על חינוך ילדים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מבוסס על שיחה מאת הרב אהרן ליכטנשטיין[1]

 

מן הראוי היה שיהיה זה מושכל ראשון, כי ההורות היא אחד הדברים החשובים ביותר בחייו של אדם. אך למרבה הצער, אין זה מובן מאליו לכולם. ישנם אנשים, אפילו אנשים גדולים, המייחסים חשיבות גדולה יותר לעניינים אחרים.

ישנה, כמובן, מצוות חינוך הילדים. אולם, המונח ׳חינוך׳ יוכל להיות מובן בשתי דרכים שונות מאוד. במובן הצר, המונח ׳חינוך׳ מתייחס לחינוך למצוות (ראה נזיר כט ע״א) – הכנת הילד לחיי עבודת ה׳. הגמרא (סוכה מב ע"א) אומרת: ״קטן היודע לנענע – חייב בלולב; להתעטף – חייב בציצית; לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע״.[2] כאשר הילד מגיע לגיל המתאים לכל מצווה ומצווה, חייב ההורה ללמד ולהרגיל אותו בקיומה.

הראשונים והאחרונים דנים במספר פנים של מצווה זו. ראשית, על מי היא חלה? האם החיוב מוטל על ההורה, או שהוא חלק מחיובו של הילד עצמו במצוות? שנית, האם היא קיום של המצווה בה הילד מתחנך, שחז"ל הטילו על מי שפטור מן המצווה מדאורייתא, או שמא דין חינוך כולו הוא הכנה לקיום אותן מצוות, בהם הילד יתחייב כאשר יהפוך למבוגר?[3]

במובן רחב יותר, עם זאת, חינוך קשור גם בעיצוב זהותו ואישיותו של הילד. זה כשלעצמו מתפצל לשני רכיבים. פן אחד הוא פיתוח עוצמות רוחניות, כוחות, מיומנויות, יכולות, נטיות ורגישויות. כאשר הם חותרים ליצור אדם ראוי מן הילד או הילדה, ההורים שואלים את עצמם: באיזו מידה אנו יכולים ונדרשים לעצב את הילד, ובאיזה כיוון? רק משעה שההורים עצמם מבינים לאלו מטרות הם חותרים, הם יכולים לנסות לענות על שאלות אלו.

לחינוך במובן הרחב ישנו פן שני, השייך יותר לקשרים ויחסים. מדובר בפיתוח מה שיוונים כינו פאידיאה (paideia), ההפקה מתוך אישיותו של הילד את המיטב שיש בה כבר; יתרה מכך, משמעות הדבר אינה רק פיתוח כוחות, אלא דווקא גישות, יחסים, מחויבויות, ומעורבות. לדוגמה, חלק מהחינוך הוא להעניק לילד את המיומנות לתקשר עם הזולת. אם תתבוננו סביבכם, תראו שיש אנשים שמפתחים בקלות יחסי אנוש טובים, בעוד שאחרים מתקשים ליצור קשר עם עמית, ילד, או בן זוג. לימוד הילד "להתייחס" אין משמעתו רק לתת לו או לה מערכת מיומנויות מסוימת בתחום היחסים הבין-אישיים; משמעות הדבר היא גם ללמד אותו איך להתייחס לה', לסביבתו המיידית, לזהות הקולקטיבית והלאומית, לעבר ולעתיד, ולעולם בכללותו. כל זה חלק מחינוך.

לחלק מהפנים של חינוך שהזכרתי יש יישום הלכתי מחייב; למשל, בבוא סוכות, אתה קונה לילד לולב. צדדים אחרים, מעצם טיבם, קשים יותר לביטוי נורמטיבי חדֹ-משמעי. ניתן לדון מהו סוג הכוחות שיש לפתח בילד, כיצד לפתח אותם, באיזו רמה, וכו'. יש מקום לטווח רחב של דעות, הן לגבי רמת העדיפות שיש להעניק לכל המיזם הזה של חינוך מורחב, והן לרמת העדיפות של כל אחד מהמרכיבים שלו. האם לחיוב זה, שקשה יותר להגדרה, יש כתובת הלכתית? כאן התשובה בהכרח תתפצל: בנוגע להיבטים מסוימים – וודאי שכן; בנוגע לאחרים, יתכן שלא.

נקודת מוצא אפשרית אחת יש בהלכות תלמוד תורה לרמב"ם. הוא פותח את הנושא בדרך משונה: את החיוב ללמוד תורה, הוא מביא רק בהלכה ח'. במקום זאת, ההלכות הראשונות עוסקות בחיוב של האדם ללמד – ובפרט, ללמד את ילדיו. התורה משתמשת בביטוי, "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז). חז"ל מסבירים כי ברמה אחת, זה מתייחס לתלמידים (ספרי, ואתחנן לד), אך ברמה אחרת, "בניך" משמעותו כפשוטו, בניך ובנותיך. חיוב זה כולל הטמעת ערכים מסוימים, פיתוח גישות מסוימות, הדאגה לכך שעולמם יהיה עולם עבודת ה'.

