דילוג לתוכן העיקרי

תורה ז | חנוכה, הנהגה ורחמנות

מוקדש על ידי משפחת עתשלום לעילוי נשמת מרים בת יצחק ורבקה
27.12.2016
קובץ טקסט

 

משֶׁה רַבֵּנוּ זָכָה לְסוֹד חֲנֻכָּה, עַל יְדֵי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְנָתַן לִבּוֹ עֲלֵיהֶם לְהִסְתַּכֵּל בְּצָרָתָם כִּי הוּא הָיָה רַחֲמָן וּמַנְהִיג אֲמִתִּי כַּנַּ''ל וְעִקָּר צָרַת יִשְׂרָאֵל הוּא הַמַּשָּׂא שֶׁל עֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ''ל וְעַל כֵּן בִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם סְלַח נָא כַּנַּ''ל. וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת חֲנֻכָּה, בְּחִינַת חֲנֻכַּת הַבַּיִת שֶׁבְּזֶה תָּלוּי תִּקּוּן כָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ''ל כַּנַּ''ל. וְזֶהוּ חֲנוּכָּה חָנוּ כ''ה (תיקוני זוהר, תיקון יג) הַיְנוּ כ''ה בְּכִסְלֵו. כִּסְלֵיו (עין בספר גט פשוט סימן קכו שכן הוא הגירסא בתרגום) הוּא אוֹתִיּוֹת: ''וַיַּרְא יְיָ כִּי סָר לִרְאוֹת'' (שְׁמוֹת ג, ד) כִּי משֶׁה רַבֵּנוּ נָתַן לִבּוֹ לְהִסְתַּכֵּל בְּצָרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ: כִּי סָר לִרְאוֹת לְשׁוֹן 'סָר וְזָעֵף' (מְלָכִים א כ'א) (ועין שמות רבה, פרשה ב) וְעִקָּר צָרָתָן הוּא הַמַּשָּׂא שֶׁל עֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ''ל וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך כְּשֶׁרָאָה שֶׁהוּא נוֹתֵן לִבּוֹ עַל זֶה קְרָאוֹ אֵלָיו וַיּאמֶר ''משֶׁה משֶׁה, וַיּאמֶר הִנֵּנִי'' הִנְנִי לִכְהֻנָּה, הִנְנִי לְמַלְכוּת כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מִדְרָשׁ רַבָּה, שְׁמוֹת, פָּרָשָׁה ב). הִנְנִי לִכְהֻנָּה זֶה בְּחִינַת חֲנֻכַּת הַבַּיִת, כִּי משֶׁה שִׁמֵּשׁ בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''משֶׁה וְאַהֲרן בְּכהֲנָיו'' (תְּהִלִּים צט, ו) (זְבָחִים קב ע"א) גַם כּהֵן הוּא בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת בֵּן וְתַלְמִיד, כִּי בְּכהֵן נֶאֱמַר ''לְהוֹרת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'' (וַיִּקְרָא י, יא) : לְהוֹרוֹת לְשׁוֹן הוֹרָאָה, זֶה בְּחִינַת תַּלְמִיד, גַם לְהוֹרת לְשׁוֹן הֵרָיוֹן, בְּחִינַת בֵּן. הִנְנִי לְמַלְכוּת זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת הַנַּ''ל, שֶׁעַל יָדוֹ נִמְשָׁך הַפַּרְנָסָה שֶׁבּוֹ נִתְגַגלֶּה אוֹר הַפָּנִים כַּנַּ''ל. ''וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶך שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן'' (בְּרֵאשִׁית יד, יח). מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶך שָׁלֵם זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן הַיְנוּ בְּחִינַת פַּרְנָסָה, שֶׁנִּמְשָׁך עַל יְדֵי הַמַּלְכוּת הַנַּ''ל, וְהוּא כהֵן זֶה בְּחִינַת כְּהֻנָּה כַּנַּ''ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת בֵּן וְתַלְמִיד, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁך הַפַּרְנָסָה עַל יְדֵי הַמַּלְכוּת, כַּנַּ''ל.

רבי נחמן קושר בין שתי תקופות רחוקות זו מזו. בשתיהן עומדת היהדות מול אימפריה ומורדת בה. את אור המרד של חנוכה, טוען רבי נחמן, ראה משה רבנו כבר במעמד הסנה, שם החל המרד במצרים. "וירא השם כי סר לראות" ראשי תיבות כסלי"ו. רבי נחמן מתאר איך כשמשה רבנו סר לראות את הסנה, הוא בעצם סר לראות את עוונותיהם של ישראל. כיצד היה במעשה זה רחמים והנהגה, וכיצד כבר אז הרעיון של בית מקדש, שיכפר על עוונותיהם ויגאל אותם מן הייסורים שעוונות אלו גורמים, עמד לנגד עיניו.

