על אחריות אישית וקולקטיבית

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

על אחריות אישית וקולקטיבית / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת לך-לך[1]


"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהם לתוך ארבע אמות של
חברו, נטל סכין ותקע לו בליבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל שמעו, הרי הוא
אומר: 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך'. אנו על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות? געו
כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, עדיין בני מפרפר ולא
נטמאת סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר: 'וגם דם נקי שפך מנשה
הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים מפה לפה'". (יומא כג.)

בהמשך הדברים שואלת הגמרא מדוע יש להביא עגלה ערופה. הלוא עגלה ערופה מביאים כשלא יודעים מי הרוצח, אבל כאן הלא כולם ראו. זאת ועוד: הלכה היא בידינו שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה? "ועוד - ולא נודע מי הכהו כתיב, והלא נודע מי הכהו?!" - והגמרא מתרצת, שהביאו עגלה ערופה זו "כדי
להרבות בבכייה". נשאלת השאלה מהו "כדי להרבות בבכייה"? האם משום כך הותר לנו לגלות פנים בתורה שלא כהלכה?
היעמוד רבי צדוק באולם, יסלף דבר ה', וידבר על עגלה ערופה? התשובה ברורה למדי: יש כאן מסר. פרשת עגלה ערופה מבטאת מסר של אשמה ואחריות קולקטיבית. מזקני בית דין ועד אחרון המשרתים. אמנם במישור הפלילי, במישור הענישה, אם נודע מי הכהו, האשמה מתנקזת לאותו מכה והקולר תלוי בצווארו. אך
אם לא נודע מי הכהו - אזי גם במישור הביצוע, האחריות מתפזרת ומתפשטת לכל הציבור כולו, וזקני העיר כנציגי העיר כולה, מביאים עגלה ערופה, ולא בבחינת התנערות מאחריות אישית.

ישנם בעולם המודרני ליברלים גדולים המדברים על כך שבעצם לא פלוני אשם ולא אלמוני אשם. המשפחה אשמה, החברה אשמה, ה"סבתא" אשמה. השקפת היהדות מחריפה במלוא העוצמה את נימת האחריות האישית. אדם אחראי לגורלו ואחראי למעשיו. חס ושלום שהבלטת אשמה קולקטיבית, הכנסת נימה של "כולנו אשמים", תקהה את תחושת האחריות האישית. עם זאת, תחושת האחריות הקולקטיבית, מעבר לאחריות האישית, מודגשת בפרשת עגלה ערופה. כאן, מדגיש רבי צדוק, היו שני כהנים שרצו. ב"סך הכל" לקח אחד מהם סכין ותקעה בלב חבירו. מה יאמרו הזקנים והעם העומדים בעזרה? יאמרו "נו, עשב שוטה, צמח בר, אחד שנכנס לו ג'וק בראש ותקע סכין בלב חבירו כדי לבצע את העבודה". הכל יתנערו מאחריות וילכו הביתה כדי להפטיר כדאשתקד... ר' צדוק הבין שאותה תקיעת סכין בלב אינה סתם פרי טעותו של צמח בר. היא לא נולדה למרות החינוך שקיבל אותו פרח כהונה, אלא במידה מסויימת בגללו. מה הביא אותו לתקוע סכין בליבו של חבירו? האם התמרד נגד עולם המקדש וקדשיו? וכי זילזל בעבודה ובכל מה שהמקדש מייצג? להיפך! מתוך התלהבות, מתוך להט, מתוך דביקות בעבודה ומתוך רצון להיות הראשון, מתוך כך הגיע לכך. זה מה שהמריץ ודירבן אותו! כמובן, אין לומר שרבותיו, מדריכיו, הוריו ומוריו הם שלימדוהו והורוהו כי כדי להיות ראשון בעבודה מותר לתקוע סכין בלב חברך. חס וחלילה! אבל מבחינת גורמים ומרכיבים שנכנסו לתודעתו ולאישיותו והביאו אותו לאותו מעשה איום ונורא - ודאי שכן. דאגו לכך ש"קנאת סופרים תרבה חכמה" ושכחו שמרבה היא גם קנאה. הבליטו את חשיבות העבודה, ולא הבליטו מספיק את חשיבות הדאגה לזולת, את תחושת החבירות, את הצורך בהשקפת עולם ובאורחות חיים מאוזנים, שבהם הדאגה לחיי הזולת הולכת בד בבד עם החרדה לעבודה במקדש ועם הרצון הכן, האמיתי, הטוב, היפה, הנשגב והקדוש, לעבוד.

מתוך המצוקה אנו נדרשים היום לאתגר רוחני, ערכי וחינוכי. אנחנו נדרשים להתמודד עם שאלת המפתח. יבוא אדם ויאמר: "אם אתה, ראש ישיבה, מודה בכך שמתוך העזרות יכולה לצמוח שפיכות דמים, עליכם לסגור את העזרות! תנטשו את המקדש".
לאלה ייאמר: בשום פנים ואופן לא נסגור ולו לשכה אחת, אם בחול ואם בקודש. אבל האתגר שלנו הוא, האם אנחנו אמנם מסוגלים להלהיב ולשלהב, להעריץ ולהמריץ לאהבה ולדבקות בדברים שבקדושה. לא להשאיר אנשים, חלילה, באדישות. לעורר אותם שיבינו את צו השעה, שיבינו את משמעות המדינה, שיבינו מהם התהליכים ההיסטוריים שבתוכם אנו עומדים, אבל שידעו לעשות זאת, תוך כדי שמירה על איזונם הערכי, בלי
אובדן שיווי משקל מוסרי, בלי אובדן שיקול דעת רוחני.
עלינו להבהיר שכדי לטהר את העזרות, אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעיה העומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר ליבנו לעובדו באמת, ולטהר את מחנינו לעובדו באמת.



[1] מתוך שיחה שנאמרה בישיבה, ביום כ' מרחשוון התשנ"ו (כעשרה ימים לאחר רצח רה"מ). הדברים פורסמו במלואם בעלון שבות בוגרים ח', ובפורמט זה הם פורסמו בדף קשר 677.