דילוג לתוכן העיקרי

עיבור השנה

קובץ טקסט

א.      פתיחה

לוח השנה העברי מושפע משני גורמים: הלבנה והחמה. ישראל מונים ללבנה שעל פיה נקבעים החודשים. ברם אילו היו מונים ללבנה בלבד היה הדבר גורם לתקלה בכל הקשור לתקנת המועדות. קרי: קיומם של מועדי השנה בעתם - פסח באביב שבועות בזמן הביכורים וסוכות באסיף. על מנת שמניין החודשים על פי הלבנה לא יפגע במועדות , קיים מוסד העיבור, אשר שבאמצעותו מכוונים חכמים את הלוח העברי. בשיעור זה נעסוק במצוות העיבור,  ונבחן מדוע חודש העיבור הוא חודש אדר, ומהם השיקולים אשר על פיהם יכול בית דין לעבר את השנה, ובסיומו נבחן כיצד את התרחשות בבית בשעת העיבור.

ב.       אין מעברים אלא אדר

עיבור השנה נעשה בחודש אדר. המקור להכרעה לעבר דווקא את חודש אדר מופיע במדרש הפסוקים  במכילתא דרשבי (שמות יב) :

יכול יעבר ניסן? ת"ל: "ראשון הוא לכם" (שמות, יב, ב)  ניסן אחד אתה עושה ואי אתה עושה שני ניסן. יכול יעבר תשרי? ת"ל: "שמר את חדש האביב" (שמות יג, ד) - שמור את החדש הסמוך לאביב ואיזה זה אדר.

המכילתא דורשת את המילה 'שמור' בפסוק 'שמור את החודש האביב' כ'סמוך' , וזאת משום שבלשון חכמים השומר על דבר מסוים הוא זה סמוך לו , לדוגמא קליפת הפרי מכונה בלשון חז"ל ה'שומר של הפרי'. במילים אחרות: חודש אדר הוא החודש ששומר את חודש ניסן ומאפשר לו לחול בתקופת האביב[1]. בתוספות במסכת סנהדרין יב ע"א מובאת דרשה נוספת מדוע חודש העיבור הוא דווקא האדר:

וכל שאר החדשים אין מעברין דכתיב  "לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר ג, ז) ואי מעברין אחת משאר החדשים, לא הוי אדר שנים עשר.

דרשה זו תמוהה ביותר, מצוות העיבור היא בחודש אדר משום שחידושה של אסתר ובית דינה הוא שהחודש השנים עשר בשנה יהיה חודש אדר. (והרי אם לא היינו מעברים את אדר אלא למשל, את  כסלו היה חודש אדר החודש השלוש עשרה) מהי החשיבות הגדולה שחודש אדר יהיה החודש השלושה עשר?

התשובה לדבר תמונה בעיון בדברי התוספות ראש, שם מבואת הדרשה שלפנינו בשלמותה.

אין מעברין אלא אדר. משום דבעינן שיהא תשרי שביעי כדכתיב: "בחדש השביעי באחד לחדש" (ויקרא כג, כד) וטבת נמי בעינן שיהא עשירי כדכתיב "בחדש העשירי הוא חדש טבת" (אסתר ב, טו), ושבט נמי לא דכתיב "בחדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר, ג, ז), אי נמי דומיא דחדש, מה חדש מעברין אותו באחד ממנוייו דהיינו יום אף שנה באחד ממנוייו דהיינו חדש, ומה חדש מעברין אותו ביום אחרון, אף שנה בחדש אחרון; אי נמי: משום דבחדש הסמוך לניסן איפשר לעמוד על האביב ופירות האילן.

במקור זו מובאות מספר סיבות מדוע לעבר דווקא את חודש אדר. ההסבר הראשון, המופיע באריכות יחסית הנו החשש מכך שתוספת העיבור תשבור את מניין החודשים הנזכר במקרא, כלומר שיווצר מצב בו החודש השביעי אינו חודש תשרי. לעומת זאת, כפי שראינו במכילתא וכפי שמזכיר התוספות בסוף דבריו, ישנם שסברו שעיבור אדר נובע מן הסיבה שרק בחודש אדר יכול לחזות בית דין בוודאות האם הפסח אכן יחול בתקופת האביב. 