מובן שלחיוב זה אין קווי מתאר וגבולות חתוכים כמו שיש לעולם החינוך למצוות; זהו מכלול רחב בהרבה, והשאלה היא איזו רמת מחויבויות, איזה סוג ערכים, אתה רוצה שיהיו לילדך. היבט זה של חינוך הוא עמום, בין השאר משום שהערכים עצמם אינם ברורים לחלוטין. בניגוד למצוות המעשיות שנזכרו לעיל, בהן לולב הוא לולב, רגישות (אם לציין ערך אחד) משתנה בהתאם לנסיבות: רגישות למה, למי, מה אתה מוכן לקבל ומה אינך מוכן לקבל, וכיוצא בזה. כאשר עוסקים בחובות הלכתיות מוגדרות, אנשים המחויבים להלכה יפשילו את שרווליהם וייגשו לעבודה. אולם כאשר אנו מדברים אליהם במושגים כלליים של חינוך ילד, והקניית ערכים ומחויבויות, עולה שפע אפשרויות: אפשר בגישה מאופקת, ניתן לפעול באינטנסיביות ובעוצמה, ואפשר לתת לזה עדיפות גבוהה או נמוכה. עובדה מצערת היא שבמצב של התנגשות עם ערכים חשובים אחרים, הנטייה להמעיט בערך החינוך גוברת אצל חלק מהאנשים.

יש דוגמאות היסטוריות לכאן ולכן. אני גדלתי על מסורת בריסק וּווֹלוז'ין. בבריסק ייחסו לחינוך הילדים ערך גבוה מאוד, ובמיוחד להכשרתם לגישה האנליטית ללימוד, שבקהילה זו נתפסה כהגשמה מלאה של הערך העליון של תלמוד תורה. לר' חיים לא הייתה ישיבה בבריסק. הוא התחיל ללמוד עם ילדיו, השמועה על כך עשתה לה כנפיים, וכך הצטרפו אנשים אחרים לקבוצה. כיום, ישיבת בריסק בירושלים היא אימפריה! ישיבתו של הרב אברהם יהושע סולוביצ'יק מונה 800 תלמידים, ומאות אחרים ממתינים, מתדפקים על דלתותיה. זאת לעומת ישיבתו של אביו, שיכלה לכנס לסלון בית עם כחמישים מקומות ישיבה, בעוד סביו, ר' וועלוול (הגרי"ז), נאלץ להסתדר ללא מניין בביתו. הוא למד עם ילדיו. הרב משה סולוביצ'יק בנה את בנו "הרב" (הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק) להיות מי שהיה, ולא בדרך של זעיר שם זעיר ושם: במשך השנים בהן עוצבה אישיותו של הרב, הרב משה למד איתו בין עשר לשתיים עשרה שעות ביום. וכשאני אומר למד, אני מתכוון למד! אם הרב לא היה מרוכז, או שהרב משה חשב כי הוא מתבטל מעט, הוא הגיב בחומרה.

לא הכול נהגו כך. רבים מאוד מגדולי התורה במזרח אירופה, הקדישו את חייהם ללימודם, לכתיבת החידושים שלהם, והניחו לילדיהם לגדול כמיטב יכולתם בתוך החברה. אחדים מהם אף גדלו ופרקו עול מצוות; ואין מדובר באיזשהו רב מקומי, מבודד ובלתי מוכר.

העניין אינו פשוט. חז"ל מייחסים דבר דומה למשה רבינו עצמו. בפרשת חקת אנו קוראים כי בניו של אהרן ירשו את תפקידו בכהונה, ובפרשת פנחס מתואר כיצד בנות צלפחד זכו לרשת את אביהן. בראותו כל זאת, משה הניח כי בניו יירשו את תפקידו בהנהגה. כיוון שכך, הוא בא לבקש מה' בנוגע למחליפו: "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" (במדבר כז, טז). אך לא כך היה. במדרש נועז למדי (במדבר רבה, כא, יד), עונה ה' בחומרה: "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה; יהושע הרבה שרתך, והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל" – בניך לא עסקו בצרכי כלל ישראל, והם לא יירשו אותך.

הגמרא (בבא בתרא קט ע"ב) מרחיקה לכת אף יותר: היא אומרת כי נכדו של משה ובניו היו כוהני עבודה זרה. נכדו של משה! חלילה לי מלבקר את סדרי העדיפויות של משה; הוא בוודאי חש את כל כובד משא עם ישראל, עתיד עם ישראל, על כתפיו; אך האם היה זה על חשבונם של גרשום ואליעזר?

הצורך בתשומת לב אישית בחינוך ילדים הוא נושא שמאוד בנפשי, וניסיתי ליישם אותו. גם אני התחנכתי בדרך זו. אחדים מרבותיי נהגו לדבר על ערכו של הלימוד עם הילדים. הרב אמר פעם כי כאשר אדם מגיע לעולם הבא, הוא נשאל, "על סמך מה אתה מבקש להיכנס לעולם הבא?" הוא הזכיר שלושה דברים הנוגעים לו-עצמו; אחד מהם היה כי הוא למד עם ילדיו.

