דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | עלייה לרגל בימינו

קובץ טקסט

פתיחה

 

התורה בפרשת ראה עוסקת בהלכות הקשורות לבית הבחירה, ובפרט בנוגע למצוות בהם יש צורך לעלות לבית המקדש (ביכורים, מעשרות וכו'). כסיום לנושאים אלו התורה מצווה על מצות העלייה לבית המקדש בשלושת הרגלים (ט"ז, א-יז), ומצווה על הבאת שלוש קורבנות שונים בזמן העליה (קרבן חגיגה (שלמים), עולת ראיה ושלמי שמחה). התורה כותבת בנפרד לכל רגל כי ישנה חובה לעלות לביהמ"ק, ולאחר מכן התורה מסכמת באופן כללי לגבי שלושת הרגלים.

 

בשיעור השבוע נעסוק בשאלה האם מצוות ראיה שייכת גם כאשר לא ניתן להביא את קרבן עולת ראיה, או שמא מדובר במצוות קשורות?

כזכור, בשיעור שעבר עסקנו במצוות שמחה, וראינו שלמרות שכיום לא ניתן להביא שלמי שמחה, עדיין רוב הפוסקים סוברים כי ישנה מצוות שמחה מהתורה במועדים. בשאלה דומה יש לבחון לגבי מצוות ראיה- האם מצווה זו שייכת גם בימינו?

השיעור השבוע חורג ממסגרת הפרק הראשון במסכת ביצה[1]. בשבוע שעבר עסקנו בקיום מצוות שמחה בימינו לאור ההבנה שבמועד האדם עומד לפני ה'. בשני השיעורים הקרובים נרחיב בעניין זה (האפשרות של עמידה לפני ה') לגבי מצוות נוספות שעיקרם נוגע לבית המקדש, אך יתכן והם שייכות גם לאחר חורבנו.

הגדרת המצווה

הרמב"ם מונה בספר המצוות את מצוות עליה לרגל כמצווה אחת עבור כל המועדים (בניגוד למצות שבתון שנמנית עבור כל מועד בנפרד). הרמב"ם מפצל בין שלוש מצוות שונות:

"והמצוה הנ"ב היא שצונו לעלות לרגל למקדש שלש פעמים בשנה. והוא אמרו יתעלה שלש רגלים תחוג לי בשנה. וכבר התבאר בכתוב שזאת החגיגה הוא שיעלה בקרבן יקריבהו... ולשון ספרי שלש מצות נוהגות ברגל ואלו הן חגיגה ראיה ושמחה... וחגיגה זו ענינה שיקריב קרבן שלמים...

והמצוה הנ"ג היא שצונו להראות ברגלים והוא אמרו ית' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' א-להי ישראל. וענין מצוה זו שיעלה האדם למקדש עם כל בן זכר שיהיה לו שיוכל ללכת ברגליו ויקריב קרבן עולה בעלותו...

והמצוה הנ"ד היא שצונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתעלה ושמחת בחגך. והיא המצוה השלישית מן השלש מצות הנוהגות ברגל. והענין הראשון הרמוז אליו בצווי הזה הוא שיקריב קרבן שלמים על כל פנים. ואלו השלמים נוספים על שלמי חגיגה... שלמי שמחה...".

מהעובדה שהרמב"ם קושר את מצוות עלייה לרגל עם הקרבנות, משמע שהגדרת המצוה היא הקרבת קרבן בבית המקדש- האדם נראה לפני ה' על ידי הקרבת קרבן. הרמב"ם חוזר על עקרון זה בתחילת הלכות חגיגה:

"שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יראה כל זכורך, והחגיגה... והשמחה... הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה, ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם...".

ברמב"ם מבואר שהגדרת המצווה היא הבאת הקרבן והקרבתו בבית המקדש. לאור כך ברורים דבריו בספר המצוות בסיום מניית מצוות עשה כאשר הוא דן על מצוות שאינם שייכות בכל דור. בתוך דבריו הוא כותב:

"ומהם גם כן מצות אינן נוהגות אלא בהיות הבית קיים כגון חגיגה וראיה ומצות הקהל".

