דילוג לתוכן העיקרי

יומא דף עט | אכילה מחוץ לסוכה

קובץ טקסט

פתיחה[1]

אמנם מדור זה עוסק כעת בשיעורים במסכת יומא, אבל אנו נחרוג קצת כדי לעסוק בנושא צדדי המוזכר בפרקנו. במסגרת הדיון בגמרא על גודל כל שיעור ושיעור, עוסקת הגמרא בדין אכילה מחוץ לסוכה:

"אמר רב יהודה כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה. מיתיבי מעשה והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ותני עלה לא מפני שהלכה כך אלא שרצו להחמיר על עצמן. וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו, הא כביצה בעי סוכה..." (יומא עט.).

האם כל אכילה בחג הסוכות מחויבת להיות בסוכה? מהו שיעור המינימום לאכילה עליו שייך לברך את ברכת 'לישב בסוכה'? בנושאים אלו ועוד נעסוק בשיעור זה.

מקור הדין

המשנה במסכת סוכה מביאה מחלוקת בגדרי אכילה בסוכה:

"רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד. ועוד אמר רבי אליעזר: מי שלא אכל [לילי] יום טוב הראשון - ישלים לילי יום טוב האחרון של חג. וחכמים אומרים: אין לדבר תשלומין, ועל זה נאמר 'מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות' (קהלת א') " (סוכה כז.).

רבי אליעזר וחכמים נחלקו בשתי נקודות:

א) האם חובת האכילה בסוכה מצטמצמת ליום הראשון של החג או שהיא מתפרשת לכל שבעת ימי החג.

ב) האם מי שפספס ולא אכל ביום הראשון של החג, יכול להשלים את חובתו בשאר הימים.

הגמרא על אתר מבינה כי בסופו של דבר הודה רבי אליעזר לחכמים בנקודה הראשונה, וזהו פרוש המילים 'ועוד אמר רבי אליעזר'. לאור זאת נשאלת השאלה האם רבי אליעזר חזר בו מכל דבריו, וחשב שאין כלל חובת אכילה לאורך שבעת ימי החג, או שמא רבי אליעזר חזר והודה לחכמים רק בכך 'שאין לדבר קצבה', כלומר ביום ראשון יש שיעור לחובת אכילה ואילו בשאר הימים אין גדרים לחובה.

רש"י על אתר סבר כסברא הראשונה, ולכן לשיטתו ניתן אף להתענות לאורך ששת ימי החג. אולם תוספות פירשו כשיטה השנייה, והסבירו כי ר' אליעזר לא שינה את עמדתו כי קיימת חובת אכילה בשבעת ימי החג, והוא רק חזר בו לגבי אופן ההשלמה. לאחר שחזר בו הוא סבר כי כאשר משלימים את חובת האכילה של יום שפוספס, אין צורך להשלימו בסעודה מלאה, אלא אף מיני תרגימא יכולים להוות השלמה[2].

אם נסכם, רש"י ותוספות נחלקו האם אליבא דרבי אליעזר קיימת חובת אכילה כל שבעה. פרט זה חשוב ביותר בבואנו לדון בגדרי אכילה מחוץ לסוכה, כפי שנראה להלן.

איסור אכילה מחוץ לסוכה

כפי שראינו בפתיחת השיעור, הגמרא ביומא מביאה קובץ סיפורים על חכמים שהחמירו על עצמם שלא לאכול דבר מחוץ לסוכה:

"מעשה והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים, ואמרו: העלום לסוכה, ותני עלה: לא מפני שהלכה כך, אלא שרצו להחמיר על עצמן. וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה, ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו. הא כביצה - בעי סוכה..." (יומא עט.).

הברייתא מביאה שני ספורים על חכמים שהחמירו על עצמם בגדרי אכילה בסוכה, אולם החומרא בכל אחד מהסיפורים שונה באופייה. לדעת ר' יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל יש להקפיד כי כל האכילות תהיינה בסוכה, ואילו לשיטת ר' צדוק רק אכילות חשובות צריכות להיות בסוכה.

נראה כי לכל שיטה, טעם אחר. לדעת ר' יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל נראה כי הקיום המהודר יותר של דין 'תשבו כעין תדורו' הוא שאדם יעשה גם פעולות שאין מחויבים לעשותם מעיקר הדין בסוכה, ולכן החמירו לאכול את כל אכילותיהם בסוכה.