הבה נתחיל את התורה מן ההתחלה (הטקסט שצוטט קודם לכן לקוח מהאמצע) ונראה כיצד מעבד ומעצב רבינו את מושגי היסוד, אותם הוא אוסף לאחר מכן על מנת להסביר את חנוכה:

 

א. "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם" (יְשַׁעְיָה מט, י), הַיְנוּ מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת מַנְהִיג. כִּי עַל רְשָׁעִים אוֹ עַל רוֹצְחִים וְגַזְלָנִים אָסוּר לְרַחֵם, וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיך לְהִתְנַהֵג עִם הָרַחֲמָנוּת אֲזַי יוּכַל לְרַחֵם עַל תִּינוֹק שֶׁל אַרְבָעָה יָמִים לִתֵּן לוֹ מַאֲכָל הַצָּרִיך לְגָדוֹל וְלא לְקָטָן, כָּזֶה כִּי קָטָן כָּזֶה צְרִיכִין לְזוּנוֹ רַק עַל יְדֵי חָלָב דַוְקָא, עַל כֵּן צָרִיך לֵידַע אֵיך לְהִתְנַהֵג עִם הָרַחֲמָנוּת שֶׁלְּקָטָן כָּזֶה צְרִיכִין לְרַחֵם לִתֵּן לוֹ חָלָב דַיְקָא, וּלְגָדוֹל מַאֲכָל הַצָּרִיך לוֹ, וְכֵן עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד צְרִיכִין לְרַחֵם בַבמֶּה שֶׁצָּרִיך לוֹ.

התכונה החשובה ביותר של כל מנהיג היא רחמנות. שכן הרחמנות משמעה התיחסות לזולת באשר הוא, קבלתו כפי שהוא ללא ביקורת, ללא שיפוט והצטרפות אליו. ההתמקדות בשני ובצרכיו אין משמעה דווקא נתינה. לפעמים בדיוק להיפך, המניעה ממנו היא הדבר האמיתי אותו הוא צריך, כפי שמדגים ר' נחמן. כך או כך רחמנות תהיה היכולת להתעדכן במצב כפי שהוא ולהנהיג את המציאות לכיוונה הנכון והטוב. המנהיג השקול יורד לעומק להבין את המצב לאשורו ומשם לחשב מסלול מחדש, כיצד להוביל את המציאות. הרחמנות תהיה היכולת להגמיש את תפיסת העולם האידיאלית כדי להבין את הפערים שבינה לבין המציאות ולהגיב עליהם נכונה.

 

ב. וְרַחֲמָן כָּזֶה הוּא רַק משֶׁה רַבֵנוּ. כִּי הוּא הָיָה מַנְהִיג יִשְׂרָאֵל וְהוּא יִהְיֶה הַמַּנְהִיג לֶעָתִיד כִּי ''מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִֶהְיֶה'' וְכוּ', כִּי משֶׁה רַבֵנוּ הָיָה לוֹ רַחֲמָנוּת באֱמֶת עַל יִשְׂרָאֵל וּמָסַר נַפְשׁוֹ בִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְהִשְׁלִיך נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וְלא הָיָה חוֹשֵׁשׁ עַל עַצְמוֹ כְּלָל. ''וְאֶעֶשְׂך לְגוֹי גָּדוֹל'' (שְׁמוֹת לב, י), וְהוּא לא הִשְׁגִּיחַ עַל זֶה כְּלָל, רַק אָמַר ''אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם'' וְכוּ' (שָׁם). כִּי הוּא הָיָה רַחֲמָן וּמַנְהִיג אֲמִתִּי, וְהָיָה עוֹסֵק בְיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁיִֶהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב בְבנֵי אָדָם. כִּי עִקִָר הָאָדָם הוּא הַדַעַת וּמִי שֶׁאֵין לוֹ דֶַעַת, אֵינוֹ מִן הַיִישּׁוּב וְאֵינוֹ מְכֻנֶה בְשֵׁם אָדָם כְּלָל, רַק הוּא בְּחִינַת חַיָיה בִדְמוּת אָדָם. וּמשֶׁה רַבֵנוּ הָיָה לוֹ רַחֲמָנוּת וְהָיָה עוֹסֵק בְיִשּׁוּב הָעוֹלָם, שֶׁיִֶהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב וּמְמֻלָּא מִבְבנֵי אָדָם הַיְנוּ בְינֵי דֵעָה, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל, כִּי הוּא פָּתַח לָנוּ אוֹר הַדַדעַת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה הוּא הָאֱלקִים'' (דְּבָרִים ד, לה), כִּי משֶׁה פתַח אֶת הַדַעַת וְגִלָּה לָנוּ כִּי יֵשׁ אֱלקִים שַׁלִּיט בָאָרֶץ.

