דילוג לתוכן העיקרי

"עלינו": תפילה חותמת

קובץ טקסט

במבט ראשון, הקדשת שיעור שלם ל"עלינו" נראית מוגזמת. ככלות הכל, תפילה זו מורכבת משתי פסקאות קצרות בלבד. אולם, ישנן שתי סיבות מדוע יש להפנות את תשומת ליבנו באופן מיוחד לתפילה זו. ראשית, בנושא ובתוכן, תפילת "עלינו" היא ייחודית באמת, ומבטאת תקווה ושאיפה שהחזון הנשגב שלהן, אם נלקח ברצינות, הוא עוצר נשימה, מעורר השראה ומרתק. למעשה, אני בספק אם אעשה צדק עם תפילה זו במסגרת הקצרה של שיעור זה. שנית, תפילה זו עומדת בנפרד מהתפילות הקודמות ואינה מוסברת על ידי שום דבר שדנו בו עד עתה, כך שאין לנו ברירה אלא להתייחס כעת למקומה בתוך סדר התפילות.

מעניין לציין כי תפילת "עלינו" אינה נמצאת כחלק מהתפילה היומית בסידורים הקלאסיים של הגאונים, כמו גם לא ברמב"ם. המקור לטקסט הוא בתפילת מוסף של ראש השנה, המיוחסת לאמורא הבבלי רב, וכיוון שכך, היא מתוארכת לנוסחים הראשונים ביותר של התפילות; אך כחלק מהתפילה היומית, היא מופיעה מאוחר למדי. עובדה זו אינה צריכה להוריד מחשיבות תפילה זו; להיפך, העובדה כי כל נוסחי התפילה המודרניים כוללים תפילה שאין לה מקור בסידורים העתיקים צריכה להיות מובנת כסימן לכך שהיא מבטאת משהו מאד חשוב. זה כמעט כאילו הרוח הנבואית הקולקטיבית של עם ישראל התעקשה על אימוץ תפילה זו. עניין זה כשלעצמו צריך לתפוס את תשומת ליבנו.

היסטורית, תפילת "עלינו" מופיעה במחזור ויטרי (תחילת המאה ה-13 בצרפת) כקטע הנאמר לאחר התפילה. היא גם מוזכרת באבודרהם (אמצע המאה ה-14 בספרד), ולאחר מכן בכל הסידורים. במקור, נראה שתפילה זו נאמרה רק לאחר תפילת שחרית, אך עם הזמן היא התפשטה לסיום של כל תפילה, התרחבות שנתמכה מאד על ידי האר"י ז"ל.

ה'כל בו' (סוף המאה ה-14) היה הראשון לצטט מסורת כי תפילה "עלינו" חוברה על ידי יהושע בן נון בעת שחצה את הירדן כדי להיכנס לארץ ישראל. לטענה זו יש מעט מאד ביסוס היסטורי, אולם הרעיון מאחוריה מצביע, לדעתי, על האופן בו תפילה זו אמורה להיות מובנת, כפי שנראה.

אם כך, מהי משמעות תפילת "עלינו"?

אני חושב כי ההסבר המשכנע ביותר הוא זה המוצע על ידי הב"ח (קל"ג): כאשר אדם עוזב את תחומי בית הכנסת המבודד ויוצא אל העולם, שבו הוא יפגוש עבודה זרה וטומאה, הוא צריך להטביע על נשמתו את עבודת ה' האמיתית ולהקדיש עצמו מחדש לעבודת ה'.

במילים אחרות, תפילת "עלינו" אינה סיום תפילת שחרית, אלא תפילת עזיבה. היא הקדמה לעולם שמחוץ לתפילה ולא סיכום של עולם התפילה.

נקודה זו יכולה להיות מודגמת על ידי המנהג הרווח בימים בהם מתפללים מוסף. על אף שהאר"י המליץ לומר "עלינו" לאחר כל תפילה, הוא ציין כי אין לומר תפילה זו בין שחרית למוסף. הסיבה, כפי הנראה, היא שתפילת "עלינו" אינה סיום של תפילת שחרית, אלא ליווי לעזיבת בית הכנסת. אם אנו מתפללים שתי תפילות ברצף, אין סיבה לומר "עלינו" עד העזיבה לאחר התפילה השנייה. היה גם מנהג להשמיט את תפילת "עלינו" כאשר מנחה ומעריב נאמרו יחד, והסיבה, לדעתי, היא אותה סיבה. זהו גם המנהג המקובל לא לומר "עלינו" ביום כיפור, לא לאחר שחרית ולא לאחר אף אחת משאר תפילות היום. הסיבה היא, שוב, שיום כיפור כולו מוגדר כ"לפני ה'", ובאופן בסיסי האדם נשאר בבית הכנסת כל הזמן (אישית, אני חושב כי מי ש"לוקח הפסקה" ביום כיפור, ועוזב את בית הכנסת, צריך לומר "עלינו", על אף שניתן לטעון גם כי בעיקרון, האדם אינו באמת "עוזב" את מחיצת ה' ביום כיפור, אפילו אם הוא מבלה כמה דקות בחוץ).

