקה. בין שני מצוות העשה, הציווי "לאבד" והציווי על "עליה לרגל", מכניסה התורה מצוות לא-תעשה, הציווי "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שם ד'). גם כאן לא ברור מהו בדיוק הדבר שאסור לעשות לה' א-לוהינו?
לבסוף, לאחר הניסוח השלילי של "לא תעשו כן" מופיע המילה "אך" בתחילת הציווי על "עליה לרגל". המובן של "אך" כאן הוא מובן של ניגוד, אסור "לעשות כן" לה' א-להינו אלא יש לעסוק ב"מצוות עליה לרגל". שני החצאים של פרשת המקום/שם עומדים ביחס של ניגוד. אולם, כאמור, התוכן והמשמעות של הניגוד של שתי מצוות העשה נותרים מעורפלים.
אם לסכם זאת, אנו עומדים לא רק בפני בעיה "חיצונית", הבעיה של המבנה והמרכזיות של סיפור המקום/שם בספר דברים, אלא גם מול בעיה "פנימית", המשמעות של כל אחת מהמצוות המסוימות המצויות בסיפור, הקשר ביניהן ויחס ה"הפכים" המוגדר בבירור על ידי התורה.
 

ב. מקום מרכזי כמוטיב מרכזי בפרשה

עד לנקודה זו, התמקדנו באופן צר בשבעת הפסוקים המהווים את הסיפור של מקום ושם הנמצא בתחילת פרק י"ב. אולם, למעשה, פסוקים אלו הם חלק מ"פרשת מקום" רחבה יותר, שנמשכת עוד כמה וכמה פסוקים. מבט מהיר בכתוב רומז לנקודה זו. ה"פרשה סתומה" (האמצעי שבו משתמשת במסורה כי לחלק את הטקסט של התורה לפרשיות) הבאה נמצאת רק לאחר שניים עשר פסוקים נוספים.
קריאת הטקסט תבהיר זאת עוד יותר. כפי הנראה, התורה לא מסתפקת בהזכרת "מצוות עליה לרגל" פעם אחת בלבד. בחזרה שהיא כמעט מילה במילה על הניסוח המקורי להביא את העולות, המעשרות והקרבנות השונים אל "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ", התורה חוזרת על מצוות העליה לרגל פעמיים נוספות. פסוק י"א ופסוקים י"ז-י"ח מתייחסים שוב לעולות, מעשרות וקרבנות והצורך להביא אותם ו/או לאכול אותם לפני ה' "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ". אם כן, במהלך חלק זה של הפרק, הן מצוות העליה לרגל, והן הדרישה לנסוע, להקריב, לעשר ולזבוח במקום מסוים, והן הביטוי "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ", מופיעים שלוש פעמים (שם: ה'-ו', י"א, י"ז-י"ח).
ספירה נוספת תשלים לנו את הפאזל המבני. לאורך החלק של "עליה לרגל" של הסיפור (שם ד'-י"ט), המילה "מקום" מופיעה חמש פעמים. אך אם נספור גם את מצוות העשה של "להכחיד" (שם ב'-ג'), המצווה המקדימה ומקושרת לאזכור הראשון של "מצוות עליה לרגל", נגיע למספר אחר. כפי שהודגש לעיל, הציווי נגד עבודת אלילים הפותח את הסיפור ומקדים את החלק של "עליה לרגל" מהווה דרישה להשמיד את מקומות עבודת האלילים ולאבד את שמם מאותם מקומות. אין זה מפתיע כי ב"סיפור המקום כולו המורכב מ"מצוות ההכחדה" והחזרה המשולשת על "מצוות עליה לרגל", המילה "מקום" מופיעה שבע פעמים, מספר משמעותי אף יותר.
נושא זה של מקום מהווה לא רק את הנושא המרכזי של הפרשייה הראשונה של פרשת ראה, אלא גם מוטיב חוזר המצוי לאורך הפרשה כולה. התורה חוזרת לביטוי והנושא של "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' " כמה וכמה פעמים לאורך פרשת ראה. מיד לאחר "סיפור המקום" עליו אנו מדברים, מופיעה פרשייה העוסקת בהיתר אכילת בשר שלא הובא כקרבן ומתארת את האיסור על אכילת דם (שם, כ'-כ"ח). בפרשייה זו, התורה מזכירה פעמיים את "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' " (שם: כ"א, כ"ו) ומתארת פעם נוספת את הצורך להביא את הקרבנות אל מקום מרכזי.
בדומה לכך, החלק האחרון של פרשת ראה מכיל שתי פרשיות של התורה הידועות בלשון הדיבור בשתי המילים הראשונות שלהן "עשר תעשר", פרשיה המתווה את דיני המעשרות (שם י"ד, כ"ב-כ"ט) ו"כל הבכור", פרשיה המפרטת את דיני בכור בהמה (שם ט"ו, י"ט-כ"ג). כל אחת משתי הפרשיות הללו חוזרת פעם נוספת על הנושא של מקום מרכזי. כשהתורה כותבת את פרטי דיני המעשרות והבכורות שכבר התייחסו אליהם הציווי ה"עליה לרגל" המקורי, היא מדגישה את הצורך להביא את המעשרות והבכורות אל מקום מסוים ומתייחסת שוב ושוב אל "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (שם י"ד: כ"ג, כ"ד, כ"ה, ט"ו: כ').
לבסוף, פרשת ראה מסתיימת בפרשייה נוספת המזכירה את "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' " ומדגישה את הנושא של מקום מרכזי. סופה  של פרשת ראה מורכב מחזרה על מחזור החגים פסח, שבועות וסוכות. שלא במפתיע, התורה חוזרת ומתייחסת לדרישה לבצע את הטקסים והחגיגות השונות "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ” (שם ט"ז: ב', ו', ז', י"א, ט"ו, ט"ז) ובוחרת נקודה מסוימת זו בתורה כדי להתוות את הדרישה המסוימת לעליה לרגל בחגים (שם ט"ז).
אם כן, המונח והרעיון של מקום מהווה לא רק את הקשר בין "מצוות ההכחדה" ו"מצוות העליה לרגל" אלא גם את הסמן של "פרשת מקום" הגדולה יותר ואף תבנית לעיסוק מרכזי של פרשת ראה. שוב ושוב, התורה חוזרת לרעיון של מקום מרכזי, הדרישה לעלילה לרגל ו"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'”.
 