הרמב"ם כותב במפורש שמצוות אלו לא שייכות כאשר אין בית מקדש ולכן אין הם שייכות בימינו. יש לשים לב לדברי הרמב"ם בספר המצוות שמצוות שמחה כן שייכת בימינו, ויש מצווה לשמוח לפני ה' במועד כפי שראינו בשיעור שעבר[2].

לעומת שיטת הרמב"ם מצאנו מספר גישות שפיצלו בין שתי החובות- יש מצווה לעלות לרגל לבית המקדש במועד, ומצווה נפרדת להקריב קרבן. גם אם במניין המצוות הם מנויות כמצווה אחת, עדיין מדובר על שני חלקים וניתן לקיים כל חלק בנפרד.

כך יש להסביר את שיטת בה"ג אשר פיצל את המצווה לשתי מצוות שונות. דיון בנושא זה ישנו בדבריו של הרב פערלא בספר המצוות לרס"ג במהלך הסברו לשיטת בה"ג:

"ועפ"ז מתבררת על נכון דעת הבה"ג וסיעתו ז"ל, שמנו עשה דמתנת יד וגם מנו עשה דמצות ראיה וגם עשין דחגיגה השמחה. כל אחת בפ"ע במספר העשין... ולפמש"כ הדברים ברורים- דעשה במתנת יד היינו עשה דאיש כמתנת ידו וכו'. ועניין המצווה הוא שכל איש חייב ליתן ולהביא עולות ראיה כאשר תשיג ידו. ומצוות עשה בראייה היינו המצווה לראות בעזרה ברגל וס"ל שהם שתי מצוות מיוחדות בפ"ע... וזה דלא כהרמב"ם וסיעתו" (מ"ע מו, עמוד רח 415).

כך גם מחלק הטורי אבן בתחילת מסכת חגיגה:

"בירושלמי קאמר בד"א בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל אנשים ונשים וטף... ומ"מ נ"ל ללמוד מן הירושלמי הזה שראיית פנים וקרבן ראי' תרתי נינהו, ואם ראה פנים ריקם בלא קרבן ראי' מצות ראיית פנים מיהו קיים, שהרי לפי דברי הירושלמי יש שמחויבים בראיית פנים ואין חייבין בקרבן ראיי' דתרתי נינהו ואפשר להא בלא הא, א"כ אפי' מאן דמחויב בקרבן ראיי' אם עבר וראה פנים בלא קרבן אע"ג דעבר בל"ת דלא יראו פני ריקם מ"ע דרא"פ מיהו קיי'. והרמב"ם ז"ל כתב... אבל לפי גמרא שלנו דס"ל דליתא חיוב ראיית פנים בלתי קרבן ראייה והחייב בזה חייב בזה והפטור בזה פטור בזה קרבן ראיה מעכב לראיית פנים..."     (ב. ד"ה חוץ מחש"ו).

הטורי אבן מבין שיש מחלוקת בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי האם יש הפרדה בין מצוות ראיית פנים בעזרה, ובין הבאת הקרבן. לדברי הירושלמי יש שני חיובים שונים, וניתן לקיים ראיית פנים בעזרה ללא תלות בהבאת הקרבן.

גישה שלישית עולה מדברי היראים:

"ראייה- בוא וראה כמה חיבב הב"ה את ישראל חפץ שיראו במקום שכינתו דכתיב... וכאשר יבואו לראות צריכין לעשות צדקה או קרבן דכתיב-'לא יראו פני ריקם' וכתיב בספרי ריקם מן הצדקה.."  (מצווה תכה).

היראים מבין שיש חובה לעלות עם משהו לבית המקדש אך אין חובה שזה יהיה דווקא קרבן. האדם צריך לשתף את הקב"ה בעלייתו, ודבר זה יכול להיות גם בצדקה. הביטוי של מתנת יד לא מתפרש רק כקרבן והוא יכול להתפרש גם במתן יד של צדקה.