ג. כִּי עִקִָר הָרַחֲמָנוּת הוּא כְּשֶׁיִֶשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ נוֹפְלִין, חַס וְשָׁלוֹם בַעֲווֹנוֹת, רַחֲמָנָא לִצְלָן. כִּי זֶהוּ הָרַחֲמָנוּת הַגָּדוֹל מִכָּל מִינֵי רַחֲמָנוּת, כִּי כָל הַיִיסּוּרִים הַקָשִׁים שֶׁבֶָעוֹלָם אֵינָם נֶחֱשָׁבִים כְּלָל כְּנֶגֶד הַמַּשּׂאוֹי הַכָּבֵד שֶׁל עֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כְּשֶׁיִֶשְׂרָאֵל נוֹפְלִים בַעֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם זֶהוּ מַשּׂאוֹי כָּבֵד מְאד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשָּׂא כְּלָל הַמַּשּׂאוֹי הַכָּבֵד הַזֶּה בִבבְחִינַת: ''כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבבדוּ מִמֶּנִּי'' (תְּהִלִּים לח, ה). כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל מֵאַיִן הֵם לְקוּחִים וְיוֹדֵעַ רוּחָנִיּוּת וְדַקּוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הוּא יוֹדֵעַ, שֶׁיִֶשְׂרָאֵל הֵם רְחוֹקִים לְגַמְרֵי מֵעָווֹן וְאֵין עָווֹן שַׁיַָך לָהֶם כְּלָל כְּלָל, לא לְפִי גּדֶל קְדֻשָּׁתָם מִשָּׁרְשָׁם וְגדֶל דקּוּתָם וְרוּחָנִיּוּתָם. וְעַל כֵּן כָּל הַיִיסּוּרִים שֶׁבֶָעוֹלָם אֵינָם נֶחֱשָׁבִים לְמַשּׂאוֹי כְּנֶגֶד הַמַּשּׂאוֹי הַכָּבֵד שֶׁל עֲווֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, רַחֲמָנָא לִצְלָן וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵֶשׁ לָאָדָם יִסּוּרִים אִם אֵין בָהֶם עֲווֹנוֹת, אֵינָם נֶחֱשָׁבִים לְיִסּוּרִים כְּלָל (שַׁבַָת נ''ה). אֵין יִסּוּרִין בְלא עָוֹן – שֶׁכְּשֶׁאֵין בֶָהֶם עָווֹן אֵינָם יִסּוּרִים כְּלָל. כִּי עִקִָר הַיִיסּוּרִים הֵם רַק כְּשֶׁנּוֹפְלִים בַעֲווֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶהוּ עִקָּר הָרַחֲמָנוּת לְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ לְהוֹצִיאָם מֵהַמַּשּׂאוֹי הַכָּבֵד שֶׁל עֲווֹנוֹת. וְעַל כֵּן משֶׁה רַבֵנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְכָל עֵת שֶׁנָּפְלוּ יִשְׂרָאֵל בְאֵיזֶה עָווֹן הָיָה מוֹסֵר נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם וְהִתְפַלל בַעֲדָם, כְּגוֹן בְַמְרַגְּלִים וְכַיּוֹצֵא. כִּי יָדַע, שֶׁלְּפִי קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל וְדַקּוּתָם הֵם רְחוֹקִים מֵעָווֹן וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לִשָּׂא כְּלָל הַמַּשָּׂא הַכָּבֵד שֶׁל עָווֹן כַּנַּ''ל וּבֶאֱמֶת, מֵהֵיכָן בָאִים לַעֲווֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רַק עַל יְדֵי שֶׁאֵין לוֹ דֶַעַת. כִּי אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת (סוֹטָה ג ע"א), וְזֶהוּ הָרַחֲמָנוּת הַגָּדוֹל מִן הַכּל, שֶׁצְּרִיכִין לְרַחֵם עָלָיו לְהַכְנִיס בּוֹ דַעת בִבְחִינַת ''אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָדל'' (תהילים מא, א) כי אֵין עָנִי אֶלָּא מִן הַדעַת (נְדָרִים מא ע"א) וּצְרִיכִין לְרַחֵם עָלָיו, לְהַכְנִיס בּוֹ דַעַת.

 

דעת אלוקים

משה נרמז בראשי תיבות "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א, ט). ללמדנו שמשה רבנו הסתכל על כל המציאות במבט של קהלת, במעין ספקנות בדבר התכלית של כל המציאות הזאת. בהכרה ש"הכל הבל". לא חכמה, לא רכוש ולא נהנתנות, יספקו את הצורך העצום של האדם במשמעות. כולם חולפים ואי אפשר להישען עליהם. הספקנות הזו היא כל כך עקרונית וכוללת, שיודע משה, "מה שהיה הוא שיהיה", גם אם תתפתח הטכנולוגיה וניתן לאדם אינטרנט וטלפון משוכלל, נצייד אותו בידע רב ותארים לרוב ועוד ועוד, לעד יסתכל משה על כל אלה וידע "גם זה הבל". מה שבאמת יחסר לו לאדם תמיד זה ה'. "סוף דבר את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"!