ג. חלוקת ספר דברים

יתכן בהחלט כי כבר עשינו הרבה מעבודת החשיבה הנצרכת לפתרון הקשיים שהועלו לעיל. כפי שהניתוח שלנו עד כה הדגים, “מקום" והרעיון של מקום מרכזי מהווים מוטיבים עיקריים בכתוב החל מהמפנה בתחילת פרשת ראה. אם לנסח זאת בשפה שפיתחנו קודם, המעבר אל פירוט ה"דברים", המצוות שמהוות את עיקר ההכנה לכניסה לארץ, מלווה בשינוי במושא המיקוד.
ניתן לנסח את הנקודה באופן מעט שונה לאור האזכור של הר גריזים והר עיבל, בדיוק לפני "פרשת מקום" – ממש בתחילת המפנה בספר דברים. מיד לאחר התייחסות קצרה לרעיונות של "שמיעה למצוות" ו"אי שמיעה אל המצוות" והאפשרויות של "ברכה" או "קללה" הנמצאות בפסוקים הראשונים של פרשת ראה, התורה אומרת כך:
"וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה... אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ"             (שם י"א, כ"ט-ל"א)
האזכור הקצר והמעורפל של הטקס בהר גריזים והר עיבל נראה שלא במקומו. ואכן, הפרטים של הטקס  שיש לערוך עם הכניסה לארץ לא ינתנו עד לאחר חמישה עשר פרקים נוספים (ראו שם כ"ז, א'-כ"ו). למעשה, האזכור של הטקס הנקודה זו מחלק את ספר דברים לשלושה חלקים: החלק שלפני אזכור הטקס בגריזים ועיבל (א', א' – י"א, כ"ה), החלק שבין האזכור הקצר וההוראות המפורטות (י"א, כ"ו – כ"ו, י"ט) והחלק שלאחר ההוראות המפורטות של הטקס (כ"ז, א' – ל"ד, י"ב). חלוקה גסה זו לשלושה חלקים והתוכן הטקסטואלי והנושאי שלה ניתנת לסיכום בטבלה כלהלן:
 