מנהג העולם

לפי ההבנה שניתן לקיים את מצוות ראייה רק בהבאת קרבן עולה, נראה כי לאחר החורבן מצווה זו בטלה. ברם, ישנם עדויות רבות על כך שיהודים נהגו לעלות לרגל גם לאחר חורבן בית המקדש.

המקור המרכזי לכך הם דברי המדרש בשיר השירים רבה:

"'עיניך יונים' - עיניך הן סנהדרין שהם עינים לעדה, הה"ד והיה אם מעיני העדה, רמ"ח אברים יש באדם וכולם אינם הולכין וחוזרין אלא אחר העינים, כך אין ישראל יכולים לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם, יונים, מה יונה זו תמה, כך ישראל נאים בהילוכן כשהן עולין לפעמי רגלים, מה יונה זו מצויינת, כך ישראל מצויינין בתגלחת במילה וציצית... מה יונה זו אע"פ שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה..."      (ד', ב).

כך עולה גם בדברי הר"ן בתענית הדן בעובדה שגם בימינו מתחילים לשאול את הגשמים בז' בתשרי למרות שאין עולי רגלים לבית המקדש:

"...היינו אפילו לאחר חורבן לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה שהיא היתה עיקר התקנה..." (ב. ד"ה ואיכא למידק).

ישנם גם כן עדויות על רבי יהונתן מלוניל שעלה לרגל בשיירה, וכן המהר"ץ חיות (שו"ת עו,ג) מוכיח שבימי התנאים היו עולים לרגל לירושלים, מכך שמצאנו שאלות בתקופתם לגבי נדרים של עולי רגל כאשר הם חיו בתקופה שלאחר החורבן.

חיוב לטהר עצמו ברגל

אחת מהשלכות השאלה האם מצוות עליה לרגל שייכת גם בימינו, הינה חובת ההיטהרות לכבוד הרגל. הגמרא במסכת ראש השנה (טז:) מביאה בשם רבי יצחק כי חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. מהפסוק המובא בגמרא וכן מדברי הראשונים והפוסקים, עולה שדין זה נובע מהצורך להיות טהורים על מנת לעלות למקדש[3]. מה הדין בימינו?

מדברי הרא"ש (יומא י,כד) משמע שעקרונית גם בזמן הזה יש חיוב ליטהר ברגל, אך מכיוון שלא ניתן ליטהר לגמרי אז החיוב לא חל.

לעומתו, הב"ח כתב (או"ח סימן תרג) שמה שאפשר ליטהר מטהרין, ואילו ישנה גישה שלישית הסוברת שיש ליטהר משום זכר למקדש[4] .

דיון בנושא זה עולה בעקבות דברי המשנה בביצה (פ"ב, משנה ב) המביאה מחלוקת בין ב"ש וב"ה מתי על האדם לטבול כאשר המועד חל ביום ראשון. לדעת בית שמאי האדם חייב לטבול לפני השבת כפי שנפסק לגבי טבילת כלים, ואילו בית הלל סוברים שיש לטבול את הכלים לפני שבת אך האדם יכול לטבול בשבת עצמה. רש"י (יז:) מסביר שבית הלל אומרים רבותא שהאדם יכול לטבול גם בשבת, אולם המהרש"ל (ים של שלמה ב,יט) חולק על רש"י ומסביר שהאדם צריך לטבול דווקא בשבת:

"אני אומר, דדוקא קתני, שצריך לטבול בשבת, כדי לטהר עצמו קודם כניסת הרגל"[5].

לפי הבנת המהרש"ל נראה שמשנה זו להלכה גם בימינו וממילא יש חיוב לטהר עצמו ברגל גם לאחר החורבן.