לעומתם, לשיטת ר' צדוק קיימת מצוות אכילה בסוכה, וכל אכילה בסוכה נובעת ממצווה זו, ולכן כדי להדר הוא הצריך אכילה חשובה.

רש"י בסוגיה הבין אחרת את ר' צדוק והסביר שהעובדה שר' צדוק אכל מחוץ לסוכה היא קולא, והוא גוזר את הדברים ממנהגיו המשונים של רבי צדוק:

"שלשה קולין נהג בו: אחת שלא נטל ידיו אלא במפה כרך ידיו משום אנינות הדעת, וחוץ לסוכה אכלו, ולא בירך אחריו" (רש"י שם ד"ה נטלו במפה).

רש"י יוצא מתוך נקודת הנחה שהביאו לפני רבי צדוק לחם (הנחה זאת חשובה להמשך הדיון, כאשר נבאר אלו מאכלים יש לאכול בסוכה דווקא). בכדי להיפטר מנטילת הידיים אכל רבי צדוק את הפת במפה, ובנוסף אכל פחות מכשיעור כדי שלא להתחייב בברכה אחרונה. נקודת ההנחה של רש"י היא שהברייתא, ובעקבותיה הגמרא, באו ללמדנו את הקולות בהם נהג רבי צדוק.

לענ"ד ניתן לתת הסבר פשוט יותר למעשהו של רבי צדוק, אם יוצאים מנקודת הנחה שמעשהו בא ללמדנו חומרא ולא קולא. כידוע, רבי צדוק היה כהן (זאת אנו יודעים מתוך דברי הגמרא בחולין קיד:). יתכן כי המאכל שהביאו לרבי צדוק היה תרומה, ולכן הוא אכלו במפה מפני זהירות יתרה בקודש.

אם נסכם, ראינו שתי גישות כלפי מצוות אכילה בסוכה: יש הרואים אותה כמצווה אכילה עצמאית עם הגדרים השונים של דיני אכילה, ויש שהבינו כי מצוות אכילה היא חלק מקיום של 'תשבו כעין תדורו' בדומה לשיטת חכמים במשנה בסוכה.

אילו מאכלים יש לאכול בתוך הסוכה?

הגמרא ביומא ממשיכה לעסוק בדיני הסוכה, ומביאה סיפור נוסף ממנו ניתן ללמוד אילו מאכלים יש לאכול בסוכה:

"רבא אמר: התם היינו טעמא משום דהוו ליה פירי, ופירי לא בעו סוכה. מיתיבי, אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע הביאו לפנינו תאנים וענבים, ואכלנום אכילת עראי חוץ לסוכה. אכילת עראי - אין, אכילת קבע - לא! אימא: אכלנום כאכילת עראי חוץ לסוכה. איבעית אימא: אכלנום אכילת קבע, ואכלנו פת אכילת עראי בהדייהו חוץ לסוכה" (יומא עט:).

הגמרא מביאה שתי אסכולות בנוגע לשאלה אילו מאכלים מחויבים להיאכל בסוכה. גישה אחת מבינה כי רק אכילת פת היא אכילה מחייבת, ואילו הגישה השנייה כוללת גם אכילת פירות (פירות בהקשר זה הינם שבעת המינים דווקא). הגישה שמחייבת אכילת פת קובעת בעצם כי רק אכילה שהיא בגדר סעודה מחויבת בסוכה, ואילו הגישה השנייה מרחיבה את החיוב אף לפירות, אך גם היא דורשת קביעות.

הגמרא שראינו לעיל, מספרת על תלמידי ר' אלעזר בן שמוע שאכלו בסוכתו. הגמרא מביאה שני פירושים לסיפור: האופציה הראשונה מבינה כי התלמידים חילקו בין אכילת עראי לאכילת קבע כפי שראינו לעיל. האופציה השניה הבינה כי המילה עראי בסיפור, פירושה אכלנו פירות בלא תוספת לחם ולכן אכילתם לא הייתה בגדר אכילת קבע. אם נקבל את האופציה השנייה ונצא מתוך נקודת הנחה שר"א בן שמוע הוא ר"א של המשנה בסוכה, נגלה רובד נוסף בגדרי חיוב אכילה בסוכה.