אדם ללא דעת איננו אדם, אומר ר' נחמן באופן חריף ומרחיק לכת. ולדידו של ר' נחמן "דעת" זוהי דעת אלוקים. משהו באנושיות של האדם ללא אלוקים נפגם, והוא הופך כביכול לחיה. וכך גם מסכם קהלת: "כי זה כל האדם". מבטו הספקני של קהלת על העולם הוא עצמו גם האמונה שלו באלקים ויכולתו של האדם לדלג על העולם ולבטוח במי שבראו. הפקפוק בעולם הוא זה שמאפשר לאדם להרחיק לכת עד הטרנסצנדנטיות של אלקים. ומוסיף רבי נחמן ואומר: להכרה זו של האדם בדבר האלוקים יש גם משמעות עמוקה לאדם עצמו. מי שמאמין באלקים טרנסצנדנטי גם הוא עצמו נהיה טרנסצנדנטי לעולם. מתוך כך יכול הוא להסתכל עליו מבחוץ ולבחון אותו מתוך שיקולים וערכים שהם מעבר לעולם. להסתכלות ערכית כזו קורא קהלת יראת שמים, "את האלקים ירא", ועל זה הוא מסכם ואומר "כי זה כל האדם".

ניתן לחוש זאת בסיפור הבא:

פעם נסע רבי יוסף זונדל מסלנט בעגלה. העגלון שאחז במושכות ראה לפתע ערמה של חציר מונחת בצד הדרך. חמד אותה העגלון לעצמו כדי לחסוך לו את קניית ארוחת הצהריים של סוסו. הוא ירד מהעגלה והחל לאסוף מן החציר על מנת לקחתו. רבי יוסף זונדל הרגיש שהעגלה נעצרה והביט החוצה לראות מהי הסיבה וראה את העגלון במעשיו. מיד זעק רבי יוסף זונדל בקול וקרא: "רואים אותך, רואים אותך"! העגלון התנער נבהל זרק את ערימת החציר שאסף וברח במהירות לעגלה. התיישב על המושב אחז במושכות הדהיר את הסוסים ותוך כדי כך הביט האם עדיין רואים אותו, אם מישהו תפסו בגניבתו. אולם הוא לא ראה אף אחד. תמה העגלון ושאל את רבי יוסף זונדל: אף אחד לא רואה אותי! הביט בו רבי יוסף זונדל בעיניו העמוקות וענה: ה' רואה אותך!

המבט האלקי על האדם משנה את האדם בעצמו. גם הפסוק בו מגלה משה רבנו רחמנות וסר אל הסנה לראות את עוונותיהם של ישראל, גם הוא מתחיל בראיה אלקית זו – "וירא השם כי סר לראות". ראייה זו היא המעוררת באדם את היכולת להיות משוחרר מכבלי העולם ואילוציו ולהביט עליו ממבט עליון – מבט של מנהיג, מבט משוחרר וחופשי. כך תפס הבעש"ט את מושג "יראת השמים" כפי שקיבל כצוואה מאביו עוד בילדותו. וכך אמר לו אביו טרם מותו: "דע לך בני יקירי שאני הולך להסתלק מהעולם ולא אהיה עוד לצידך כמו עד עכשיו. אך דע לך כי אף פעם אינך לבד, תמיד השם עמך ולכן אל תפחד מאף אחד חוץ מהשם יתברך". זאת אומרת, יראת השמים איננה רק מושג כובל ומצמצם לעבודת השם, אלא בד בבד משחרר מהעולם הזה. אפילו שיחה בין איש לרעהו ביראת שמים יכולה לפעול פעולה כזו של שחרור והנהגה, כפי שמציין רבי נחמן בהמשך התורה – "שֶׁצְּרִיכִין לְמַלְאוֹת אֶת הָאָרֶץ בִּבְנֵי אָדָם הַיְנוּ שֶׁכָּל אָדָם מְצֻוָּה שֶׁיְּדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם כְּדֵי לְהַכְנִיס דַּעַת בַּחֲבֵרוֹ שֶׁזֶּה עִקָּר יִשּׂוּב הָעוֹלָם שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב מִבְּנֵי אָדָם הַיְנוּ מִבְּנֵי דֵּעָה, שֶׁיּוֹדְעִין אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך כַּנַּ''ל" (שם, ד).  

במקורה הנשמה היא חופשית וטרנסצנדנטית לעולם. בהיותה כזו היא קרובה לה' כבגן עדן. גן עדן זה הוא מקורה של הנשמה טרם בואה לעולם וכן אחריתה לאחר צאתה מהעולם. אולם השאלה הגדולה והאתגר הגדול של האדם, הוא מה יהיה משעה שנכנס לעולם. האם יזכור את אלקיו, או שמא ייבלע בעולם וישכח את מקורו. האם יאבד את המבט הטרנסצנדנטי, החופשי והערכי, או לא. אדם שמאבד את כל אלו יכול למצוא את עצמו משקר או גונב (למשל) בגלל אילוצי העולם. בגלל היותו כרוך בתאוות העולם הזה. ועל זה טוען רבי נחמן: יותר משחטא לחברו, חטא הוא לעצמו, בכך ששם על הנשמה החופשית שלו את כבלי העולם, מיעט את קומתה ושם עליה משא כבד – משא של עוונות. "בבחינת כמשא כבד יכבדו ממני" (תהילים לח, ה).

 

גם למעלה וגם למטה

מנהיגותו של משה, אם כן, היתה ברחמנות. מתוך רחמנותו, הוא לא הסתכל בביקורת על עם ישראל, אלא העמיק לראות את המחיר האישי שכל אחד מהם משלם על עוונותיו. משה לא נשאר למעלה בהיכלי השן של הביקורת המושלמת, אלא גם יורד למטה לקרביו של האדם, להבינו מתוכו. רק כך יש סיכוי שיוכל לחולל אצלו שינוי.