מצווה או חובה

לאור האפשרות שניתן לקיים את מצוות העליה לרגל גם לאחר החורבן, יש לבחון האם מדובר על חובה, על רשות או שמא זו רק הנהגה טובה.

ממספר אחרונים משמע שיש מנהג לעלות לירושלים, ואולי יש בכך אף מצווה, אך ברור כי אין חיוב לעלות לירושלים. כך למשל עולה מתשובת 'חתם סופר' בתוך דיונו האם אפשר לעלות לרגל ללא רשות האשה:

"נמצא בזמן שבהמ"ק קיים ראוי ונכון שתכוף לבעלה לשוב לשבת בירושלים אבל בזה"ז אין חיוב עשה לעלות לרגל וגם לא להתעכב שם ללמוד ממעשה כהני' בעבודה ואם הבעל רוצה לעלות לשם אינו עולה בלא רשותה..." (יו"ד סימן רלד).

כיוון דומה עולה בדברי ה'נודע ביהודה'. הוא מקשר בין עליה לרגל ובין החיוב לעלות ולראות את פני רבו ברגל, ומבין שמדובר על חיובים דומים שקשורים זה לזה. בדבריו הוא כותב שמכיוון שאין היום הקרבת קרבן חגיה וראיה אז אין חיוב לעלות לרגל:

"וא"כ לפי זה בזמן הזה שבעו"ה נתקיים והשימותי את מקדשיכם שאפילו בשעת שממה קדושתה עלי' והשכינה לא זזה מכותל מערבי ואין אנחנו הולכים לקבל פני השכינה שמה כלל כי לא חייבה אותנו התורה כ"א בקרבן חגיגה ועולות ראי'..." (תנינא או"ח צד).

שיטות אלו מבינות שאין חובה לעלות לרגל בזמן הזה, וכן נראה שאין בכך עניין. אך במספר אחרונים אנו מוצאים מספר גישות שונות:

  • אין חובה לעלות אך יש בכך עניין חשוב ויפה.
  • אין חובה לעלות אך אם עלה קיים מצוות עשה.
  • יש מצווה לעלות ומי שיכול הרי זה משובח.

כך לדוג', בשו"ת יחל ישראל (סימן כט) עולה שאין מצווה לעלות לרגל בזמן הזה, אך נהגו ישראל לעלות לרגל.

בעניין זה כותב ה'ציץ אליעזר':

"הכיסופים העזים והתשוקה הקדושה והנוראה של המוני בית ישראל למאות אלפי רבי רבבותיהם כ"י לנהור בלי הרף על יד הכותל המערבי ולהשקיף על מקום המקדש, ובמיוחד בחג ומועד, הוא לא מפני שבזה"ז יש חיוב של עליה לרגל, דחיוב עשה מה"ת אין בזה"ז לעלות לרגל כדכותב בפשיטות בשו"ת חתם סופר חיו"ד סימן רל"ד, והקדימו לבאר כן גם בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חאו"ח סימן צ"ד ובנמקו מפני שלא חייבה אותנו התורה כי אם בקרבן חגיגה ועולות ראיה... אלא הוא זה מפני שהמקום הזה הוא מקום שורש יניקת קודש קדושתו של עם ישראל בכללותו ושל כל אחד ואחד מישראל בפרטותו בהכרה ומתחת לסף ההכרה וכדברי המדרש בשה"ש ח'... וכפי שמבאר בכו"פ פ"ו יש בזה גם משום להפיג עגמת נפשם הנשמתית העמוקה, [ובלשונו שם: ומה שאנו נוהגין היום עם אחינו אנשי גאולתינו יושבי הארץ כאנשי סין וחמת דמשק צובה מצרים ואלכסנדריה לעלות לירושלים בחגים ובמועדים אינו אלא מפני עגמת נפש רוצה לומר להרבות עגמת נפש וכנאמר: אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג (תהלים מ"ב), ועל הכל מפני שישראל אע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם ומרגישים בחזון - רוחם קביעות ההלכה שקדושת המקדש וירושלים אינה בטילה ובין חרב ובין שאינו חרב שכינה שם כמו שנאמר והיה עיני ולבי שם כל הימים.

