עזיבת כבוד ה' את המקדש

סיומו של פרק ח' וראשיתו של פרק ט' בקריאה:

"וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם.      
וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר: קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ" (ח', יח; ט', א).^[3]

העם הקורא בקול גדול, לא רק שאיננו נענה, אלא שיחזקאל שומע קול גדול הקורא לממונים על העיר להשחיתה. כך, על דרך הניגוד, מועצם הפער בין העם וא‑לוהיו.

בהמשך רואה יחזקאל:

"וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת" (ט', ב).

 ששה אנשים מגיעים עם כלי משחית בידם מכיוון צפון (המוכר כמקום הגעת פורענות), מתוכם אחד שנראה כי תפקידו הוא לתעד את כל מה שנעשה. התיאור המפורט והמוחשי – הכולל את פרטי הלבוש של הסופר, ומקום עמידתם המדוייק ליד מזבח הנחושת – מטרתו להמחיש כי המציאות המתוארת איננה תיאורטית. במקביל להגעת האנשים, כבוד א-לוהי ישראל מתחיל את מסעותיו מחוץ למקדש. שוב נשמעת קריאתו של ה', הפעם לסופר:

"וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו" (שם, ג).

מתברר עתה כי תפקידו של הסופר הוא לסמן, באמצעות תו על המצח, את אלה המביעים צער על התועבות הנעשות בעיר ('הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ', פס' ד), כדי שיפסחו עליהם, בעת שלגבי כל היתר ניתן הציווי להכות בהם ללא חמלה.

מעשה זה מהווה נדבך נוסף לתפישת הגמול האישי ביחזקאל (פרק ג, טז-כא; בו עסקנו בחלקו השני של השיעור השלישי). כאן נראה בברור כי גם בדור שלא ניתן לשנות בו את גזרת החורבן, הצדק האלוקי ניכר בכך שהצדיק יחיה בצדקתו ורק הרשע ימות בחטאיו. עם זאת מודגש כי כל החוטאים יהרגו ("זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית", פס' ו).

התיאור בפסוק הבא קשה, משום שהוא מתאר את הריגת הזקנים בחצרות המקדש. בשונה מחטאי העם הגורמים לטומאת המקדש בתורה, בפסוקים אלה הגורם לטומאתו הוא צו ה' להרוג בני אדם בחצרותיו – מעשה שאין לו אח ורע במקרא. כיצד מצווה ה' לעשות מעשה שתוצאתו היטמאותו של המקדש בניגוד לציווי לשמור על קדושתו? בנוסף, מהי זהותם של ה'זקנים אשר לפני הבית'? התשובה טמונה בכך שהבית כבר נטמא כתוצאה ממעשי העם – ובראשם השכבה המנהיגה אותו. גם במעשה זה, אם כן, ניכרת העובדה שכבוד ה' כבר איננו שם, והאחריות מוטלת קודם כל על כתפי בעלי התפקידים שבעם. טימוא המקדש על ידי ה' מעיד כי כבר בשנה השישית לגלות יהויכין, כשבע שנים לפני החורבן כבוד ה' איננו נמצא בו עוד.

יחזקאל איננו נשאר אדיש למראה:

"וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשְׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ ה' א-להים, הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם?!" (שם, ח).

ניתן ללמוד כמה דברים מתגובתו של יחזקאל: ראשית, תגובתו מלמדת כי הוא איננו רואה (במראה הא-לוהי) אנשים שפוסחים עליהם משום שמצחיהם מסמן בתו. ניתן אם כך להסיק כי לא נמצאו צדיקים הראויים להצלתם בעת החורבן.[4] שנית, הכינוי 'שארית ישראל' מעיד על מצבם של תושבי ירושלים, עתה ברור כי אלה שלא גלו בגלות יהויכין הם ה'שארית'. מתגובת יחזקאל אנו למדים גם על מעורבותו האישית, המתבטאת בבהלה שהוא חש כשדברי הנבואה מתממשים לנגד עיניו וקיים חשש כי אכן מיושבי ירושלים לא ישאר שריד. נראה כי המראה המוחשי מצליח לזעזע אפילו את יחזקאל ואולי יש לראות בכך אינדיקציה למסר המועבר לזקנים שיושבים לפניו.