יש שתי צורות של הנהגה שכיחות בעולם: האחת, לעשות את מה שצריך. גישה זו שואפת אל השלמות ומונחית על פיה. כשיש שלמות היא מאושרת, אולם באין שלמות היא נשברת. כך נוהגים רבים. הצורה השנייה היא להיכנע למציאות כפי שהיא, להתמזג עימה ולהצטרף לתכתיביה. כך גם כן נוהגים אנשים רבים לא פחות.

כך או כך– אין כאן הנהגה. ההולך אחר השלמות מונהג על פי חזון השלמות הנכספת, חותר אל הציור האידיאלי שעומד לנגד עיניו תמיד ובעצם מונהג על פיו. אין הוא פעיל ויוזם בהנהגתו אלא צייתן לאוטופיה. ואילו זה שנכנע למציאות ותכתיביה, ודאי וודאי שאיננו מנהיג, שהרי הוא מוותר על יכולתו להשפיע על המציאות.

אולם הנהגה אמיתית תמיד תהיה תנועה כפולה, גם למעלה אבל מבלי לשכוח את המטה. היא זוכרת את האידיאל, אך כל מעיניה נתונים לראייה איך להביא את המציאות כפי שהיא אליה. באין שלמות, היא לא תישבר, אלא תחפש את ההנהגה הנכונה למצב כפי שהוא. רחמים על המציאות שעוד לא הגיע לשלמותה ומחשבה כיצד ניתן לנהוג הכי טוב שאפשר.

ההנהגה היוונית מונעת בעיקרה מלמעלה, מעולם האידיאות המופשט והמושלם. כך עולם האידיאות של אפלטון, כך הפוליטיאה מונהגת על ידי הפילוסופים, כך גם הפילוסופיה האריסטוטלית השואפת למיצוי ומימוש הצורה שבחומר. ערכיה האוניברסאליים של יוון הפכו אותה במהרה לאימפריה חובקת כל. הכל רוצים את המושלם וכי מי לא?!

בקושרו את הנהגת הרחמנות של משה לסודו של חנוכה, ייתכן שרבי נחמן בא להורות לנו על ביקורת על ההנהגה היוונית: שאין בה רחמנות, שאין בה התייחסות אלא אל ה'מטה', אל הפרט באשר הוא, גם אם שגה וגם אם חטא. מבחינת יוון, הפרובינציה היהודית בפלסטינה היא רק עוד פרט שצריך לכוף את עצמו אל הכלל המופשט והמושלם והחובק כל – אל האימפריה. אולם מבחינת היהדות זוהי אכזריות. שכן כל עניינה של היהדות היא החבור הזה שבין העליונים לתחתונים. ביכולת של העולמות העליונים, אפילו  של הקב"ה בכבודו ובעצמו, להרכין את עצמו כלפי מטה, לראות בצרת האדם ולהנהיגו משם – כמו ששומע משה רבנו את קולו של ה', אי שם למטה, במעמד הסנה.

 

חנוכה וחינוך

ד. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִסְתַּלֵּק וְהַנְּשָׁמָה עוֹלָה וּמִתְדַבקֶת בְמָקוֹם שֶׁעוֹלָה בְהעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, אֵין זֶה תַּכְלִית וּשְׁלֵמוּת שֶׁתִּהְיֶה הַנְּשָׁמָה רַק דְבוּקָה לְמַעְלָה. רַק עִקָר הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל הַנְּשָׁמָה, הִיא שֶׁבְֶעֵת שֶׁהִיא לְמַעְלָה תִּהְיֶה לְמַטָּה גַּם כֵּן. עַל כֵּן צָרִיך שֶׁיֶַשְׁאִיר אַחֲרָיו בְרָכָה, בֵן אוֹ תַּלְמִיד, כְּדֵי שֶׁיִֶשָּׁאֵר דַעְתּוֹ לְמַטָּה גַּם כֵּן בְֵעֵת שֶׁנִּסְתַּלֵּק לְמַעְלָה. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ''אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ'' חַד אָמַר בֵן וְחַד אָמַר תַּלְמִיד  (בָבָא בַתְרָא קטז, א). כִּי הַתַּלְמִיד מְקבֵל דעַת הָרַב, גַּם הַבֵן בודאי אֵין מַעְלָה כְּשֶׁנִּשְׁאָר בְֵן רָשָׁע, חַס וְשָׁלוֹם וְהָעִקָר לְהַשְׁאִיר בְֵן שֶׁיִֶהְיֶה בְבחִינַת תַּלְמִיד גַּם כֵּן, שֶׁיְֶקַבֵֶל מִמֶּנּוּ שִׂכְלוֹ וְדַעְתּוֹ. וּלְאִידָך מָאן דְאאָמַר דַי בְתַלְמִיד לְבַד כִּי מֵאַחַר שֶׁעִקֶָר הוּא כְּדֵי שֶׁיִֶשָּׁאֵר דַעְתּוֹ בָעוֹלָם, עַל כֵּן דֵַי גַּם בְתַלְמִיד לְבַד, כִּי זֶהוּ עִקָּר הַשְּׁלֵמוּת שֶׁיִֶשָּׁאֵר דַעְתּוֹ בָעוֹלָם הַזֶּה גַּם בְעֵת הַהִסְתַּלְּקוּת, כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה עוֹלָה לְמַעְלָה כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ קְצָת בִידִיעָתוֹ יִתְבָרַך הוּא יוֹדֵעַ שֶׁעִקֶָר הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבַָך הוּא רַק שֶׁאֲנַחְנוּ מֵעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפָל נְגַדֵל וּנְקַדֵשׁ שְׁמוֹ יִתְבָרַך וְזֶהוּ עִקָּר הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָרַך. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר מִקְרוּצֵי חֹמֶר'' וְכוּ'. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָרַך יֵשׁ לוֹ שְׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנִּים וְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁהֵם עוֹבְדִים אוֹתוֹ יִתְבָרַך, וְאַף עַל פִי כֵן, עִקָר הַתַּעֲנוּג וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ שֶׁלּוֹ כְּשֶׁעוֹלָה לְמַעְלָה הָעֲבוֹדָה שֶׁל עוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה. וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְהַשְׁאִיר אַחֲרָיו בֵן אוֹ תַּלְמִיד כְּדֵי שֶׁיִֶשָּׁאֵר דַעְתּוֹ לְמַטָּה, שֶׁיֶָאִיר בִֶבְנֵי עוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפָל. כִּי כְּשֶׁנִּשְׁאָר דְַעְתּוֹ לְמַטָּה עַל יְדֵי בֵן אוֹ תַּלְמִיד נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ מַמָּשׁ נִשְׁאָר בְָעוֹלָם.