חלק 1
א, א – י"א, כ"ה
הוראת ההיסטוריה על ידי משה, תוכחה של העם, המרצות דתיות כלליות, עידוד ואזהרה
חלק 2
י"א, כ"ו – כ"ו, י"ט
אזכרו ראשון של הטקס בהר גריזים / עיבל, הוראת המצוות שיש לקיים בארץ
חלק 3
כ"ז, א – ל"ד, י"ב
פרטי הטקס בהר גריזים / עיבל שיש לקיים עם הכניסה לארץ, הברית שנכרתה לפני מותו של משה, הנאומים האחרונים של משה
 
ככל הנראה, האזכור של הטקס בהר גריזים והר עיבל משמש כהקדמה לגוף העיקרי של המצוות המהווה את ליבו של ספר דברים. אולם, אזכור הטקס משמש גם לצורך העברתנו קדימה בזמן ובמרחב לנקודה בה בני ישראל באמת יכנסו לארץ. בעוד בחלק הראשון של הספר משה מדבר על עתיד מופשט, בחלק השני של הספר משה מדבר על מציאות ממשית, של ירושת הארץ, חיים בארץ ושמירת המצוות בארץ. במילים אחרות, המעבר להקשר המוחשי של הימצאות בארץ והמצוות שיש לקיים בארץ מלווה על ידי המעבר אל הרעיון של מקום וההתמקדות ברעיון של מקום מרכזי, "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ”.
 

ד. הצורך במקום בכניסה לארץ

שלא במקרה, ההקשר המוחשי של הימצאות בארץ מתחיל עם "פרשת מקום" שבפרשתנו. כל חברה זקוקה לארגון, למרכז פוליטי, חברתי ודתי. בעודם במדבר, החברה של בני ישראל סבבה סביב המשכן, משכנו של ה' (שמות כ"ה, ח'), והמקום אליו הביא כל יחיד את קרבנותיו (ויקרא א', ב'-ג'). בנוסף, או אולי כתוצאה מכך, המשכן היווה את המרכז החברתי והפוליטי של החברה הישראלית. בני ישראל חנו סביב למשכן ואספות העדה התקיימו במשכן (ראו במדבר י': ג', ט"ז, י"ט, כ"ה: ה'-ז').
כמעט ואין צורך לציין, שסידור זה לא יהיה קיים יותר עם הכניסה לארץ. העם יתפזר ויתיישב לכל אורכה ורוחבה, והלכידות חברתית והאחידות החברתית, הדתית והפוליטית תאבד. שלא במקרה, התורה מצווה על "עליה לרגל" פעמים רבות ב"פרשת מקום" שלנו בדיוק בתפר בין החיים במדבר והחיים בארץ. הכניסה לארץ מצריכה יצירת מקום שישמש כמרכז הדתי, החברתי והפוליטי של החברה הישראלית המפתחת. הכניסה לארץ משמעותה התמקדות במיקום מרכזי וב"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ”.
שלא במקרה, התורה מזהה תחילה את המקום שה' יבחר עם המונח "לְשִׁכְנוֹ" (דברים י"ב, ה'). המילה היא מהשורש ש.כ.ן ומהווה משחק מילים ברור למול ה"שכינה" של ה' במשכן (ראה שמות כ"ה, ח'), ולמול עצם השם "משכן". בדומה, כשהיא מונה את הדברים השונים שיש להביא אל המקום הנבחר, בציווי הראשון על עליה לרגל, התורה מציבה את הקרבנות במקום הראשון. ה"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ” מהווה הן תחליף והן המשך לתפקיד הדתי והחברתי של המשכן.
"פרשת מקום" היא בדיוק על נושא זה, על הרעיון והתפקיד של מקום, של המשכן, ועל התחליף שלו, והאחידות הדתית והחברתית של החברה הישראלית. לאור זאת, שתי מצוות העשה של איבוד מקומות עבודת האלילים והעליה לרגל אל "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ” מהווים את הפתיחה  של דיון רחב יותר על מקום, לכידות ואחידות דתית. הדרישות של "מקום", לכידות ואחידות מכתיבות כי שום "מקום" אחר לא יכול להתקיים. כיוון שכך, הפרשיה פותחת בדרישה להשמיד את כל שאר ה"מקומות" בהם פולחן דתי, בעיקר מהסוג האלילי, התרחש. אפילו עצם הזיכרון של "מקום" אחר או שונה, של מקום קדוש חילופי אפשרי, מעמיד בסיכון של יצירת מרכזים חילופיים וערעור האחידות הפולחנית והסוציו-דתית. הוא אפילו יכול להוביל לעבודת אלילים עצמה.
בנוסף, שלא כמו עובדי האלילים, שבהתאם לפולחן המושחת עבדו לאלוהיהם "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן", כלומר בכל מקום בו הם רצו, דת נאותה, עבודת ה', דורשת מקום מרכזי אחד. כפי שהתורה קובעת כשהיא מקשרת את ציווי ההכחדה (המנוסח בלשון עשה אך במהותו הוא נגד עבודת-אלילים) עם מצוות "עליה לרגל" – "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם". א-לוהות נאותה דורשת פולחן אחיד וצייתני ההולך לפי כללים. הוא מתרחש רק במקומו, במקום שהוא יבחר (ראו רשב"ם דברים י"ב, ד'). במילים אחרות, בחזרה אל אחד מהנושאים המוקדמים שלנו, מצוות ה"הכחדה" וה"עליה לרגל" מציגות אופנים הפוכים של פולחן - הפולחן המבוזר, הבלתי מוגבל במהותו והכאוטי של אלוהויות שווא, והפולחן הממורכז, המוגבל והמאחד מבחינה דתית של ה' במקום בו יבחר.
מיותר לומר, שהעדפתה של התורה ברורה מאד.
 