תשובת ה' לזעקת השבר של הנביא ("וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה", פס' ט) מהווה את ההסבר למעשה קשה זה. יש כאן תיאור נוסף לחטאי העם,[5] בו מופיעים כאן 'דמים', שהם שם קוד לשפיכות דמים בירושלים,[6] ו'מוטה' שמתארת אולי את הטית הדין והמשפט וחוסר הצדק בעיר. לבסוף מוצגת העילה: "כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה". פסוק זה (בדומה לפרק ח', יב) מתאר כי השחתת המעשים והעבודה הזרה שפשטו בירושלים נובעת מהרגשת מנהיגיה כי אין ה' משגיח בארץ. משה גרינברג הציע כי:

"...כללם של הדברים מתאים יותר למתואר בצפניה א, מפני תיקוני יאשיהו. בצד עובדי עבודה זרה מסוגים שונים מזכיר צפניה את 'האומרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע' (פרק א, י"ב – מקבילה רעיונית ל'אין ה' רואה'). נראה לשייך את הלך הרוח הזה לימים שלפני תקוני יאשיהו משום שאחרי המעשה הרב ההוא נשענו העם על א-לוהיהם ובטחו בו עד להפליג ומה גם שעודדום בכך נביאי השלום והישועה שרבו בדורם של יהויקים וצדקיה... לפיכך מביא זכר להלך הרוח המופקר של ימים עברו בתארו את פרצופה של ירושלים בעיני אלוקים היום".^[7]

על רקע מציאות זו מודגש שנית כי התגובה האלוקית כאן נעשית בהעדר חמלה: "וְגַם אֲנִי לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי" (פס' י). לבסוף, תשובת איש הבדים "עָשִׂיתִי כאשר (כְּכֹל אֲשֶׁר) צִוִּיתָנִי" מחדדת כי תמיהתו של יחזקאל על כך שכל שארית ישראל נידונה למוות, איננה משום ששליחותו לא התבצעה. היא התבצעה, אלא שהוא לא מצא נאנחים ונאנקים על מצב העיר.

עתה עובר הנביא לתאר את המראה האלוקי עמו נפגש בתחילת דרכו הנבואית. אך לכך מתווסף מעשה שממנו אנו למדים כי לא רק שהעיר נטמאת החל מתוככי המקדש, אלא גם כי שריפת העיר היא מאש שמקורה ממנו, ונלקחת על ידי האיש שבאמצעותו למדנו כי אין כאלה הזכאים להנצל מהפורענות הקרבה. תחילה מוזכר הציווי: "וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי" (י', ב), לאחריו תיאור עזיבת כבוד ה' את הבית, ולבסוף הביצוע:

"וַיְהִי בְּצַוֹּתוֹ אֶת הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים לֵאמֹר קַח אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים... וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻבִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא... וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר... וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים....וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה. הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה... אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר מַרְאֵיהֶם..." (שם, ו-כב). 

עתה, משתם ונשלם התיאור, חוזר יחזקאל לתאר את מעשי העם לעת הזאת, הפעם באמצעות תיאור מעשיהם ומחשבותיהם של עשרים וחמישה איש בפתח המקדש, מתוכם יחזקאל מזהה שתי דמויות המוכרת לו:

"וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ וַתָּבֵא אֹתִי אֶל שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי הַפּוֹנֶה קָדִימָה וְהִנֵּה בְּפֶתַח הַשַּׁעַר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ וָאֶרְאֶה בְתוֹכָם אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן עַזֻּר וְאֶת פְּלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָהוּ שָׂרֵי הָעָם" (י"א, א).

העובדה שיחזקאל מזהה את שני שרי העם מלמדת  על אחריות המנהיגים לנעשה, וכמו כן תורמת מעט מידע על מעמדו של יחזקאל בטרם גלה. יתכן כי היכרות זו עם שרי העם, (בנוסף לגלותו בגלות 'החרש והמסגר') מלמדת כי יחזקאל שייך היה לאריסטוקרטיה בעם ואולי אף היה כהן 'ירושלמי', זאת בשונה מירמיהו שממגוריו בענתות (ירמיה א, א)  ניתן ללמוד על היותו בן הספר.

את תפישת העם למצב זה ניתן ללמוד מתוך ציטוט דבריהם והמענה האלוקי לדבריהם:

"וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם: אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים הַחֹשְׁבִים אָוֶן וְהַיֹּעֲצִים עֲצַת רָע בָּעִיר הַזֹּאת הָאֹמְרִים: 'לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר" (י"א, ג).

