על אילו מעשים ניתן להטיל תנאי?

הגמרא בכתובות עד ע"א אומרת שלא ניתן לעשות חליצה על תנאי, שכן ניתן להטיל תנאי רק על מעשים שניתן לבצעם באמצעות שליח. דין זה טעון הסבר: מה הקשר בין דיני שליחות לדיני תנאים? מדוע ניתן להתנות רק מעשים שניתן לבצע באמצעות שליח? תוספות (ד"ה תנאי) הסבירו זאת כך: "דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע"י שליח - סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה. אבל חליצה, שאין בידו לקיימה ע"י שליח - לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה, ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים".

לפי התוספות, העובדה שניתן לעשות מעשה מסויים על ידי שליח מהווה סימן לכך שיש לאדם סמכות לבצע את המעשה, והוא יכול גם להקנות את הסמכות לשליח שיבצע את המעשה במקומו. מעשה כזה נתון בשליטתו של בעליו, והוא יכול להחליט שהמעשה לא יחול אלא בהתקיים תנאי מסוים. בניגוד לכך, מעשה שלא ניתן לעשותו על ידי שליח - לגביו האדם המבצע אינו בעל סמכות. במעשה שכזה - האדם אינו יכול להטיל תנאי, שכן הוא אינו 'בעל הבית' הקובע מה יהיה כאן.

על פי הסבר זה, ניתן ליישב את קושיית התוספות במקום אחר (נזיר יא ע"א, ד"ה דהוי). מהגמרא בנזיר עולה שניתן לידור נזירות על תנאי. התוספות התפלאו על כך, שהרי אי אפשר לקבל נזירות בשליחות, ואם כן דברי הגמרא מנוגדים לכלל מהגמרא בכתובות שבו פתחנו. תוספות נדחקו לתרץ, שכיוון שאפשר להביא את קרבנות הנזיר על ידי שליח - הנזירות כולה נחשבת למעשה שניתן לעשותו על ידי שליח.

לאור דברינו, הדבר נראה פשוט. אמנם לא ניתן לקבל נזירות על ידי שליח, אך קבלת נזירות היא מעשה הנמצא בסמכות הבעלים. אי-היכולת למנות שליח נובע מבעיה נפרדת, של ענייני שליחות, ואין הוא מעיד על כך שקבלת הנזירות אינה בסמכותו של הבעלים. לכן, הוא יכול להתנות את קבלת הנזירות, למרות שאין הוא יכול לקבל נזירות על ידי שליח.