וההוכחה על קביעות ההלכה שקדושת ירושלים ומקדש לא בטלה ממנהגם של בני ישראל בזה, מצינו באמת בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ר"א שכותב להוכיח בכזאת ממנהגו האמור של העם עיי"ש. ועוד מוכח כהאמור גם מההלכה הקבועה והמקובלת באין עוררין עליה שגם בזמן הזה צריך המתפלל לכוון פניו להתפלל נגד ירושלים..." (חלק י סימן א אות צג).

לפי שיטת הרב וולדנברג אין חיוב בזמן הזה על עלייה לרגל, אך יש בכך עניין חשוב. מכיוון שקדושת ירושלים והמקדש לא בטלה יש עניין בעליה לרגל. עניין זה יכול להיות קשור לעגמת נפש על חורבן המקדש או ליניקת הקדושה ממקום זה.

בדרך זו כותב גם הרב ראטה בשו"ת קול מבשר:

"הנה ענין העליה לרגל הוא בוודאי דבר חשוב מאוד גם בזמן הזה"       (ח"ב,י).

האחרונים שמבינים בדרך זו קושרים זאת לעובדה שקדושת המקדש וירושלים קיימת גם בימינו כפי שהיה בזמן הבית, ובסיס דבריהם הינם דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה:

"...לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים..."            (פ"ו, הלכה טז).

לאור התפיסה שהשכינה שורה גם בימינו בירושלים ובמקום המקדש כתבו האחרונים שיש חשיבות גם בימינו בעליה לרגל. כהבנה זו מרחיב בשו"ת התשב"ץ:

"ונרא' דאפילו דלמאן דאמ' דקדושת עזרא בטלה הני מילי בשאר א"י אבל מירושלים ומקדש לא בטלה... ומשמע דאיכא לחלק בין קדושת הארץ לקדושת הבית וירושלים, דקדוש' הארץ בטלה וקדושת חומת העיר וקדוש' מקדש לא בטלה והנכנס שם היום חייב כרת שאין לנו הזאה... וחלוק גדול יש בין קדושת הארץ לקדוש' המקדש שקדושת המזבח וירושלים היא מפני השכינה ושכינה אינה בטילה... ויש סמך וראיה שקדוש' המקדש והעיר היא קיימת שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות ויש בזה רמז במדרש קינות ובמדרש שיר השירים... ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה ומתמלאת פה על פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש כלם הם נכנסים שם ויושבים רווחים כי עדיין היא בקדושתה וזה סימן גאולה שלישית" (ח"ג סי' ר"א).

התשב"ץ עוסק בתשובה זו בהבדל שבין קדושת המקדש ובין קדושת הארץ, ומדגיש שקדושת המקדש לא בטלה. כראיה לשיטה זו הוא מביא בסיום תשובתו את העובדה שאנשים עולים לרגל ומכך אנו רואים שקדושת המקדש עדיין קיימת. התשב"ץ מבין שיש עניין לעלות לרגל גם בימינו והמצווה אינה תלויה בבית אלא בקדושת המקום.

דברים דומים כותב המהר"ץ חיות:

"יש לומר, דבזמן שבית המקדש קיים היתה עליה לרגל לחוב, א"כ גם בני בבל הלכו שם לרגל לירושלים... אף על פי דאין עליהם חוב... משא"כ אחר החורבן דגם בארץ עצמה מצוות עלייה לרגל איננה חובה כיוון דבית המקדש חרב, ורק הלכה דמותר להקריב אף על פי שאין בית...