התנועה הזו של העליונים כלפי מטה היא כל כך כוללת, שאפילו בצאתו של האדם מן העולם ונשמתו כבר עלתה מעלה מעלה, עדיין הוא נמדד במה השאיר כאן למטה. עד כמה היה רחמן, עד כמה היה מנהיג. לו נכנע האדם למציאות, ודאי שלא הנהיג אותה. אך גם לו רק עלה מעלה מעלה בתורה ובמידות ולא פעל עימם שום דבר בעולם, לא הביט על כל הקלקולים שיש במציאות ולא ניסה לראות איך להעלותם, גם הוא לא עשה את תפקידו.

היהדות היא דת של מסורת, והכלי החשוב ביותר לה זהו החינוך. היוונים בנו אוניברסיטאות לחקור את המושלם. היהדות לעומתה, בנתה בתי מדרש ללימוד התורה, היורדת מלמעלה למטה אל עולם המעשה. כך המחנכים בונים בתי ספר על מנת להוריד את השלמות כלפי מטה, לחקור את הפערים שבין שלמות זו לבין המציאות. חנוכה הוא חג של חינוך לא רק בגלל שהויכוח עם היוונות היה על הזכות לחנך את ילדי ישראל וללמדם תורה ולקיים את מצוותיה, אלא גם בגלל שלעומת היוונים שעסוקים ב"לסדר" את העולמות שם למעלה, מחשבת החינוך היא מחשבה של הנהגה פה למטה.

צלם אלקים שבאדם הוא היכולת שלו לשנות את העולם פה למטה ולהנהיג אותו. כמעט לברוא בריאה חדשה. אין דבר יותר דומה לבריאה מאשר יכולתו של האדם להוליד בן ומאשר יכולתו לעצב אדם ולחנך אותו כתלמיד. את שתי הפעולות הללו מלווה תענוג גדול שרבי נחמן מזהה כתענוג אלקי. תענוג זה איננו מצטמצם רק בתענוג העצום והשעשוע שיש לכל אב מבנו, ואף לא בתחושת הסיפוק שיש לכל מורה ומחנך לראות את תלמידו הולך בדרכו. תענוג מצוי  בכל מעשה של הנהגה בעולם. בכל השפעה שיש בה רחמנות.

יתירה מזו, ר' נחמן טוען שמשעה שאדם מגלה הנהגה בעולם, הרי שמכונן הוא "מלכות" שתהווה "כלי" (ככנויה של ספירת המלכות) לקבל שפע פרנסה מלמעלה:

כִּי כָל הַפַּרְנָסָה נִמְשָׁך מֵהַמַּלְכוּת, (עי זוהר תרומה קנגובמק''מ שם וע''ש גם בדק''ע) כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמֶלֶךְ: (דָּנִיֵאל ד) ''אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף וְכוּ וּמָזוֹן לְכלָא בֵּהּ, אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא'' וְעַל כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לְקַבֵּל פַּרְנָסָה צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קְצָת מֶמְשָׁלָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֵיזֶה שַׁיָּכוּת עִם הַמַּלְכוּת (רוּת ב). ''לְעֵת הָאכֶל גּשִׁי הֲלם'' אֵין הֲלוֹם אֶלָּא מַלְכוּת (שם, י )

ה' "בורא נפשות וחסרונן", אך גם מפרנס "נפשות" שהאדם "ברא" בהנהגתו. כך גם החינוך, אותו הזכרנו, עשוי הרבה מהשתדלותו של האדם, אך לא פחות מהרבה סייעתא דשמיא. אפילו המימון הפיזי של מוסדות החינוך, הוא בדרך כלל מחווה עליונה למוסד שבהגדרתו איננו רווחי. אך לא רק ה"תלמיד" אלא גם ה"בן" איננו רווחי כלל וכלל, ובכל זאת הכל ממשיכים להוליד ילדים. שמא מפני אותם שעשועים עליונים שמרגישים בכך.