ה. שם ולא מקום

בנקודה זו, כבר איננו צריכים להיות מוטרדים מן הבעיות עימן פתחנו. הקריאה המפרשת את הטקסט לפי נושא האחידות הסוציו-דתית מסוגלת להסביר את המיקום של המצוות הללו בתחילת החלק השני של ספר דברים. כפי שצוין לעיל, המעבר לחיים בארץ דורש מערכת שתמלא את התפקיד שמילא המשכן במשך ארבעים שנות המסע במדבר. מכאן המרכזיות של מקום אחד המפורשת במצוות ה"הכחדה" וההתמקדות במקום במצוות "עליה לרגל" החוזרת פעמים רבות. בנוסף, כאמור, קריאה זו יכולה להסביר את היחס הפנימי בין שתי המצוות. יחס הניגוד בין שתי המצוות משמש כדי לשלול סוג מסוים של פולחן ולדרוש אופן פולחן ממורכז ואחיד.
אף על פי כן, בעוד פירוש ה"אחידות" יכול לטפל בקשיים, נראה שדבר מה אחר לחלוטין עשוי להתרחש בעיון בכתובים. הקבלה מעניינת בין הטקסט שלנו לאירועים שאחרי ההתגלות הראשונה בסיני תסייע להצביע על גישה חילופית.
מיד לאחר נתינת עשרת הדברות, ה' אומר למשה להודיע לבני ישראל את הדברים הבאים:
"אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:  מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ"          (שמות כ', י"ח-כ')
מיד לאחר ההתגלות של עשרת הדברות ופחדם של העם מפני ה', ה' מנצל את ההזדמנות להעביר כמה מסרים חשובים. ראשית, העם צריך להישאר נאמן לה', אסור להם לעסוק בשום צורה של עבודת אלילים, או אפילו משהו שדבק בו ריח עבודת אלילים. אפילו "אלֹהֵי זָהָב", הביטוי בו משתמש משה לתיאור עגל הזהב (שם ל"ב, ל"א), אסורים בתכלית האיסור. שנית, בצד החיובי, על העם לעבוד את ה' בצורה מסוימת. עליהם להקים מזבח אדמה ולהקריב קרבנות ב"כל המקום" שבו "שם ה' " נוכח. אם לצרף זאת, יראת ה' ונאמנות לה' מתגלמים בצמד המצוות של שלילית אופני פולחן אליליים והקרבת קרבנות במקום של שם ה'.
נראה ברור, כי המקבילה לפסוקים אלו הם המצוות ה"הכחדה" וה"עליה לרגל" בספר דברים (י"ב, א-ז). כפי שמילותיו של ה' בספר שמות פותחות בציווי אנטי-עובדת אלילים (או אנטי אופני פולחן אליליים), כך מילותיו של משה בספר דברים. כשם ש"אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב" אסורים לבני ישראל לאחר עשרת הדברות (שמות כ', כ)', כך גם אסור להם לעבוד על ההרים, על הגבעות, תחת העצים, במזבחות, במצבות ובפסלים של פולחני האלילים (דברים י"ב, ב'-ג'). כמו כן, כפי שבספר שמות החלק האחרון של סיפור הנאמנות/פולחן דורש קרבנות "במקום" שבו נמצא שם ה' (שמות כ', "א), כך גם מצוות ה"עליה לרגל" הנמצאת בספר דברים דורשת קרבנות ב"מקום" שבו שם ה' "שוכן" (דברים י"ב, ה'-ו'). במילים אחרות, מצוות ה"איבוד" וה"עליה לרגל" עוסקות בעיקר בנאמנות לה', שלילת עבודת האלילים והקשר החיובי אל שמו ואל המקום הנקשר בשמו.
הקבלה זו צריכה להכריח אותנו לבנות מחדש לא רק את המסר הנושאי הכללי של פרשיית "מקום ושם" שבה עסקנו, אלא גם את היחס הטכני בין מצוות "איבוד" העבודה זרה לבין מצוות ה"עליה לרגל". ברמה ראשונית, דבריו של ה' בספר שמות אינן באמת על מקום. למעשה, בצורת דיבור חריגה, ה' מתייחס ל"כָל הַמָּקוֹם" (שמות כ', כ"א). ה"א הידיעה מצביעה על מקום מסוים, בניגוד ל"כל" מקום. לכאורה, המשמעות היא שכל מקום שבו ה' "מזכיר את שמו" (כ', כ"א) יכול להפוך ל"המקום" בה"א הידיעה. הדגש הוא לא על מקום מסוים אלא על בחירתו של ה' והקשר הנובע ממנה של מקום וזמן מסוימים לשמו של ה'. שמו של ה' הוא המהווה את מהות הקדושה והסיבה לפולחן באותו מקום מסוים.
אם בספר שמות הדגש הוא אכן על שמו של ה' ולא על המקום, כך גם, לאור ההקבלה שראינו, צריך להיות המצב במצוות "איבוד" ו"עליה לרגל" בספר דברים.
לאור זאת, זהו "שם" ולא "מקום" אותו יש לראות כמוטיב המרכזי של הפרשיה. יש לאבד את עצם ה"שם" של הישויות הפגניות השונות והפולחנים האליליים הקשורים בעבודתן (דברים י"ב, ג'). האיבוד המוחלט ("אַבֵּד תְּאַבְּדוּן") של מקומות עבודת האלילים המוזכר בפתיחת "ציווי ההכחדה" (שם ב') מוצא את סיבתו ומשמעותו בדרישה המסיימת המקבילה "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם" המצויה בסיום הציווי (שם ג'). כמובן, אסור לעשות כן לה' א-להינו (שם ד'), משום שכפי שמצוות "עליה לרגל" מחייבת, יש להגיע במקום זאת אל המקום שבו בחר ה' "לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ", ו"לדרוש" אותו (שם ה').
במילים אחרות, הקשר והניגוד בין שתי המצוות סובב סביב העניין של היחס ל"שם". בעוד שמן של הישויות האליליות ופולחנן צריכים להיות משמדים, כלומר להישלל לחלוטין, זה אינו המצב עם שמו של ה'. את שמו של ה' יש לדרוש, לבוא אל המקום בו הוא שם את שמו ולעבוד שם. נתינת כבוד ודרישת שם ה' מהווה את המסר המרכזי של הסיפור (ראה רמב"ן דברים י"ב, ד').
 