אני זוכר דרשה שהרב הוטנר ז"ל העביר סביב שבועות, באחת השנים בהן למדתי בישיבת רבנו חיים ברלין. הוא עסק בגמרא בבבא בתרא (כא ע"א) האומרת: "זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו", על ייסוד רשת חינוך יהודי. לפניו, כל אדם למד עם ילדו או שכר מחנך פרטי – אך הוא ייסד בתי ספר. ראש הישיבה אמר כי היסטוריונים, בעיקר החילונים שבהם, רואים בזה מאורע גדול, שהחליף את הכאוס שיצר החינוך הביתי במערכת מסודרת של בתי ספר, מבנים, ותשתית חינוכית אחידה. הרב הוטנר אמר שלאמיתו של דבר, היה זה יום מר, כיוון שהאידיאל הוא לקיים את הפסוק "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט) על פי פשוטו. ראש הישיבה שוחח אתנו פעמים רבות על הצורך ללמוד עם בנינו ובנותינו, בדיוק כמו שאומר הפסוק.

לדעת הרב סולוביצ'יק, תלמוד תורה הוא פן חשוב של הקשר הבין-אישי, הרגשי והקיומי בין הורה וילד. כאשר אהבת התורה אופפת קשר בין דורי, הלמידה עצמה מתעצמת. כאשר נולד בננו הבכור, בתחילת שנות השישים, הייתי עסוק מאוד ב"יבנה" (ארגון הסטודנטים הדתיים בארה"ב ובקנדה) כחבר בוועד המייעץ. הרב חשב כי מעורבותי שם עמוקה מדי, ועלולה לגזול ממני כוחות שנועדו לדברים אחרים, חשובים יותר. לאחר הברית דיברנו, והוא ציטט את הפסוק: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב). ה' אומר לאברהם: אל תדאג יותר מדי לגבי ישמעאל, כי יצחק הוא שיירש אותך. כוונת שהרב הייתה לומר לי: "זכור, חינוך בנך אמור לקבל את העדיפות הראשונה."

גישה זו כרוכה בהשקעה. אני לא טוען שלולא ילדיי הייתי גאון עולם, אך אתה משלם מחיר. עם זאת, עליך להיות מוכן לשלם מחיר זה ואף לרצות בו, להודות לה' כל בוקר על האפשרות להשקיע כך. זהו מקור לאושר שאין בכוח מילים לתאר.

ברשותכם, אסטה מעט לאנקדוטה אישית. בני הבכור הוא הרב משה. עלינו ארצה כאשר היה בן עשר, וכאשר הוא למד בישיבה התיכונית 'נתיב מאיר', ביליתי זמן רב בלימוד איתו ועם בננו השני, הרב יצחק. כאשר הרב משה סיים את בית הספר התיכון, שלחנו אותו לארה"ב ללמוד עם הרב. הסעתי אותו לשדה התעופה, וכאשר נפרדנו – אני לכאן והוא לשם – התחבקנו ולא החלפנו מילה. אשתי הייתה אז בביקור אצל אביה בארה"ב, וכתבתי לה: "היה שווה להשקיע שבע עשרה שנים של לימוד, של חינוך לתורה ולמצוות, בשביל חיבוק של דקה אחת". ובני יצא עם אותה הרגשה.

גידול ילדים הוא עבודה רבה, אך הוא גם אחת ההנאות הגדולות בעולם – מן המשימות הכבדות ביותר, ואחת הזכויות הגדולות ביותר. ישנם מעטים מאוד עליהם ניתן לומר באמת ובתמים כי יש משהו בחייהם החשוב יותר אובייקטיבית מאשר גידול ילדיהם. כל ילד הוא עולם בפני עצמו, וצריך להתייחס אליו ברגישות, בהבנה ובאהבה.

דברים אלו אי אפשר למצוא בספרים; אין מרשם מדויק לתמהיל הנכון בין האסרטיביות הסמכותית מחד, וחום האהבה מאידך. לעתים קרובות, אנשים נוטים לחשוב כי להלכה יש תשובה לכל דבר. הקש על המקש הנכון, לחץ על הכפתור הנכון, פתח בעמוד הנכון, חפש, והתשובה נמצאת שם. ואם היא אינה שם, זה רק בגלל שעדיין לא הגענו לשם; יש לך את חוסר המזל להיוולד עשרים שנה לפני שמישהו יכתוב את התשובה לשאלה שלך. אם תמתין בסבלנות עוד עשרים שנה, התשובה תמצא. גישה זו שגוייה בתכלית!

איננו עושים טובות לה', או להלכה, כשאנו מעמידים פנים שיש בה את מה שאין בה, ומה שלעניות דעתי, לא צריך ולא רצוי שיהיה בה. למרות שעולם התורה הוא עשיר ותובעני, על אף שהוא מקיף תחומי חיים כה רבים, אין בו תשובה מדויקת לכל שאלה – ודבר זה נכון בכמה מן התחומים המשמעותיים ביותר בחיי האדם. לדוגמה, כתבתי לאחרונה מאמר בנושא הנישואים.[4] מרכיבים מסוימים של הנישואים מוגדרים בהלכות פסוקות, אך רכיבים רבים מאוד אינם קבועים בהלכה. איזה סוג קשר צריך להיות לך עם בן/בת הזוג? כמה אינטנסיבי, כמה שטחי, כמה לבבי? ההלכה אינה מכתיבה לך.