 

בחזרה לחנוכה

אם נחזור לפסקה הראשונה בה פתחנו, זו האוספת אליה את כל המושגים אותם בארנו, נבין מה משמעות ה"פרנסה" למשה רבינו, כפי שהיא מוזכרת שם.

כשמשה רבנו נקרא להרים את נס המרד באימפריה המצרית, הוא נקרא הוא להיזכר בחג החנוכה. כל מרד מתחיל מהנהגה, ממלכות. אך תמיד נראה שאין לה "פרנסה". אין לה "קונים" וגם אין מי שיממן אותה במובן הכי פשוט. כל שינוי הוא לא "כלכלי" בהתחלה. כל שינוי הוא גם עניין חינוכי של שינוי דעת קהל ועיצוב תרבות וצורת חשיבה. משה רבנו נקרא לקחת כוח ותעצומות מאירוע שאירע הרבה שנים לאחר מכן. להתבונן על הצלחתם לעמוד מול אימפריה, לא רק פיזית אלא גם רעיונית ורוחנית. אימפריה המדברת בשם השלמות חובקת כל. משה רבינו נקרא לקבל השראה מהצלחתם של המכבים לשנות את דעת הקהל ולהטות גם את ההנהגה היהודית מנטייתה ליוונות – פעולה חינוכית רבת היקף. להתעודד מהסיעתא דשמיא הגדולה שהייתה למכבים, הן ברוחניות והן בגשמיות. בנסים הגדולים שנעשו להם – 'פרנסה משמים'. גם את כד השמן פרנסו משמים שידלק שמונה ימים.

"משה, משה", פונה אליו הקב"ה מתוך הסנה, 'האם רואה אתה את כל זה? כאשר אתה "סר לראות" את השם מרחם על ישראל ומרכין עצמו עד מטה לראות בצרתם של ישראל? האם חש אתה את עיניי ה' הרואים אותך? האם חדור אתה יראת שמיים והנהגה עליונה, בעלת ערכים עליונים? האם יכול אתה לרדת, כמוני, עד למטה, עד לעוונותיהם של ישראל ולרחם עליהם?האם אתה יכול להנהיגם?' ומשה עונה "הנני"!

"הנני לכהונה והנני למלכות" – משה רבנו מוכן לקחת שני תפקידים שלאחר מכן ייראו כסותרים זה את זה. המלך הוא החזק השולט המביט על האידיאל וחותר אליו, ואילו הכהן הוא הרחמן היורד אל העם החוטא על מנת להקריב את קורבנותיהם ולכפר עליהם. מעין דמותו של אהרן, המתואר כ"אוהב שלום ורודף שלום".

דווקא הצרוף הזה של שני תפקידים שונים כל כך זה מזה, הוא מה שרבי נחמן מכוון אותנו אליו. אל האיזון האידיאלי בין שני התפקידים צריך להתכוון כל  מנהיג באשר הוא – אל הרחמנות כתכונה של הנהגה. באותם רגעים בהם משה רבנו קבל על עצמו את שני התפקידים הללו, שלכאורה סותרים זה את זה, הוא נקרה להיזכר בפעם הבאה שיהיה לעם ישראל צרוף כזה בין מלכות לבין כהונה – ימי שלטונם של המכבים.

רחמנותו של הכהן מהווה השראה לכל הורי ישראל ומחנכיהם, להסתכל גם על האידיאלים באופן 'עגול'. להיות סלחני לפערים שביניהם לבין המציאות, להעמיק בגורמים לפערים אלה ולפעול בתבונה על מנת למלא אותם. המוכנות של היהדות להפוך את הקורבנות למוסד היא המוכנות למסד את החולשה ואת הפיוס שיבוא אחריה. ההתמסדות של כל אלה חשובה גם לחינוך ובודאי שחשובה גם בגידול בנים אשר מטבע הדברים, אינם מתנהלים באופן תבניתי וממסדי. הבית בהגדרתו, הינו "מוסד" עגול, דינמי ותנועתי, שהרבה מן המתרחש בו מתרחש דווקא בפערים שבינו לבין השלמות. היהדות אשר שמה את בית המקדש במרכזה, מכוונת את עם ישראל להתנהל כבית, ולא כמוסד קר.