ו. ספר הדביקות

הפירוש של תחילת פרשת ראה כסיפור על נאמנות, על הדואליות של שלילת עבודת אלילים והידבקות בשמו של ה', יסייע לנו להכניס את הסיפור אל המסגרת של אחד המוטיבים העיקריים של ספר דברים. למעשה, צמד הנושאים של שלילת עבודת אלילים והקשר והיחס לשם ה' צץ פעמים רבות בספר. לדוגמה, בעשרת הדיברות, שם לאחר איסור עבודת אלילים, הדיבר השני (דברים ה', ז'-י'), מופיע האיסור לשאת את שם ה' לשווא, כלומר להשתמש לרעה ובחוסר כבוד בשמו הקדוש של ה' (שם י"א). קשר נאות לשם ה' וכבוד ראוי לשמו של ה' דורש לא לומר אותו לשווא.
נתבונן גם בדבריו שנאמרו בפרק ו'. בהיפוך של הסדר הרגיל של הדברים, משה דורש מבני ישראל:
"אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם”                                            (דברים ו', י"ג-י"ד)
אמנם סדר הכתוב שונה, אך הרעיונות הבסיסיים והקשר הרעיוני בין עבודת אלילים ושמו של ה' נותרים בעינם. יש להישאר נאמנים לה', ואין לעסוק בעבודת אלילים אלא לעבוד את ה'. יש לדבוק בשם ה' ולהישבע בו.
פסוקים מקבילים בספר יהושע עשויים לסייע לחדד את הדברים עוד יותר. כמו רבו משה, לקראת סוף ימיו מכנס יהושע את העם, נותן להם הוראות לעתיד ומספק להם הכוונה רוחנית. בנקודה מסוימת, הוא מזהיר את העם לא לתעות אחרי העמים מסביבם ואומר להם כך:
"...וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם: כִּי אִם בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם תִּדְבָּקוּ כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה”
                                            (יהושע כ"ג, ז'-ח')
שמותיהם ופולחנם של אלוהים אחרים הם מחוץ לתחום. אסור להזכירם, להישבע בשמם או לעבוד אותם. מכך נלמד, כפי שספר דברים מלמד, כי יש להזכיר, להישבע בשם ולעבוד את ה' א-להינו. אם לסכם את יחס השלילה-חיוב זה בניסוח חדש של הצד החיובי של המשוואה, יהושע קובע כי יש "לדבוק" ב' א-להינו. הציווי הכללי הוא של "דבקות" בה'. במילים אחרות, המידות של נאמנות, דבקות וקשר עם ה' המתגלמות באופן מוחשי בשלילת העבודה הזרה, כבוד לשם ה', הישבעות בשם ה' ועבודת ה' נאותה, עשויות למעשה להוות את הדוקטרינה המקראית של "דבקות" בה'.
לאור זה, הסיפור של שם ומקום, צמד המצוות של "הכחדה" ו"עליה לרגל", מהווים אך דוגמה נוספת לסיפורי ה"דבקות" הרבים המצויים לכל אורך ספר דברים (ראו ד': ג'-ד', י': י"ז, כ'-כ”א, י"א: כ"ב-כ"ה, י"ג: ב'-ה'). אם להיות מעט יותר מדויקים, הוא מהווה העצמה של הנושאים הרגילים הקשורים לדבקות. בני ישראל צריכים לא רק לשלול עבודה זרה ולא רק להישבע בשם ה' ולעבוד אותו. הם צריכים למחות את עצם שמה של עבודת האלילים. הם צריכים לחפש ולדרוש באופן פעיל את שם ה' ואת ה' עצמו.
 