נסכם נאמר כי במפרשים מצאנו ב' סיבות מדוע יש לעבר דווקא את חודש אדר :

א) שימור מניין החודשים

ב) שימור תקופת האביב.

חלוקה זו כפי שנראה לקמן, שופכת אור גדול על מצוות העיבור.

ג.        תקנת המועדות או עולי רגלים

כאשר בי"ד מחליט לעבר את השנה, עליו לאתר 'סימנים' שבגינם יש לעבר את השנה. בתוספתא במסכת סנהדרין (ב:ב) מצאנו מספר סוגים של סימנים:

1) אביב – הקפדה על כך שחודש ניסן וחג הפסח יתקיימו בתקופה שבה הדגנים הבשילו[2].

2) פירות- שהפירות מהם מביאים מיני ביכורים יהיו בבשלותם בתקופת שבועות.

3) תקופה - שתקופת האסיף תחול בחג תשרי.

לצד הסימנים יכול בי"ד לעבר את השנה גם מכוח ה"סעדים" הבאים   (עיין בתוספתא סנהדרין ב:ג):

גדים וטלאים- במידה והגדיים והטלאים מהם מקריבים את הפסח יהיו קטנים בעת הקרבה.

גוזלות – במידה וקורבן העוף אותו מביאים זבים וזבות וילדות לצורך טהרתם ברגל יהיו קטנים בעת הקרבה

על פי התוספתא, יש בכוח בי"ד לעבר את השנה ולתת לבעלי החיים להגדיל במידה והם מאתרים גם אחד מן הסימנים שהזכרנו לעיל, שכן גודלם של הקורבנות אינו מעכב את הקרבה אלא הוא בגדר הידור הקורבן.

המכנה המשותף לכל הסימנים והסעדים הוא שמטרתם הנה להגן על 'תקנת המועדות' קרי שהמועדות יהיו מתוקנים ושלמים. לצד תקנת המועדות מביאה תוספתא עוד נימוקים שבגינם בי"ד מעבר את השנה והם דברים של 'צורך ציבור' ובלשון התוספתא 'צריכין' :

 מעברין אותה מפני הצרכין ומפני התנורים ומפני הגליות שלא יצאו ממקומן

 אין מעברין אותה לא מפני הצינה ולא מפני השלגים ולא מפני הגליות שעלו וכולן עושין אותן סעד לשנה ואם עיברוה הרי זו מעוברת:

'התנורים' הם תנורי הפסח בהם יצלו עולי הרגלים את פסחיהם , בני הגולה הם העולים לרגל הבאים ממרחק לעשות הפסח. נראה אם כך, שההגדרה  'צורך ציבור' כוללת מצבים מיידים ואינה משקפת רק מצבים של חוסר נוחות כגון צינה שלג וכ"ו.

ד.       כיצד מעברים: ה' באור פניך יהלכון

הרמב"ם בהלכותיו מתאר את תהליך עיבור החודש באופן הבא (פרק ד):

(הלכה ט'):אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. כיצד? יאמר ראש בית דין הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין: היו מזומנין למקום פלוני שנחשב ונראה ונדע אם שנה זו צריכה עיבור או אינה צריכה, ואותן שזומנו בלבד הן שמעברין אותה, ובכמה מעברין אותה מתחילין בשלשה דיינין מכלל סנהדרי גדולה ממי שסמכו אותן, אמרו שנים לא נשב ולא נראה אם צריכה עיבור אם לאו ואחד אמר נשב ונבדוק, בטל יחיד במיעוטו, אמרו שנים נשב ונראה ואחד אומר לא נשב, מוסיפין שנים מן המזומנים ונושאים ונותנין בדבר.