כלומר: בנית העיר אינה קרובה, שהרי הולכים אנו לקראת ימים קשים; אולם גם אם נתבשל באש הצרות הבאות, נישמר מכליון כבשר שבסיר שדואגים להצילו משרפה. אם כך המימרא מציירת את היערכותם של מורדי המלכות לקראת מבחן המצור, ובטחונם כי יעמדו בו משום שחשובים הם לפני האל.^[8]  אך ניתן לפרש את דברי האנשים כבוטחים ויהירים עוד יותר: האמירה כי לא בקרוב יבנו בתים על ידי תושבי ירושלים בעת הזאת אינה השלמה עם הימים הקשים הקרבים, אלא דחייה של דברי ירמיה לגולים לבנות בתים בגלות (ירמיה כ"ט, ה). אם כן הדבר, דבריהם מבטאים את בטחונם בכך שהעיר לא תיחרב ועל כן הם אינם עתידים לגלות ולבנות בתים (חדשים בגלות) בקרוב. לפי הסבר זה, המשכו של הפסוק מתאר את היותם מוגנים בעיר המוקפת חומה, כבשר בתוך סיר.[9]

כך או כך כנגד דבריהם מובאת תשובה א-לוהית:

"הִרְבֵּיתֶם חַלְלֵיכֶם בָּעִיר הַזֹּאת וּמִלֵּאתֶם חוּצֹתֶיהָ חָלָל".

הקב"ה מטיל את האחריות לחללים (המוזכרים לעיל, פרק ט', ז) על אנשי ירושלים, על אף שהם נהרגו בשליחות א-לוהית.

"חַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם בְּתוֹכָהּ הֵמָּה הַבָּשָׂר וְהִיא הַסִּיר וְאֶתְכֶם הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ. חֶרֶב יְרֵאתֶם וְחֶרֶב אָבִיא עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' א-להים. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתּוֹכָהּ וְנָתַתִּי אֶתְכֶם בְּיַד זָרִים וְעָשִׂיתִי בָכֶם שְׁפָטִים. בַּחֶרֶב תִּפֹּלוּ עַל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. הִיא לֹא תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר וְאַתֶּם תִּהְיוּ בְתוֹכָהּ לְבָשָׂר אֶל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם" (י"א, ו-יא),

כלומר: בניגוד לטענתם שהם דומים לבשר בתוך הסיר, עתידים הם להיות מוצאים מירושלים ולהישפט על גבול ישראל.

הנבואה נחתמת בתגובתו האישית של יחזקאל:

"וַיְהִי כְּהִנָּבְאִי וּפְלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָה מֵת וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶזְעַק קוֹל גָּדוֹל וָאֹמַר אֲהָהּ ה' א‑להים כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל" (פס' יג).

בעודו מתנבא רואה יחזקאל את פלטיהו בן בניה, אחד משני שריה עם שנמנו לעיל מת. בכך רואה יחזקאל לנגד עיניו כי לא נותרים אנשים חיים בעיר, והוא נבהל, ואולי מתנגד וזועק, האם באמת לא יוותר אף אחד?! הפעם מקבל הנביא רק מענה עקיף לנפילתו על פניו, ולזעקתו לה'. לתשובת ה' ליחזקאל התייחסנו בעבר (בשיעור הפתיחה), שם טענו כי מסקנת התשובה היא שהקב"ה נמצא עם הגולים כ'מקדש מעט', והם אלו שמהווים את שארית ישראל.[10]

פסוקים יז-כה: תקומה!

פסוקים יז-כה עוסקים לראשונה בספר יחזקאל בעתידם של הגולים, זאת לאחר הנבואות קשות ונוקבות. אמנם, מייחלים היינו לנבואת נחמה הכוללת דברי פיוס ושותפות בצער. אך לא כך. בפרקים א'-כ"ד, הכוללים נבואות מהשנים שקדמו לחורבן, ישנן בסך הכל שלוש יחידות נבואיות המוקדשות לתקומת העם בעתיד, בפרק י"א (בשנה השישית; ראו ח', א), בפרק ט"ז (ללא ציון של השנה) ובפרק כ' (בשנה השביעית; כ', א).^[11]

עתה מגיעה ההבטחה כי הגולים עתידים לשוב לאדמתם:

"וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (י"א, יז).