ז. והיו לאחדים בידיך

לסיכום, הבה ננסה לאגד כמה מן הנושאים שהתווינו עד לנקודה זו. חזרה לאירועים שלאחר עשרת הדיברות והסתירה לכאורה בין ספר שמות וספר דברים תסייע בכך.
כפי שצוטט לעיל, בניגוד לעולה מתחילת פרשת ראה, הפסוק בשמות (כ', כ"א) מתייחס לחובה להקריב ב"המקום" אולם באופן משונה למדי, למרות הניסוח הדקדוקי של שם עצם מיודע הרומז על מקום מסוים, הכללת המילה "כל" והמשך הפסקה מצביעים על כך ש"המקום" יכול להיות כל מקום שהוא. מנגד, ספר דברים מתייחס בבירור למקום מאד מסוים וקבוע, כפי שמודגש מהמילה "המקום", שהוא המקום היחיד והמיוחד שה' יבחר (דברים י"ב, ה'). יתרה מכך, בניגוד נוסף, “קוד הפולחן" המצוי בספר שמות מתייחס לכך שה' “בא" אל ישראל ומברך אותם (שמות כ', כ"א) ואילו עצם הרעיון של עליה לרגל הנמצא בספר דברים משמעותו שבני ישראל "באים" אל ה'. כפי שהכתוב קובע: “...וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב, ה').
כפי שעולה מדברינו לעיל, נראה שהסתירה היא רק לכאורה. הסיפור המופיע בפרשתנו ממוקם בצומת מאד מסוימת בכתוב ובהמשגה של ההיסטוריה, בתפר בין החיים במדבר לבין החיים בארץ. במובן מסוים הוא ממוקם בעתיד, בחיים בארץ. כפי שצוין לעיל, החיים במדבר סבבו סביב המשכן, המקדש הנייד שמוקם בלב המחנה. מקומו של שם ה', “המקום", היה אכן לא קבוע, והוא הוא היה היכן שה' בחר שיהיה בכל רגע נתון. בניגוד לכך, המעבר מחיים במדבר לחיים בארץ כולל בחירה של נקודה מרכזית, אתר ונקודת האיחוד של העבודה הדתית והחברה. עם המעבר מחיי נדודים וקיום שבטי לקיום קבוע ולאומי-מדיני, המקום, מקום ה', גם הוא נעשה קבוע.
אולם, נראה שיש כאן יותר מזה. עם השינוי בסדר החברתי מגיע שינוי נלווה באופן ההיצמדות לשם ה', ברעיון והמשמעות של דבקות. במדבר, בתוך רשת הקיום הניסי וההשגחה שנטוותה מענני הכבוד, האש והמן, דבקות בה' היתה במובן מסוים נתון. בפשטות, ברחם הרוחני שסופק לקיום והבשלת העם, היה זה ה' שעשה את כל העבודה, שנטל את היזמה והיה נוכח באופן טבעי עבור העם. היה זה הוא ש"בא" אל העם (שמות כ', כ"א) וחישל את יחס הדבקות.
לעומת זאת, החלק האמצעי של ספר דברים פועל בהקשר שונה לחלוטין. החיים בארץ אינם מובלים על ידי ענני הכבוד והמחייה לא מסופקת על ידי המן הניסי. זהו קיום בו הנטל הפיסי, הקיומי והרוחני מוטל על כתפי העם. אלו הם ש"באים", שחייבים לנסוע אל המקום שבו ה' בחר לשכן את שמו. אלו הם שצריכים לחפש אותו ולנסות לדבוק בו.
 