אם לחזור לעניין הנדון, איזה סוג הורה אתה? האם אתה מעוניין שהקשר ביניכם יהיה פורמלי או חברי? הגמרא (קידושין לב ע"א) מלמדת כי אב המוותר על הכבוד המגיע לו רשאי לעשות כן; אך האם הגמרא אומרת היכן שהוא אם הורה צריך לעשות זאת? ישנם הבדלים בין תרבויות ובין משפחות. כאשר אנחנו נמצאים בבית, ילדיי יכולים להתבדח עמי ועם אשתי ולהתלוצץ על חשבוננו ברוח טובה. זה חלק מהנוף, ואנו מקבלים זאת ונהנים מכך. אף אחד לא דיבר כך בבית הורי, ואף אחד אפילו לא היה מעלה על דעתו לדבר כך בבית הרב. אין זאת שמידת או איכות האהבה היא שונה, אלא שהביטוי שלה שונה.

ללא ספק, הורה חייב שתהיה לו היכולת להיות אסרטיבי ולהקרין ולשדר סמכות. הורה אינו רק חבר למשחק או אח גדול. ההורה מייצג ערכים, את עולם היהדות; עבור הילד הצעיר, ובהמשך המתבגר, ההורה הוא נציגו המוסמך של ה'. הוא מייצג את ריבונו של עולם בביתו! הורים מייצגים ערכים מוסריים, רוחניים ודתיים. כיוון שכך, במידה מסוימת, הם צריכים לדבר בקולה של הסמכות. עם זאת, הפתגם של טדי רוזוולט – "דבר רכות ושא מקל גדול" – מצריך שינוי: הייתי אומר כי הורה צריך ללמוד לדבר ברכות מבלי לשאת מקל, ויחד עם זאת בקול צלול של סמכות. הורה צריך להיות לא רק מורה בכיתה; היחס בינו לבין ילדיו הוא בבחינת "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (בראשית מד, ל).

בנימה זו, ישנן סוגיות מסוימות שצריך לעסוק בהן, ואיני חושב שניתן לתת להן תשובה אחידה; כל אדם צריך לענות להם בעצמו. הזכרתי כי גדלתי על מסורת בריסק. בית בריסק היה מאוד מאוד סמכותני. סמכותניות זו התבטאה בשני אופנים. ראשית, על אך שבשעת הלימוד היה אפשר לחלוק על סמכותו של הורה, לא היה ניתן לחלוק עליה למעשה. שנית, הוצב רף גבוה מאוד, תובעני מאוד, גישה מעין "כיוון לגדרות" בבייסבול.[5] כמעט בכל דור היו אנשים ששילמו מחיר כבד, מחיר בבריאות נפשית כפשוטה, משום שהם נשברו ולא יכלו להתקדם. אולם, בו זמנית, הסביבה הזו הצמיחה ענקי תורה.

ההורים צריכים לשאול את עצמם באיזו מידה הם מעוניינים "לכוון לגדרות". בלילה שלפני חתונתו של אחד מילדיי, הוא דן איתי בשאלה זו. תיארתי לו כיצד ראיתי הקשרים אחרים בהם מחיר גבוה שולם על הכיוון לגדרות, ואמרתי כי אני חושב שאפשר להסתפק ב"דאבל".[6] אך זוהי החלטה אישית ואינדיבידואלית.

אחת האוטוביוגרפיות המרתקות ביותר של המאה התשע עשרה היא של ג'ון סטיוארט מיל. אביו לא רק כיוון לגדרות, הוא רצה לחבוט את הכדור מחוץ לאצטדיון. באוטוביוגרפיה שלו, מתאר מיל את החינוך שקיבל. כאשר היה פעוט, אביו נתן לו "לשחק" באריסטו. אם הוא יצא להליכה עם אביו, הוא היה צריך לדון באריסטו ולוגיקה, או באפלטון ומטפיזיקה. לא היו חברים למשחק: הוא אפילו לא הבין מעולם כי קיימים בעולם חברים למשחק; הוא פשוט גדל בסביבה מבודדת, כילד פלא. אך בגיל עשרים הוא עבר התמוטטות עצבים. מה שעזר לו לצאת ממנה לא היה אפלטון, לא אריסטו ולא תומס מאקינו; הייתה זו השירה של וורדסוורת'.