עקרון זה מסביר את האגדה שמובאת בכל בו. אני לא משוכנע כי יהושע אמר "עלינו" בעת חצית הירדן - אך אני בטוח שהוא היה צריך לומר. המדבר היה, עבור עם ישראל, מקום של שכינת קבע של ה', שבו היו מוקפים בענני הכבוד, אוכלים מן מן השמים, ומבלים את זמנן בלימוד תורה ממשה. העולם - העולם החיצוני - הוא בעבר השני של הירדן, מקום אשר בו כל אדם ישב תחת גפנו ותחת תאנתו, היכן שהוא יצטרך להתמודד עם העולם, כולל עבודה זרה המשתוללת בארץ ישראל. הסבר זה עשוי להיראות כהיפוך של הרושם הרגיל שלנו לגבי המדבר וארץ הקודש, אך מנקודת מבט של עיסוק ופעילות והיחס עם ה', המדבר היה מקלט ומקדש וארץ ישראל היא העולם ה"אמיתי". חציית הירדן סימנה את הכניסה של עם ישראל אל ההיסטוריה, אל הקונפליקט, אל הסיכון לזיהום ואיבוד הקדושה. זהו בדיוק הרגע עבורו נכתבה תפילת "עלינו".

לתפילת "עלינו" שני חלקים - "עלינו" לשבח" וְ-"על כן נקווה". היחס בין שני החלקים הוא בירור יחס סיבתי. עלינו לשבח את ה' על שהבדיל אותנו משאר האנושות ולימד אותנו לעבוד אותו, מלך המלכים, שברא את העולם ושכבודו ממלא את השמים - ועל כן אנחנו מקווים לראות את היום בו מלכותו תשתקף בעולם שבו הרשע הוסר וכל האנשים מקבלים את מלכותו. יש בכך הגיון רב בראש השנה, כאשר "עלינו" הוא ההקדמה לחלק של מלכויות ו"על כן" הוא הפתיחה בה אנו מכריזים בפועל על ה' כמלך העולם כולו.

החתן סופר מצביע על כך שבמידה מסוימת, שני החלקים הם למעשה הפכים. הראשון משבח את הנבדלות והאקסקלוסיביות של עם ישראל, בעוד השני שואף לקבלה אוניברסלית של ה'. זוהי בדיוק הנקודה של "על כן". אנו חייבים לשבח ולהודות לה' על כך שהוא מאפשר לנו להיות העם שהוא מלכו - אך כיוון שכך, ובדיוק משום כך, מוטלת "עלינו" המשימה של נשיאת מסר זה לעולם כולו, לתקן עולם במלכות שד-י, לחלום ולשאוף לעולם שבו ה' יהיה מלך על כולם, שבו יהיה "ה' אחד ושמו אחד". החתן סופר מסביר שמשימה זו נובעת מהחוויה של אהבת ה'. כיוון שאנו אוהבים את ה', איננו יכולים לקבל מצב שבו רק אנחנו מכירים ב' (ר' חסדאי קרשקש כותב כי זהו מאפיין של אהבת ה' - היא מובילה רצון נלהב לקרוא לאחרים להצטרף לאהבה זו).

עם זאת, ישנו עדיין מתח בין שני החלקים - עד שרואים את העניין לאור ההסבר של הב"ח. איננו משבחים את הנבדלות של עם ישראל בפני עצמה. אנו יוצאים אל העולם, יציאה מותרת ומוצדקת רק אם מלווה בהבנה של גודל השליחות, לתקן עולם במלכות שד-י. אנו יכולים לעזוב את המקום המקודש של עבודת ה' רק אם, ראשית, נבין כי חיי הקדושה שאנו חווים בבית הכנסת, בעבודת ה' מלכנו, הם שונים באופן קיצוני ממה שנפגוש בחוץ; ושנית, כי אנו יכולים לעזוב את המקום המקודש רק כדי להביא את עבודת ה' אתנו. אנו עוזבים את המתחם המקודש כיוון שאנו נושאים עמנו פיקדון, שליחות, לא להצטרף לעולם ולרדת לרמה שלו, אלא להעלות אותו לרמה שלנו ולעבוד לשינויו. תפילת "עלינו" אינה רק תרופת מנע נגד סכנות העולם, אלא שליחות ומטלה לעשות את העולם למלכות ה'.