והנה מכל אלו המקומות עדיין אין הוכחה... דלמא עלו לרגל להתפלל שם... בכל זאת גם לדידן קשה הרי אחר חורבן בית המקדש אין חוב לעלות לרגל ולהקריב קרבן ראיה, וע"כ דהעם קבעו קבעו זמן לעצמם ברגל להשים לירושלים פעמיהם להתפלל שם ועלו זאת ברגל לעשות זכר לשמחת ולעבודת החג שהקריבו בעת שהיה המקדש קיים..."          (שו"ת עו,ג).

גם כאן אנו לא רואים במפורש שיש מצווה לעלות אלא הנהגה טובה. אך בהחלט יתכן ואם עולים לרגל יש בכך קיום מצוות עשה של עליה לרגל. כיוון זה משמע בדברי הרב עובדיה יוסף:

"מכל מקום גם בזמן הזה נהגו קהלות ישראל מכל הארץ ומחוץ לארץ לעלות לירושלים ולכותל המערבי, מפני שקדושתן מפני השכינה, ואין השכינה בטלה לעולם... לפיכך אין ספק שמצוה לעלות לירושלים גם בזמן הזה לראות פני מלך חיים, להסתופף בחצרות ה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ובפרט בכותל המערבי אשר לא זזה שכינה משם"        (יחווה דעת ח"א,כה).

וכך גם כותב בשו"ת משנה הלכות (י"ב, תפב). גם לסוברים שאין חיוב לעלות, מכל מקום אם עלה קיים מצות עשה דאורייתא, של קבלת פני השכינה. והואיל והשכינה נשארה בבית המקדש, העולה מקבל פני שכינה ומקיים בכך מצוות עשה דאורייתא.

עליה להר הבית או לירושלים

ראינו שהרמב"ם מגדיר את מצוות העליה לרגל בספר המצוות כעליה לעזרה. ברם, יתכן והרמב"ם דורש שהעליה תהיה לעזרה בגלל שהוא סובר שהמצווה תלויה בהקרבת הקרבן, אך בהנחה שניתן לקיים את המצווה אף בימינו יתכן והיא יכולה להיות במקומות נוספים.

בחלק מהאחרונים אנו מוצאים ניסוח שהמצווה היא להראות בבית המקדש, כפי שהיראים מתנסח שהעלייה תהיה למקום שכינתו. לאור כך יש לבחון האם יש יתרון בעלייה להר הבית (בהנחה שמותר), או שמא גם בהליכה לכותל או לעיר העתיקה יש קיום של מצוות עליה לרגל בימינו.

מדברי התשב"ץ (שהובאו לעיל) משמע שגם בהליכה לכותל המערבי יש קיום של המצווה, הואיל והשראת שכינה קיימת גם בימינו ובקדושתה עומדת. נראה שניתן להרחיב הבנה זו לאור ההלכות הרבות שלגביהן שהמקדש וירושלים חד הם. הרמב"ם חוזר על עקרון זה בכמה מקומות- המקדש וירושלים הכוונה לדבר אחר, ולעיתים כאשר אומרים מקדש הכוונה לירושלים. נראה לכך דוגמה אחת:

"בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור" (סוכה פ"ג, משנה י).

"מדינה, היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם, וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני"            (פיהמ"ש שם).

המשנה מחלקת בין קיום מצוות לולב במקדש ובמדינה. הרמב"ם מסביר שהכוונה שמדינה היא כל מקום מחוץ לירושלים, כאשר המקדש כולל את ירושלים. אם כן לגבי מעשר שני, לולב, תקיעת שופר בשבת והלכות נוספות, אנו מוצאים שראיית פני הבית הכוונה לעליה לירושלים. כמו כן מההלכה שקובעת שקדושת המקדש וירושלים לא בטלה ובמקומה עומדת כי היא נובעת מהשראת שכינה, אנו קוראים על השוויון בין המקדש וירושלים[6].

ניתן להביא ראיה נוספת שהכוונה לכל העיר ירושלים מלשון התורה. בפרק יד בדברים מובא הציווי על העלאת מעשר שני לירושלים-

"וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם...".