כאמור רבי אליעזר סובר שקיימת מצוות אכילה בסוכה כל שבעה ימי החג, ולכן לשיטתו רק אכילה שבגדר סעודה מחויבת בסוכה, שכן מדובר במצוות אכילה בדומה לזו שמצינו ביו"ט. מהאופציה הראשונה לסיפור שהיה בסוכתו של ר' אליעזר בן שמוע, אנו רואים כי הצורך באכילה אינו דווקא בסעודה אלא באכילה חשובה. אופציה זו מתאימה דווקא לשיטת חכמים הסוברים כי אכילה בסוכה היא קיום של תשבו כעין תדורו, ויש צורך באכילה חשובה אבל לאו דווקא בסעודה.

הגמרא ביומא בהמשך דבריה מקשרת את הדברים למשנה בסוכה:

"לימא מסייע ליה: לפיכך אם השלים במיני תרגימא - יצא. ואי סלקא דעתך פירי בעו סוכה - ליתני פירות! - מאי מיני תרגימא? פירות. ואיבעית אימא: באתרא דלא שכיחי פירי" (יומא עט:).

הגמרא מביאה ברייתא הסוברת כי גם לר"א בן שמוע מיני תרגימא יכולים להוות תחליף לסעודה.

חלק מהראשונים, פסקו כך גם להלכה. כך למשל, הריטב"א במסכת סוכה מביא מספר ראשונים שסברו כי ניתן לצאת ידי חובת סעודה שלישית במיני תרגימא. הריטב"א דוחה את הדברים למסקנה בנוגע לסעודה שלישית, אולם מתוך דבריו עולה כי לעניין חובת אכילה בסוכה נחשבים מיני תרגמא כסעודה, וז"ל:

"...והא בורכא דהכא שהיא תשלומין ולא אפשר בריפתא דלא מינכרא מילתא עביד לה במיני תרגימא[3], אבל התם סעודה שלישית חובה היא כשתים הראשונות וחייבת בפת, ונפקא לן מדכתיב תלתא היום בקרא ומי חלק ביניהם אלא ודאי שאינו יוצא ידי חובתו אלא בפת".

הריטב"א מחלק בין סעודה בתורת תשלומין בסוכות, לסעודה בתורת חובה בסעודה שלישית. סעודה בתורת חובה חייבת להיעשות בפת, אולם כאן מאחר ומדובר בסעודת תשלומין, כדי להתגבר על בעיית מנכרא היה עלינו לרדת בדרגה ולחייב במיני תרגימא. הריטב"א יוצא מנקודת הנחה שאכילת מיני תרגימא יכולה להוות סעודה אולם לדעתו לא ניתן להשתמש בפתרון זה כדי לצאת ידי חובה ברמת הלכתחילה.

רש"י לעומת זאת הסביר כי מיני תרגמא הם ליפתן. בסוגיה בסוכה הוא מסביר שתרגמא = פרגו"ט. אוצר לועזי רש"י מתחקה אחר מקור המילה שמביא רש"י:

"לא פיענחו בלונדהיים. נמצא רק בכתב - יד אחד, ובדפוסים בנוסח: פרונגו"ש, מותר לשער מלה כמו פרוג"ט frugt[4] (פירות, ומכאן קינוח - סעודה, השווה באיטלקית frutta) או כמו פורג"ט purgat (מלשון purgier, לטהר, ומכאן קינוח - סעודה)".

המסקנה היוצאת מדבריו היא כי מיני תרגמא הם קינוחים ולא עיקר הסעודה. כפי שראינו בפתיחה, לדעת רש"י רבי אליעזר חזר בו מדבריו שאדם חייב בי"ד סעודות, ונראה שכאן רש"י לשיטתו. לדעתו, אדם שלא אכל באחד מן הימים יכול להשלים את הקיום של 'תשבו כעין תדורו' גם בקינוח. תשלומים אלו הינם אקט סמלי, בניגוד לריטב"א הסובר שהתשלומים הם פיצוי ותיקון[5].