זוהי דוגמה קיצונית. חלילה לי מלטעון כי כל מי שנוקשה או תובעני כלפי ילדיו מסתכן בגרימת התמוטטות עצבים. אך בנקודה מסוימת, וזה נכון לגבי מצוות חינוך באופן כללי, עליך להחליט על התמהיל הנכון – והדבר נכון ומשמעותי בבית, אפילו יותר מאשר בכיתה. גם מורה בכיתה צריך להחליט: יכול הוא להיות נוקשה ולקבל תוצאות, אך באיזה מחיר? ייתכן שהתלמיד ידע את החומר היטב, אך לא יפתח אהבה כלפי החומר – ובאותה מידה, לא יפתח אהבה כלפיך כמורה, ולא חלילה כלפי הקב״ה אותו אתה מייצג. לחילופין, אתה יכול להיות מורה עדין ונעים: התלמיד אולי יאהב אותך, אך הוא עלול שלא לדעת הרבה.

כמחנך, חשתי תמיד במתח זה, ולעולם איני יודע אם התמהיל שאני יוצר נכון או לא. מדי פעם אני קורא על אנשים שאינם כל כך מתעניינים כמוני בערכים, אלא שואפים רק להגיע לתוצאות. כאשר הייתי ראש כולל בישיבת רבנו יצחק אלחנן בארה"ב בשנות ה-60, וינס לומברדי אימן את קבוצת הפוטבול ׳גרין ביי פקרס׳. התוצאות שלומברדי השיג היו חסרות תקדים, מדהימות ממש! אך השחקנים שנאו אותו. אולי אם כמאמן פוטבול אתה שנוא, זה דבר אחד. אך אם אתה שנוא כהורה, זה עניין אחר; ואם אתה שנוא כמחנך, זה עניין אחר לחלוטין.

זאת במיוחד אם אתה שואף לחנך ילדים היום לתורה ומצוות. ישנם סיכונים שאפשר היה לקחת פעם, אך היום הם הרבה יותר בעייתיים. אני חש כך בנוגע לחינוך באופן כללי, ובמיוחד בנוגע להורים, שהם המחנכים הראשונים. פעם, אם כמורה היית קשוח כלפי תלמידים, והם לא אהבו אותך, הם עזבו את בית הספר ועברו למסגרת חינוכית אחרת. היום, ילד שנושר מבית הספר, עלול להפסיק לשמור השבת, ולנשור, חלילה, מיראת שמיים. מורים, ואף יותר מכך הורים, חייבים למצוא את המיזוג הנכון המשלב הנחלת ערכים והצבת דרישות עם הקרנת אהבה; מיזוג זה הוא המעצב והמגדיר את חינוך הילדים.

כדי לחדד את המורכבות של היחס ההורי, ניתן להשוותו לתפקידם של סבים. חז"ל מסבירים את הפסוק "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג): "תגיד" פרושו דברים הקשים כגידים, ואלו צריכים להיאמר לגברים, שהם יותר אסרטיביים וסמכותניים; "תאמר" מצביע על לשון רכה, המכוונת כלפי "בית יעקב", אלו הנשים (מצוטט ע"י רש"י שם). יש פסוק מקביל, "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז): האב הוא הסמכותי, אסרטיבי, הסב הוא רך יותר. ציטטתי מדי פעם את קביעתו של ק. ס. לואיס כי אנשים רבים "רוצים, למעשה, סבא שבשמיים יותר מאשר אבא שבשמיים".[7] אני סבור כי סבים מייצגים ומטמיעים ערכים, אך הטבע של הקשר עימם הוא כזה שאינם יכולים להיות כה נוקשים.

גישה זו צריכה לפעמים להקרין על ההורים גם כן. בתרגום הפסוק "יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן" (בראשית מד, כ), אונקלוס מתרגם את הביטוי "אב זקן" כ"אבא סבא", מילולית, אבא שהוא כמו סבא. לפעמים אבא צריך ללמוד להיות גם סבא.[8]

לאחרונה, תלמיד ציטט אותי כאומר כי אבא צריך להיות מוכן גם ללמוד על ילדיו וגם לשחק עימם בכדור. הוא אמר כי אז הוספתי שאם אתה רוצה שהילד ירצה ללמוד אתך, אתה צריך לשחק בכדור אתו. אני לא בטוח שזה הכרחי; אך למרות שאיני זוכר שאמרתי כך, זהו סוג הדברים שהייתי אומר. עם זאת, עלי להבהיר: לא שיחקתי בכדור עם ילדיי כתכסיס או כטקטיקה. לא חשבתי, "היום אני אשחק כדורסל אתו, ובעוד שנה הוא ילמד אתי מנחת חינוך". לדעתי, גישה כזו אינה נכונה. יש הנאה, ואף פליאה, בעצם יכולת לשחק עם ילדיך. אין זה רק כלי המשרת מטרה; זהו אושר צרוף בזכות עצמו, ואחת ההנאות שאני חושב שה' מאפשר לנו באופן מלא ורוצה שניקח בה חלק. איני חש שום אשמה על ששיחקתי בכדור עם ילדיי, ואיני מחשיב זאת כבזבוז זמן. זהו חלק מההוויה המשפחתית.