לעיון נוסף

  1. השיעור לעיל מנסה לספק שני גישות שונות לקריאת דברים י"ב, א'-ז'. כפי שנאמר בשיעור, שתי גישות אלו סובבות סביב הקריאה של י"ב, ד'. א) קראו שוב את י"ב, א'-ז'. ראו רשב"ם, רש"י ורמב"ן על י"ב, ד'. נסו לזהות את שתי הגישות המהוות את הבסיס לשיעור. נסחו את שתי הגרסאות של דעת חז"ל המצויות ברש"י. נסו להצדיק כל אחת מהן בכתוב. ב) קראו שוב את דברים י"ב, א'-ז'. ואת י"ב, ח'-י"ב. כעת ראו רשב"ם י"ב, ח' ורש"י י"ב, ה' וכן י"ב, ט' ד"ה הנחלה, וכן י"ב, י"א. האם יש בעיה של חזרה בטקסט. נסו לנסח את הבעיה. מהו הפתרון של רש"י וההבדל בין רשב"ם לרש"י? נסו לפתח גישה חילופית של "שתי פנים" לאור השיעור לעיל. ג) ראו דברים י"ב, ח' ורשב"ם, אבן עזרא, רש"י ורמב"ן. הסבירו את המשמעות של המילים "אנחנו" ו"ישר בעיניו" לפי כל אחד מארבעת המפרשים.
  2. קראו את דברים י"א, כ"ו – ט"ז, י"ז. א) נסו לחלק את פרשת ראה לשני חלקים. תוך שימוש ב- י"ב, א'-ז' כתבנית נסו להבין מהו המפתח למבנה של פרשת ראה. אם זה נכון, אלו תובנות חדשות זה מספק על י"ד, ג'-כ"א? ב) כעת ראו דברים י"ב: ו', י"א, י"ז. כמו כן ראו י"ד, כ"ב-כ"ט וכן ט"ו, י"ט-כ"ג ו-ט"ז, א'-י"ז. האם מצוות עליה לרגל בחגים חסרה בניסוחים השונים של מצוות עליה לרגל הכללית? כעת ראו רש"י ט"ז, ט"ז-י"ז. כמו כן ראו י"ב, ז' והשוו ל-ט"ז, י"ד-י"ז. נסו לנסח שני פתרונות לבעיה.
3)
  1. קראו את דברים י"א, כ"ט-ל"ב. כעת ראו בראשית י"ב, א'-ט'. א) בהתבסס על דברים י"א, ל' ובראשית י"ב, ו', היכן הם גריזים ועיבל? ב) כעת השוו את דברים י"ב, א'-ז' לבראשית י"ב, ו'-ח'. כמו כן ראו בראשית י"ג, ג'. האם זה שופך אור חדש כלשהו על המיזוג של שם ומקום שבא לאחר האזכור של גריזים ועיבל בספר דברים?
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)