שיטת הרמב"ם

ברמב"ם מצינו שתי הלכות סותרות בדין אכילה בסוכה:

"אכילה בלילי יום טוב הראשון בסוכה חובה, אפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו, מכאן ואילך רשות, רצה לאכול סעודה סועד בסוכה, רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות חוץ לסוכה אוכל כדין אכילת מצה בפסח" (הלכות סוכה ולולב פ"ו הלכה ז).

כאן פוסק הרמב"ם כי אכילה ביום ראשון בלבד היא דאורייתא ושיעורה כזית. מאידך בהלכה ו' בה עוסק הרמב"ם בשאלה מהי הכמות שמותר לאכול מחוץ לסוכה הוא פוסק:

"אוכלין ושותין וישנין בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה, ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה אלא אם כן אכל אכילת עראי כביצה או פחות או יתר מעט, ואין ישנין חוץ לסוכה אפילו שינת עראי, ומותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה, ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים הרי זה משובח" (שם הלכה ו).

מהלכה זו עולה כי השיעור של אכילת עראי המותרת מחוץ לסוכה לדעת הרמב"ם היא כביצה. כיצד אם כן ניתן לצאת ביום הראשון ידי חובת אכילה בסוכה שהיא חובה דאוריתא, בכזית שהוא פחות מביצה. הגרי"ד סולביצ'יק (מובא בספר הררי קדם) הסביר כי הרמב"ם הבין כי באכילה בסוכה יש שתי דינים. אכילה ביום הראשון שהיא חובת אכילה כמו שמצינו בליל פסח ובה ניתן לצאת ידי חובה בכזית. חוץ מזה ישנה חובה נפרדת שאינה תלויה בדיני אכילה והיא קיום של 'תשבו כעין תדורו', ובכדי לקיימה יש לאכול בתוך הסוכה ולא מחוצה לה.

לסיום, נביא את פסקי השולחן ערוך:

"אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שבת עראי, אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי? כביצה מפת. ומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות (הגה: אפילו קבע עלייהו) חוץ לסוכה. ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים - הרי זה משובח... אכילה בסוכה בליל יום טוב הראשון חובה. אפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו. מכאן ואילך רשות, רצה לאכול סעודה סועד בסוכה, רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות וקליות חוץ לסוכה אוכל..." (אורח חיים סי' תרל"ט, סעיף ב-ג).

גם השולחן ערוך הביא שני שיעורים - כביצה וכזית. והסביר המשנה ברורה:

"דאף על גב דבשאר הימים שיעור אכילה חוץ לסוכה כביצה, אבל ליל ראשון שהוא חובה טפי, אפילו לא בעי למיכל אלא כזית - אסור לאוכלו חוצה לה, הלכך יוצא בה נמי ידי סוכה, וצריך לברך 'לישב בסוכה' על זה" (שם ס"ק כב).

 

[1] השיעור מוקדש לעילוי נשמתו של מלקום סלונים, חמיו של נועם מלכי, מכותבי השיעורים למדור זה בעבר.

[2] התוספת מנסחים את המחלוקת בינם לבין רש"י בשאלה האם כאשר ר"א מדבר על השלמת הסעודות הוא מדבר על רעיון דומה לתשלומין בקורבן, אם חיסר קורבן - מביאים קורבן זהה כתחליף. או מדובר על השלמה, כלומר על חזרה סמלית על חובה שלא בוצעה וראה לקמן.

[3] בכדי שפעולת התשלומין תצא לפעול יש צורך שהיא תעשה בזמן החיוב הבא. לדוגמא מי ששכח להתפלל מנחה יכול להשלימה בערבית. אולם כאן אנו נכנסים לבעיה שכן כיצד ניתן להבדיל בין חובה לתשלומים (בדוגמה שהבאנו לעיל, מי שמתפלל פעמיים ערבית כיצד הוא מבדיל בין הרשות לחובה?). מי שרוצה להשלים את אחת מי"ד הסעודות החסרות לו ביום אחר, לדוגמה סעודת שחרית של יום א' ביום ב' כיצד הוא מבחין בין השנים? תשובת הריטב"א היא שהוא עושה זאת בכך שהוא אוכל בתשלומין מיני תרגמא.

[4] בצרפתית בת זמננו, פרי = fruit.

[5] ראה הערה 1

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)