כיוון שכך, "על כן". כיוון שאנו התושבים של ממלכת ה', כפי שהודגם בתפילה שלנו ובעמידתנו בבית ה', כיוון שכך, כאשר אנו יוצאים זה נעשה עם החלום, עם התקווה ועל השליחות של קידום החזון של עולם המלך, כאשר "כל בני בשר יקראו בשמך". רק כך מורשה לעם ה' לנדוד בעולם החול.

התהליך אשר בו תפילת "עלינו" הוזזה מתפילת ראש השנה אל כל יום מייצג שינוי מדהים. "על כן נקווה" מציג חזון של יום שבו ה' ישלוט באפן מוחלט בעולם כולו. מיקום קטע זה בתחילת החלק המיוחד של מוסף של ראש השנה הוא הגיוני; ראש השנה הוא היום של המלכות, היום בו אנו ממליכים את ה' כמלך. הזזת "עלינו" לאמירה יום יומית היא לקיחת תפילה זו מהמקדש הפנימי, מחדר הכס של ה', כביכול, אל הרחוב הגשמי, החוויה היום יומית, ללא התפארת המלכותית אל קודש הקודשים. אך זוהי בדיוק הנקודה - אנו מצווים "לייצא" את מלכות ה' מקודש הקודשים הפנימי, מהתחום האזוטרי של חברה סודית, אל הרחוב, אל הגשמי והרגיל, אל העולם כולו. עם ישראל העביר את התפילה אל כל יום, אל כל פעם שהוא עוזב את המקום המקודש כדי לצאת על העולם, כיוון שזהו המסר האמיתי של היות חלק מעם ה'. כיוון שאנו הועדפנו ונבחרנו להיות נושאי שמו, אנו מקווים, מתפללים ומחכים ליום שבו שמו יכובד בכל צומת, כאשר "יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון". אנו יודעים כי עקרון זה אמיתי כאשר אנו בבית הכנסת בראש השנה - אך אנו חייבים להמשיך לתת למסר זה להיטמע בכל נשימה שלנו בדיוק משום שאנו הולכים ברחוב של עולם מחולל. בבית הכנסת בראש השנה, "עלינו" הוא ציון עובדה; בדלת, כאשר אנו עוזבים את בית הכנסת ביום רגיל, זהו שיר ניצחון ומחויבות לשינוי העתיד לבוא של העולם למה שהוא צריך להיות.

הרמ"א מציין - כקביעה הלכתית - כי יש להקדיש תשומת לב מיוחדת למשמעות של "עלינו" ("יש להקפיד בכוונתו"). קביעה זו קשה ליישום לפעמים עם תפילה שלמדת בכיתה א'. אך אם רק תקראו את המילים יוצאות הדופן של תפילה זו! זוהי הרוח הנושאת נשמה יהודית אל העולם הקר ותומכת בה במעופה, כך שלא תתרסק אל הקרקע. זהו החזון הבוהק במרחק, לפני עיננו המתאמצות לראות אל העתיד, הנותן קרן של אור ותקווה כאשר הולכים בחושך.

זהו, במילים אחרות, ההמנון של עבד ה' המאמין. בעמדו על שפת הירדן, כשהוא עומד לצאת לשליחות העצומה של יצירת עם ישראל בארץ ישראל, חושש ומקווה, יהושע אמר "עלינו". זוהי קריאת הקרב של תנועה, תנועה "לתקן עולם במלכות שד-י". הפסקה הראשונה, "עלינו", מציינת מי אנחנו; השנייה מחייבת אותנו למה שאנו מסמלים ולמה שאנו מוקדשים לו.

חשוב להבין את הגוון המיוחד של מלכות ה' המתוארת ב"על כן נקווה".

בראש השנה, תפילת מלכויות נאמרת בתחילת תפילת העמידה, ומתחילה במילים "ובכן, תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך". תפילה זו קוראת למלכות ה' להכריע את העולם, ומסתיימת בתקווה כי "כל הרשעה כעשן תכלה" (או, בגרסה המפחידה יותר, "כל הרשעה בעשן תכלה").

זו אינה, עם זאת, תפילת מלכויות שנבחרה לקטע האמצעי של תפילת עמידה. שם, אנו אומרים "על כן נקווה", קטע המתמקד לא בהכרעת הרוע או השמדתו, אלא בחזון של "כל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך כל רשעי ארץ... לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון. לפניך ה' אלוקינו יכרעו ויפלו, ולכבוד שמך יקר יתנו, ויקבלו כולם את כל מלכותך, ותמלך עליהם מהרה לעולם ועד". זהו חזון זה, האיחוד של הכל בעבודת ה', הסרת ההפרדה ששובחה בשמחה בתחילת תפילת "עלינו", שהיא ההמנון של היהודי בעולם. אין זו שליחותי לראות את הפחד והאימה מה' מכריעים את העולם. שליחותי היא לקרוא ולעודד כל בשר לפנות אל ה' ולקבל את מלכותו.

"ככתוב: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

 

 

 

 

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)