גידול ילדים הוא חלק ממאמץ חינוכי, הן במישור לימוד התורה והן במישור צמיחה אתית, דתית ורוחנית. איזה סוג אדם הילד הזה עתיד להיות? פעמים רבות מדובר במאמץ חינוכי ישיר, אך המעשה המחנך בעקיפין חשוב לא פחות. האופן בו אתה מתנהג כלפי ילדך והאווירה השורה בבית, משפיעים באופן ברור על הילד. ילדים הם חכמים מאוד, ורגישים לקלוט מייד כל זיוף. אינך יכול לצפות מילד ללמוד תורה אם אינך לומד בעצמך. עם זאת, איני מעוניין כרגע להתמקד יתר על המידה בהתפתחות הקוגניטיבית – בהעברת ידע, באהבת תורה, באהבת חכמה – שהרי עיצוב האישיות חשוב אף יותר. סולם ערכים זה נכון בישיבה, וכן בבית. לזו הכוונה באמירה "יראתו קודמת לחכמתו" (אבות פ"ג מ"ט).

בית הוא סביבה שלימה המקיפה ממדים רבים – לא רק את השכלי והמוסרי, אלא גם את השמחות, העמל, והמתחים; כל אלו צפים ועולים, ועל ההורה לדעת כיצד להתמודד איתם. ישנם בהחלט מתחים; כדי לראות זאת, דיינו לפתוח את ספר בראשית. צריך להיות מוכן לעמוד מול האתגרים. ישנן בעיות שורשיות שאי אפשר לסלקן לגמרי. אך גם אותן ניתן לנתב, ולרכך; כדאי לנסות לדון בהן בשקט וברוגע.

הגמרא בשבת (י ע"ב) קובעת שאסור לאדם להפלות בין ילדיו, להעניק לאחד זכויות יתר על פני האחרים, ומוכיחה זאת מספר בראשית: יעקב עשה זאת, וראו מה קרה בסיפור יוסף![9] הרמב"ם הולך אף רחוק יותר מחז"ל, ומוסיף מספר מילים: "לא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט" (הלכות נחלות פ"ו הי"ג). איני בטוח שניתן לעמוד ברף כל כך גבוה. אך בדרך כלל, אפילו אם בתחומים מסוימים מעדיפים ילד אחד על פני אחר, ההורים יכולים לפצות: אחד הולך למחנה, האחר מקבל שיעורי פסנתר. כפי שאמרתי בהתחלה, זוהי אחריות עצומה; אך טמון בה אושר מופלא.

לצערנו, לא כל אחד זוכה לאושר זה. נחמה לייבוביץ', אחת מאנשי החינוך השופעים והמשפיעים ביותר בדורה, אמרה פעם שהיא הייתה נותנת את הכל – כל הישגיה בלימוד, כל ספריה, כל התלמידים שהעמידה – כדי שיהיה לה ילד. טרגדיית העקרות מוזכרת רבות בתנ"ך, חז"ל רגישים לה, ויש להכיר בה.

בליל ראש השנה לפני שנים רבות, דיברתי על העקרות, בהקשר של קריאת התורה וההפטרה של היום הראשון של ראש השנה (על שרה וחנה, בהתאמה). לאחר מכן חשתי צער, כיוון שראיתי בין הקהל אחד מבוגרינו שהיה נשוי כחמש או שבע שנים ועדיין לא זכה לילדים. כאשר הוא בא לאחר התפילה לאחל לי שנה טובה, שאלתי אותו אם פגעתי ברגשותיו; אך הוא אמר כי אין לו מילים להודות לי על הבנתי את מצוקתו.

חז"ל שואלים מדוע האימהות שרה, רבקה ורחל היו עקרות, ומדוע דווקא לאה לא חוותה מצוקה זו. בנוגע ללאה, התורה עונה: "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית כט, לא). היא קיבלה שכר, פיצוי, על כך שהייתה שנואה. ביחס לאחרות, דעה אחת מפתיעה בחז"ל קובעת כי עקרותן נבעה מכך שה' מתאווה לתפילת הצדיקים.[10] תהא אשר תהא משמעותו של מדרש סתום זה, ה' משתוקק, צמא ונכסף לתפילת הצדיקים. ומה יכול להיות תמריץ טוב יותר לתפילות מעקרות?

לפיכך, מי מאתנו שנפלה בחיקם הזכות והתברכו בילדים, חייבים להעריך אותה. בתור מי שזכו, עלינו לבנות את חיינו בהתאם לעקרונות שהוזכרו לעיל.

כפי שהזכרתי קודם, כאשר בניי למדו בישיבה תיכונית, נהגתי להקדיש כמה ערבים בשבוע ללימוד איתם. פעם פגשתי את אחד הר"מים שלהם, והוא העיר, "איזה דבר נפלא! ככל שאתה עסוק, אתה מוצא זמן ללמוד עם בניך." התבוננתי בו והתקשיתי להבין: "אם איני יכול למצוא זמן כדי ללמוד עם בניי, לְמה כן אמצא זמן? לשם מה הזמן שבידי נועד?" אך נראה היה כי הוא אינו מבין מילה ממה שאני אומר, אז הנחתי לעניין.