לשון זו מקבילה לציווי על העליה לרגל בפרק טז, ונראה שהכוונה היא אחת- עלייה לבית המקדש כאשר ירושלים היא חלק מהגדרת מקדש. גדרי עליה לרגל הם כמו גדרי אכילת מעשר שני וניתן לקיים את המצווה בכל ירושלים. טעם הדבר הוא הואיל וקדושת ירושלים, כמו קדושת המקדש לא בטלה, הרי שהיום כאשר לא מקריבים קרבנות - עלייה לירושלים דינה כעלייה להר הבית לגבי קיום מצוות ראיה

בהקשר זה מעניין לראות את דברי תוס' רי"ד לגבי חיוב נשים במצוות ראיה:

"וכיון שאינה חייבת בקרבן לא קרינא ובאת שמה והבאתם שמה, דלא מיקרי ובאת שמה אלא בעזרה שכל ישראל מביאין קרבנותיהן שם ולא בירושלים ואשתו של יונה שהיתה עולה ברגל ולא מיחו בידה חכמים צריך לפרשו שהיתה עולה ונראה בעזרה בזכרים אבל בירושלים כל הנשים נתחייבו לעלות אבל אינן חייבות קרבן וכיון שאין חייבות בקרבן אין חייבות לבא בעזרה שהמתחייב להביא קרבן מיטפל בהבאתו בעזרה..."                             (ראש השנה ו,ב).

תוס' רי"ד מבין שעיקר מצוות ראיה היא עליה לעזרה בדווקא. אך בדבריו משמע שלגבי נשים שלא שייכות בקרבן העליה לרגל היא לירושלים. לפי דבריו בהחלט יתכן שבמקרים שאין בהם עניין או שייכות של קרבן, העליה לרגל היא לירושלים ולא לעזרה.

קיום פורמלי ורצון התורה

נראה כי ניתן להעלות הבנה נוספת גם לפי שיטת הרמב"ם: למרות שהגדרת מצוות ראיה קשורה לקרבן, יתכן שניתן לקיימה גם בדרכים אחרות.

יתכן כי את ההגדרה כפי שהיא לא ניתן לקיימה בימינו, אך את מהות המצווה ורצון התורה ניתן לקיים גם בימינו. לאור כך יתכן ויש חשיבות ומשמעות גם לרצון התורה, למרות שאין מדובר על הגדרה הלכתית פורמלית.

הרמב"ם מתייחס במורה הנבוכים לטעם מצוות עליה לרגל:

"תועלתה של העלייה-לרגל טעמה ידוע, בגלל התחדשות התורה הנובעת מאותה התכנסות כתוצאה מן ההיפעלוּת והאחווה שבין האנשים. ובמיוחד מִצְוַת הַקְהֵל, שטעמה ברור: למען ישמעו [ולמען ילמדו וְיָרְאוּ את ה' אלהיכם ושמרו לעשֹות את כל דברי התורה הזאת]"                                                  (ח"ג, מו).

הרמב"ם מסביר את מצוות עליה לרגל, בפרק שדן במצוות שנמנו בספר עבודה וקרבנות. אך יש לשים לב שהמטרה של הקרבת הקרבן קשורה לערכים ששייכים גם כאשר לא מקריבים את הקרבן. המשמעות של ירושלים, והמפגש עם פני השכינה, יכול להתקיים גם ללא קרבן ויש כאן קיום של רצון התורה ללא הגדרים הפורמליים. הרמב"ם הפנה בדברים אלו להסברו על מעשר שני בפרק לט, שם הוא מסביר בצורה דומה את טעם העליה עם מעשר שני לבית המקדש. יתכן והטעם זהה בשניהם ולמרות שהגדרים הפורמליים לא מאפשרים לקיים את המצוות, אם עולים לרגל יש בכך קיום מצווה של תורה[7].