(הלכה י'): שנים אומרים צריכה עיבור ושלשה אומרין אינה צריכה, בטלו שנים במיעוטן, שלשה אומרין צריכה עיבור ושנים אומרין אינה צריכה עיבור, מוסיפין שנים מן המזומנין לה ונושאין ונותנין וגומרין בשבעה, אם גמרו כולם לעבר או שלא לעבר עושין כמו שגמרו, ואם נחלקו הולכים אחר הרוב בין לעבר בין שלא לעבר, וצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה של שבעים ואחד מכלל השבעה, ואם גמרו בשלשה לעבר הרי זו מעוברת והוא שיהא הנשיא עמהן או שירצה, ובעיבור השנה מתחילין מן הצד, ולקידוש החדש מתחילין מן הגדול.

מדברי הרמב"ם עולה כי תהליך עיבור השנה מורכב ממספר שלבים: א. הזימון ב. בניית הרכבי הדיון ג. הכרעת הרכבים. תהליך בניית ההרכבים מבוסס על מספר שלבים עד שמגיע מניין הדיינים שדנו בעיבור השנה למספר 7. ככל הנראה מורכבותו של התהליך נובעת מכך , ששיקול אנושי אמור להכריע את מעגל השנה ההלכתי ולהשפיע אורח חיים היהודי, חשיבותו של שינוי זה חמור עד כדי כך שתהליך זה שקול לדיני נפשות; לכן הרמב"ם בהלכה י מדגיש בפנינו שעיבור השנה מתחיל 'מן הצד' כלומר מן הקטן שבסנהדרין כדי שהדיון לא יושפע מהכרעת הגדולים (הליך המוכר לנו מדיני נפשות). בויקרא רבה (אמור פרשה כט) מופיע תיאור אגדתי רוחני לנעשה בבית הדין בשעת העיבור:

ר' אבהו פתר קריא בחמשה זקנים בשעה שנכנסין לעבר את השנה, מה הקדוש ברוך הוא עושה מניח סנקליטין שלו ויורד ומשרה שכינתו ביניהן. באותה שעה מלאכי השרת אומרים: הא אלה הא אלה, הא תקוף הא תקוף, הא קשוט הא קשוט, מי שכתוב בו 'אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו' (תהלים פט, ח) מניח סנקליטין שלו ויורד ומשרה שכינתו עם התחתונים, אלא שאם טעו הקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם בהלכה, ההדא הוא דכתיב:  ה' באור פניך יהלכון' (תהלים פט, טז)

מלאכי השרת מתקיפים את הקב"ה מדוע הוא עוזב מעונו (סנקליטין) ויורד לבי"ד המעברים את השנה, מדוע הוא סומך על בני אנוש העלולים לטעות ומשרה שכינתו עליהם? על כך עונה המדרש: ה' באור פניך יהלכון , בשעת העיבור השראת השכינה מונעת מחכמים לטעות והקב"ה מאיר את עיניהם בהלכה.

נמצאנו למדים שמורכבתו של תהליך קידוש החודש הוא כדי להימנע מטעות ולהביא את היכולת האנושית למיצוי כך שבעת השראת השכינה , לא יתבזו בי"ד ויעשו את ההשתדלות כמה שניתן בכוחות עצמם לכוון לדעת האל.

ה.      לסיכום

כפי שראינו בתחילת השיעור חכמים גדרו גדרים רבים, המסייעים ביד בית הדין להכווין את הכרזתם בצורה הנכונה. בחירתו של חודש אדר כדי לדייק עד כמה שניתן בהכרעה זו ולא להיחפז בטרם נראית באופן ברור מגמת עונות השנה, היא ביטוי לדיוק זה. בנוסף, במידה ובי"ד מחליט לעבר את השנה הוא דואג שלא רק שיקולים עונתיים  יכללו בתוך שיקוליו,  אלא גם שיקולים ציבורים. ברם, בלא קשר לשיקוליהם האנושיים של הדיינים,  ולאחר שבבית הדין שקל את כל השיקולים, יורד הקב"ה ממושבו מצטרף לבי"ד ומאיר עיני חכמים, כדי שאלה לא יבאו לידי טעות.

 


[1] התקופה בה מיני הדגן מבשלים כך שמתחילים לאוספם.

[2] וזאת רק כאשר רובו של חודש – לאמור שמועד הבשלה לא חל בחלק הראשון של חודש ניסן , ונחלקו התנאים האם מדובר ב 16 הימים הראשונים או ב20 הימים הראשונים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)