יש בזה גם ממד אנוכי. האדם רואה את ילדיו כהמשך שלו, ובצדק. אולם צריכים להיות מאוד זהירים לא להפריז במרכיב זה. יש הורים שממש הורסים את חיי ילדיהם בגלל שהם רוצים שילדיהם יעשו את מה שהם עצמם לא היו יכולים לעשות. אני מכיר אישה שרצתה ללמוד בקולג' היוקרתי 'ברנארד' ולא התקבלה; היא הכריחה את בתה ללמוד שם, על אף שהבת באמת רצתה ללמוד בשטרן קולג' (השייך לישיבה יוניברסיטי). עליך כהורה להיות מסוגל לראות את הדברים מנקודת המבט של הילד, מבלי לאבד את נקודת המבט שלך. זה לא פשוט. שוב, אנו חוזרים לשאלת הסמכות והאהבה: היכולת לראות את הדברים מנקודת מבטו של הילד בעוד אתה שומר על נקודת מבטך, המייצגת ערכים ומייצגת תפיסת עולם מסוים.

העולה מכל דברינו הוא כי הורות היא משימה עצומה, אך היא הקרקע המצמיחה כמה מן הימים היפים ביותר של חייך. במובן מסוים, דווקא הדברים הטריוויאליים, הקטנים באמת, יכולים להיות המשמעותיים ביותר. כאשר בני הצעיר ש"י היה בן עשר, נסענו לבקר את אחותי בקריית שמואל, בפאתי חיפה. ביום קיץ אחד שאר המשפחה הלכה למקום אחר, והוא ואני נשארנו בבית. כיוון שקריית שמואל מרוחקת כעשרה קילומטרים מעכו, הצעתי לרכב לשם באופניים. רכבנו עד עכו וחזרנו ברכבת. יכול השואל לשאול: איזה ערך יש ברכיבה על אופניים או נסיעה ברכבת? אולם עבורו ועבורי הייתה זו, מבלי שנבטא זאת במילים, חוויה מעצבת ומקשרת, ככל שתיראה טריוויאלית לאדם הצופה מבחוץ. במערכת יחסים, לעיתים דווקא לדברים הטריוויאליים לכאורה נודעת המשמעות העמוקה ביותר. מבלי להיות בומבסטי, או להוציא דברים מפרופורציה, זהו המצע בו נוצרים קשרים ונרקמים יחסים. וצריך להתחיל בכך כאשר הילדים צעירים.

במשפחתו של הרב אהרן סולוביצ'יק ז"ל, שלושת הילדים הגדולים היו בנים, והם נולדו בסמיכות אחד לשני. בבר המצווה של אחד מבניו, הרב אהרן ציטט את הסברה של אימו – רעיון שלאחר מכן הוא מצא בחזקוני – לגבי הסיבה לשמו של לוי: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (בראשית כט, לד). מדוע חשבה לאה כי "הפעם" במיוחד בעלה ילווה אליה? הרב אהרן ציטט את המדרש האומר כי הילדים נולדו ללאה תוך זמן קצר, לאחר הריונות של שבעה חודשים.[11] כאשר נולד הראשון, לאה הניחה כי היא תטפל בו; יעקב היה עסוק בדברים אחרים. כאשר נולד הילד השני, היא עדיין הייתה יכולה לשאת את שניהם בעצמה, ילד אחד בכל יד. אך אז, זמן קצר לאחר מכן, הגיע לוי, והיא אמרה: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי": כעת ליעקב אין ברירה, כיוון שיש לה רק שתי ידיים. הרב אהרן הזכיר זאת כיוון שהוא מאוד אהב את המדרש על הפסוק, "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (במדבר כג, ט): "'כי מראש' אלו אבות 'ומגבעות' אלו אמהות" (במדבר רבה כ, יט), המבטא את הרעיון של תפקידים הוריים שונים לאם ולאב (רעיון פחות פופולרי כיום). כאשר ילדיו נולדו, הוא הניח שאשתו תטפל בהם כתינוקות, וכאשר הם יהיו מוכנים ללמוד גמרא, הוא ייכנס לתמונה. אך מהר מאוד הוא ראה עד כמה הוא טעה. כאשר למדתי בשיעור שלו בישיבת רבנו חיים ברלין, נולד בנו הבכור, והוא נהג להגיע לישיבה עם סיכות חיתול עדיין בכיס חולצתו. אין זמן מוקדם מדי להתחיל להיות הורה מעורב.

אך אינך בתפקיד ההורה המקצוען. תפקידך הוא להיות ההורה האנושי, שעוסק בהורות במחויבות עמוקה, הנובעת מעומק אהבתו: אהבת הילד, אהבת המשפחה ואהבת ה'.