סיכום- עמידה לפני ה'

בשיעור הקודם עסקנו במצוות שמחה במועדים בזמן הזה, וראינו שניתן לקיים את המצווה בימינו למרות שלא ניתן להביא את קרבן השלמים. בסיום השיעור הקודם הזכרנו את דברי הרב סולובייצ'יק שחלק ממשמעות המועד היא העובדה שהאדם עומד לפני ה' בימים אלו. עקרון זה קיים גם בנוגע למצוות ראיה שמשמעותה היראות ועמידה לפני ה' במועד. כך ניתן לקיים את רצון התורה גם בימינו ולעמוד לפני ה' במקום המקודש גם ללא הקרבת קרבן.

בהחלט יתכן ואין מצווה חיובית לעלות לרגל בזמן הזה, אך ישנה משמעות דתית לעלייה ויתכן שאף יש קיום בפועל של מצוות ראיה ודבר זה מהווה נדבך נוסף למצוות שמחה שמשמעותה גם כן עמידה לפני ה'.

 

[1]   הסוגיות העיקריות בגמרא בנוגע למצוות ראיה מופיעות במסכת חגיגה. במהלך השיעור נעיין גם בעולה מדברי הגמרא בפרק שני בביצה בהקשר זה.

[2]   האחרונים דנו בשיטת הרמב"ם בעיקר סביב דבריו בהלכות חגיגה שמהם משמע שאדם שעולה לרגל ולא מביא קרבן הוא לא מקיים עשה ואפילו עושה עבירה. הטורי אבן הסביר שמי שעולה לרגל בלי קרבן עושה לפי הרמב"ם מצווה הבאה בעבירה. לאור כך דנו האחרונים האם מצב כזה יתכן והאם יש בכלל מצווה או רק עבירה. ראה בעניין זה במנחת חינוך על פרשת ראה במצוות ראייה. בדברי השפת אמת (חגיגה ב,א) ובספרו של הרב אשר וייס 'מנחת אשר' על פרשת ראה.

[3]   כך עולה מדברי הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין טז,י וכן מדברי השאגת אריה סימן סז.

[4]   ספר הקובץ על הרמב"ם סוף הלכות ק"ש, שו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' סימן קכג וכן בתשובה שמובאת בסיום ספר חוות יאיר. בנוסף לכך ראה סיכום בדברי הרב פרלא על סהמ"צ לרס"ג (עשין עמוד סח) שמביא מספר ראשונים שמבינים שדין זה נוהג בזה"ז, כדי ליכנס לרגל מתוך קדושה וטהרה

[5]   וראה את דברי הצל"ח על אתר שדן במחלוקת רש"י והמהרש"ל ומקשר אותם לשיטת הרמב"ם ולשאלה האם החיוב להכנס לרגל כשהוא טהור או שיכול ליטהר גם במהלך המועד.

[6]   וראה עוד בעניין זה בספרו של אחי הרב דרור, פירוש המשנה לרמב"ם מהדורה מבוארת מסכת ברכות פרק ז משנה א (עמוד רעד). כך גם עולה ממזמור קכב בתהילים שם בפסוק הראשון והאחרון מדובר על הליכה לבית ה' ובאמצע המזמור רואים שהכוונה לירושלים. כך לדוג' בתחילת המזמור:" שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם". העיר ירושלים כולה היא בית ה'.

[7]   מעניין להשוות את דברי הרמב"ם עם ספר החינוך מצווה תפט. החינוך כותב שהחיוב הבסיסי זה עליה לבית המקדש. המצווה היא עצם העליה כאשר חלק מהחיוב זה הקרבת הקרבן. מניסוחו משמע שהמצווה היא לא הקרבן אלא מדובר על גדר וחובה נוספת שיש בעלייה. בשרשי המצווה אנו רואים שהוא מסביר את טעם המצווה בעיקר לאור פעולת הקרבן. הרמב"ם הסביר שהמצווה היא הקרבן אך נתן טעם כללי גם ללא קרבן. החינוך הביא שהקרבן הוא מחיובי המצווה אך שורש המצווה נוגע דווקא לקרבן.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)