וכך אכן ממשיך ר' נחמן את הפיסקה המדברת על חנוכה:

וְכֵן כָּל הַבְחִינוֹת הַנַּ''ל, כֻּלָּם כְּלוּלִים בְבֵית הַמִּקְדִָשׁ. כִּי בִֵית הַמִּקְדִָשׁ כָּלוּל מִבְחִינוֹת בֵן וְתַלְמִיד, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה – לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הַר הַמּוֹרִיה? שֶׁמִּמֶּנּוּ הוֹרָאָה יוֹצְאָה לְיִשְׂרָאֵל (תַּעֲנִית טז ע"א), זֶה בְבחִינַת תַּלְמִיד. גַּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מִדְרָשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים עַל פָסוּק ''עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה'') לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ חֲדַר הַמִּטּוֹת, שֶׁעַל יָדוֹ פָירִים וְרָבִים יִשְׂרָאֵל, זֶה בְבחִינַת בֵן, וְעַל כֵּן בֵית הַמִּקְדִָשׁ בִמְקוֹם הַגּרֶן (שְׁמוּאֵל ב כד), זֶה בְחִינַת פַרְנָסָה שֶׁנִּמְשָׁך עַל יְדֵי כְּלָלִיּוּת בֵן וְתַלְמִיד כַּנַּ''ל, וְזֶה בְחִינַת לֶחֶם הַפָנִים שֶׁהָיָה בְבֵית הַמִּקְדִָשׁ, זֶה בְחִינַת הָאֲכִילָה וְהַפַרְנָסָה, שֶׁנִּמְשָׁך עַל יְדֵי כְּלָלִיּוּת בֵן וְתַלְמִיד שֶׁבּוֹ נִתְגַּלֶּה אוֹרוֹת הַמַּקִַיפִים, שֶׁהֵם בְבחִינַת אוֹר הַפָנים כַּנַּ''ל כִּי אוֹר הַפָנִים זֶה בְבחִינַת ש''ע נְהוֹרִין, כַּיַָדוּעַ וְש''ע הוּא שְׁתֵּי פְֵעָמִים הֶקֵף, כַּמּוּבָא ''לְהַצְהִיל פָפנִים מִשָּׁמֶן, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד'' (תְּהִלִּים קד, טו). הַיְנוּ שֶׁבְֶתוֹך הָאֲכִילָה מִתְגַּלֶּה הֶאָרַת הַמַּקִַיפִים שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הַפִָנים, בְבחִינַת לְהַצְהִיל פָנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם וְכו' וְעַל כֵּן מִצְוַת חֲנֻכָּה בְשֶׁמֶן, כִּי חֲנֻכָּה הוּא בְּחִינַת חֲנֻכַּת הַביִת שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁך פַָרְנָסָה, וְנִתְגַּלֶּה אוֹר הַפנִים שֶׁזֶּה בְבחִינוֹת לֶחֶם הַפָנִים, בחִינוֹת ''לְהַצְהִיל פָפנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם'' וְכוּ, כַּנַּ''ל (בְַמִדְבר ו) ''יָאֵר ה פָפנָיו אֵלֶיך וִיחֻנֶּךֶָ'' וִיחֻנֶּךֶָ זֶה בְבחִינוֹת חֲנֻכָּה, שֶׁעַל יָדוֹ נִתְגַּלֶּה אוֹר הַפָנִים בְבחִינַת: ''יָאֵר ה פָנָיו'' וְכוּ' כַּנַּ''ל. (שם יא).

בית המקדש הוא מוסד של בן ותלמיד, מוסד של חינוך. מוסד ביתי המנסה לקרב את העליונים לתחתונים ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים. קשר זה בין עליונים לתחתונים, לפי דברינו הוא לא רק בשורה 'מלמעלה', שהשם משרה את שכינתו בתחתונים, אלא גם בשורה מלמטה – שהאדם מוכן להכיר בחולשותיו ולהנהיג את עצמו מתוכם ברחמנות, לתקן ולהתחנך. בשורה זו, כך מסתבר, מביאה פרנסה בשפע ממצבורים שנראה שלא היו שם קודם, הן מצד ה' והן מצד האדם. ה' יוצא מגדרו לעזור לנסיונות האנושיים לשנות ולתקן, והאדם מגלה בתוכו תעצומות נפש וגבורה על מנת להגיע למעלה. תעצומות אלה כביכול מפרנסים את השם שבשמים כמו הקורבנות שמפרנסים את המזבח. תענוג שמימי ממלא את העולם. אור עליון קורן משני הצדדים, הן מצידו של ה' – 'ש"ע נהורין' של אורות המקיפים, והן מצידו של האדם שפניו קורנות על שזכה לאורות כאלה. "יאר השם פניו אליך ויחנך" – זה האור של חנוכה. מוסד שיהיה חסר את הביתיות הזו, הנהגה שתהיה חסירה את הרחמנות הזו, ייתכן שיפעלו ואף יתרחבו עד לכדי אימפריה מרשימה, אך לא יהיה בהם את תעצומות הנפש של המרד. את תוצאות הפרנסה השמימיים, העליונים והתחתונים, לפעול כנגד הזרם וכנגד המוסכמות. לא יהיה בה פנימיות ועל כן לא תהיה בה הארת פנים!

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)