הבה אסיים באנקדוטה קצרה. ביום העצמאות תשל"ג, בדיוק לפני מלחמת יום הכיפורים, היה מצעד צבאי גדול ברח' קרן היסוד בירושלים. היינו אז עולים חדשים (עלינו רק בתשל"א), ולקחנו את ילדינו למצעד. הלכנו לביתו של מישהו שגר ברחוב קרן היסוד, וצפינו ממרפסתו במצעד יחד עם כמה אנשים אחרים. על מרפסת זו פגשנו את מר כהן מקארדיף שבוויילס. קארדיף אינה בני ברק, אולם כל ילדיו ונכדיו של מר כהן היו דתיים; הוא עצמו לא היה רב אלא אדם מן השורה. ענקי תורה רבים לא נמצאו ראויים למה שזכה לו מר כהן. אשתי ואני שאלנו אותו, "מר כהן, איך גידלת כזו משפחה?", הוא ענה ביידיש, "כדי לגדל משפחה כראוי צריך שני דברים: שכל, וסיעתא דשמייא; וגם כדי שיהיה לך שכל, צריך סיעתא דשמייא."

עם זאת, גם אם זכית לשכל ולסיעתא דשמייא, אתה חייב לרצות להשקיע בדבר. אתה צריך להיות נכון לתת, ונכון לקבל. מהותם של חיי משפחה היא נתינה וקבלה הדדית – כלפי הילדים, ההורים, בן/בת הזוג – בכל תחומי החיים. במבט שטחי, נראה שגידול ילדים עיקרו נתינה רבה. אך אני אומר לכם כי זוהי קבלה עצומה, עצומה! האושר והנחת הכרוכים בזה הם מעבר למה שניתן לתאר במילים.

 


[1] [שיחה זו הועברה לתלמידי חו"ל (שנה ב') בישיבת הר עציון, בט"ו בתמוז תשס"ז (1.7.2007). היא עובדה על ידי ראובן ציגלר ונפתלי בלנסון מתוך תמליל שהוכן על ידי מרק הרמן ודב קרול. תרגמה לעברית: חנה גלזנר. ערך: דוד פוקס.]

[2] אף שהגמרא מגבילה את ה"תורה" ללימוד הילד הצעיר את "תורה צוה לנו משה" (דברים לג, ד), ואת "קריאת שמע" לפסוק הראשון בלבד, הרמב"ם מרחיב באופן טבעי את העיקרון שמציבה הגמרא בהתאם להתפתחותו של הילד: "אח"כ מלמדו מעט מעט... הכל לפי בוריו" (הלכות תלמוד תורה, א, ו).

[3] בהקשר זה, הדיון מתייחס בדרך כלל לגמרא בחגיגה ו ע"א. חיגר פטור מעליה למקדש בשלושת הרגלים. מה דינו של קטן חיגר? מצד אחד, אם היה כעת מבוגר, הוא היה פטור לגמרי. עם זאת, אם ברי לנו כי כאשר יגיע לבגרות הלכתית, הוא יהיה מסוגל ללכת כראוי, האם נאמר כי החיוב של חינוך לעלות לרגל חל גם עכשיו? במילים אחרות, האם אנו מאמנים עבור העתיד, או שאנו מתייחסים למציאות העכשווית? כמובן, גם אפשר לעשות את שני הדברים. החידוש של הגמרא, לפי דעה אחת, הוא שגם אם החיוב עדיין לא חל, ייתכן שישנו חיוב נוסף המכוון כלפי העתיד. יש בפוסקים דיונים נרחבים באשר לחובה לחנך ילדים בקיום מצוות, אולם זהו נושא לשיחה אחרת.

[4] הערת העורך: “Of Marriage: Relationship and Relations,” Tradition 39:2 (2005), pp. 7-35. נדפס מחדש בספרו של הרב ליכטנשטיין, Varieties of Jewish Experience (Jersey City, 2011), pp. 1-37. אי"ה יופיע בעברית בקרוב.

[5] הערת העורך: ״Swinging for the fences״, ביטוי המתכוון לניסיון לחבוט את הכדור מעבר לגדר המגרש. חבטה מעין זו דורשת עוצמה רבה; אם היא תצליח, החובט יזכה בנקודות לקבוצתו, אך מאידך סיכויי החובט להיפסל כשהוא מנסה לכוון אל הגדרות רבים. מונח מקביל הוא ״ללכת על כל הקופה״.

[6] הערת העורך: חבטה המאפשרת לחובט להתקדם שני בסיסים מתוך ארבעה – יעד גבוה מהמקובל, אך קל להשגה יותר מ״כיוון לגדרות״ ועם סיכויים רבים יותר להצלחה.

[7] The Problem of Pain (New York, 1944), p. 28.

[8] סבים וסבתות הם חלק חשוב של המשוואה. אני מגיע מדור שבו, למרבה הצער, רבים לא זכו להכיר את סביהם. בגלל המלחמה, ראיתי רק אחד מארבעת סביי וסבתותיי; כאשר הייתי בן שלוש או ארבע, נסעתי בקיץ למילאנו ופגשתי את אבי אבי. זה היה הכול. אך, ברוך ה', כיום גם סבים וסבתות יכולים לשחק תפקיד בחיי נכדיהם.

[9] "אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

[10] דעת ר' יצחק ביבמות סד ע"א, ורב אסי בחולין ס ע"ב.

[11] חזקוני בראשית ל, כה; רבנו בחיי שם כט, לב.