נבואה זו אינה תלויה בכך שהעם ישנה את מעשיו. ההיפך הוא הנכון: הקב"ה עתיד לקבצם, לאספם ולתת להם את אדמת ישראל ורק אחר כך לאחר הגעתם לאדמתם (וּבָאוּ שָׁמָּה) כתוב כי אז: "וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה" (פס' יח). האם יש ללמוד מפסוק זה כי על אף שהעם לא שינה את מעשיו לפני הבאתם לארץ עתידים הם לעשות זאת אחר כך? נראה שלא. בסוף היחידה הנבואית מתברר כי העם דבק בחטאיו: "וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי." (כא).^[12] אמנם, פסוק זה קשה משום שלא ברור את מי מתאר הנביא בדבריו, את הגולים בהווה או בעתיד או אולי את יושבי ירושלים.^[13] אך נראה כי נכון לפרש גם את פסוק כא כעוסק בגולים השבים בעתיד. ואז יש להניח כי מטרתו להדגיש שחטאי העם עדיין יהיו קיימים בליבם ('לב שיקוציהם', 'לב תועבותיהם') גם בעת החזרתם לארצם, וזאת הסיבה לכך שליבם יוחלף על ידי ה': "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר, לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם" (יט) ולמעשה רק כך, ורק אז, יוסרו השיקוצים והתועבות. ורק אז מגיעה נוסחת הברית שבין ה' לעמו: "וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאל-ֹהִים". בדרך זו מודגש כי בסופו של דבר, לא העם השב הוא שיסיר את השיקוצים והתועבות מליבם כפי שהיה ראוי. בכך גם ייחודה של נבואה זו, היא מבטאת יחסי ה' עם עמו כתוצאה מבחירת העם שלא לשנות ממעשיו לא לפני החורבן, ועתה מתברר שגם לא אחרי החורבן: רצוי היה כי הגולים השבים לארץ יסירו את העבודה הזרה, אך הם למעשה לא שינו את דרכם וזאת משום שמעשיהם קבועים בליבם. על כן הקב"ה יעשה זאת באמצעות המרת ליבם. בעקבות נתינת לב הבשר ע"י ה' ניתן יהיה להבטיח כי מעתה ילכו בחוקות ה', ישמרו את משפטיו ואף יעשו אותם (שימו לב להדגשה המשולשת). בכך משלימה נבואה זו את המענה שניתן ביחזקאל לטענת יושבי ירושלים (פס' טז ויז פותחים שניהם במילה: 'לכן') ומדגיש (בניגוד לדעת הירושלמים) כי הגולים עתידים לשוב לארצם, וזאת למרות שגם הם דבקים בחטאיהם. עיון זה בפסוקים מעלה כי על אף שעל פניו זוהי נבואת נחמה, זוהי למעשה 'נחמא פורתא' – ה' אמנם עתיד להשיב את עמו לארצו אך מבלי שהעם משנה את מעשיו, והנביא מסיים במילים קשות: 'דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי'.

פרידה: פסוקים כב-כה

"וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וּכְבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה. וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר. וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתְּבִאֵנִי כַשְׂדִּימָה אֶל הַגּוֹלָה בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֱ-לֹהִים וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי" (כב-כד).

פרק זה מסתיים בכך שכבוד ה' עוזב לא רק את המקדש אלא גם את העיר ירושלים. אותה הרוח שהביאה את יחזקאל לראות את המראה האלוקי (ח', ג) מביאה אותו חזרה לבבל, ובכך נפרד יחזקאל מהמראה האלוקי. עתה חוזר יחזקאל לגולים היושבים סביבו ומשתף אותם במראה שראה, אך המחשבה כי אולי העם שסביבו יפנים סוף סוף את המסר שבנבואת יחזקאל מתנפצת כבר בפסוקים הבאים:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן-אָדָם בְּתוֹךְ בֵּית הַמֶּרִי אַתָּה יֹשֵׁב אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם לִשְׁמֹעַ וְלֹא שָׁמֵעוּ, כִּי בֵּית מְרִי הֵם". (י"ב, ב)

במעשה הבא אותו עושה מצווה יחזקאל לעשות על מנת לשכנע את העם יעסוק השיעור הבא.