עזות וענוה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין
 

עזות וענוה

דברים לזכר הרב יהודה עמיטל ז"ל
בציון שנה להסתלקותו*

 
כבוד הרבנית עמיטל ומשפחתה, כבוד מרנן ורבנן שוחרי תורה ולומדיה הנאספים כאן, כבוד הקהל הקדוש והנכבד.
המקורבים למורי חותני הרב סולוביצ'יק ז"ל יודעים לספר שבחייו, בהתנהגותו ובעיקר בתחושתו, יום הכיפורים תופס מקום מיוחד. ובחצי הלצה ובחצי כנות היו אומרים שמי שזקוק לאיזו טובה מהרב, יחכה עד מוצאי יום הכיפורים ואז יבקש, ויבוא על סיפוקו.
גם בחיי הרב עמיטל יום הכיפורים תופס מקום מיוחד. בשבילנו, שהתרגלנו במשך עשרות שנים לשמוע את צלילי תפילתו, לעמוד על אישיותו המתנוססת לנגד עיננו, הדבר הזה קשור במשהו יחסית חיצוני, במה שאנחנו רואים. אבל בשביל הרב עמיטל עצמו, הדברים נוגעים בעמקי נבכי ישותו ונשמתו.
יתירה מזאת. במובן מסוים, חונן הרב עמיטל ביכולת לא רק לקיים את יום הכיפורים בעשור לחודש השביעי, אלא גם ליצור, כמעט יש מאין, ימי כיפורים אחרים. אנסה לתאר עבורכם אירוע, אשר כל מי שנכח בו לא ישכחנו לעולם.
היו הדברים כחצי שנה אחרי תחילת מלחמת יום הכיפורים, קצת אחרי פורים. הבחורים היו בשדה חדשים ארוכים, מייגעים ומפרכים. הם ידעו ששמונה מחבריהם בישיבה הזו, ונוספים מישיבות אחרות, לעולם לא יחזרו. מצב רוח מדוכדך, עייפות פיזית ונפשית. כמה מהם הגיעו לישיבה לביקור. התכנסנו כסנהדרין, בחצי גורן עגולה מסביב לרבנו, לרב עמיטל, היושב בתוכנו, בראשנו. יושב הרב עמיטל ומעשן בשרשרת (בצוק העתים הוא חזר לאותו הרגל מקולקל). במשך כמה דקות, שתיקתו הרועמת מעידה כי למרות כל מה שכתוב ב"המעלות ממעמקים", גם הוא בדיכאון, גם הוא סחוט, גם הוא רתות. ואנחנו יושבים – עוד כמה דקות, ועוד כמה דקות והמתח גובר והולך ואין מי שיודע מה לעשות עם עצמו. פתאום שומעים איזה זמזום קל. לא יודעים מאיזה כיוון זה בא, מי זה מזמזם פתאום. לא עוברות כמה דקות, ופתאום – sotto voce, קול דממה דקה, אנחנו שומעים את הרב עמיטל: "כל נדרי...".
היו אלה דקות מהממות, מחשמלות – זה כל אחד שהיה שם הרגיש. ומן הסתם, התחלתי לשאול את עצמי: "מה יש כאן? מה המאורע הזה?". והתשובה הייתה ברורה. ברמה מסוימת, באותן דקות ספורות, הרב עמיטל הרים את המורל שלנו. הייתה לנו תחושה יותר טובה, יותר בריאה, יותר נורמאלית.
אבל, הוא שינה הרבה יותר מזה. באותן שעות שבאו בהמשך, הוא לא רק עודד, הוא רומם. במהלך גאוני הוא הכניס אותנו מהדכדוך, מהעולם של הרס ואבדון וכיליון, לעולם של מלכות שמים. בן רגע, הומרה תפאורה בתפארת. נעלמו מושכות חצי גורן, התאדה העשן, ובמקומו נעצנו מבט במורנו ורבנו שמרוב שיחו וצערו, התקשה להתמקם במשך חורף שלם בין כותלי בית המדרש, במקומו לבוש מחלצות, עומד, עטוף צניף טהור ומנהל בית מדרש דחוס בשירת "ונסלח", או, לחילופין, בבחינת "איהו חזי ואינהו לא חזי", מגלה לכולנו את הענן הקשור בראש ההר.
הוא החזיר אותנו חצי שנה לאחור. שומעים את הרב עמיטל, קולטים את הקולות – אנחנו בליל כל נדרי. אני אוחז בספר תורה מימינו, ומשמאלו עומד, אחוז, כמסורת תענית ציבור, כמעין נציג הציבור, אחד מחשוביו. כולם מרגישים מלכות שמים הולכת וכובשת את העולם. כל זה – החוויה הנפלאה, על יפעתה ועוצמתה ושילובה עם תוכן, חכמה ודעת – מכוח ומקסם אותו צדיק.
ועם זאת, מן הסתם שאלתי את עצמי אז, ואני שואל את עצמי כעת, מה טיב ומה פשר השילוב הזה של הגיון לב והגיון דעת?
ובכל זאת, אחרי התחושה הזאת ועוצמתה, מה ביום הכיפורים בקע מגרונו של הרב עמיטל? האם רק המילים המופיעות במחזור? מתוך אותו מחזור בקעה שירה, בקעה נשמה גדולה ביותר.
ומה המסר של אותו יום כיפור המפוברק, המלאכותי, בחודש אדר? אלו היו המסרים האותנטיים של יום כיפור – ועבור אדם כרב עמיטל, של כל יום בשנה: עמידה מול הקב"ה, וכביכול, הצבת הקב"ה קבל עולם ומלואו. כפי ששואגים בסוף היום: "ה' הוא הא-להים"!
יש כאן מסר נפשי פסיכולוגי פנימי כפול – שני מסרים שבמידה מסוימת לא שונים, אלא מנוגדים. הפסוק אומר: "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות" (משלי י"ח, כג). ביום הכיפורים יש גם תחנונים, וגם עזות (הלוואי שכולנו נרגיש את זה; אצל הרב עמיטל זה בקע מכף רגל ועד ראש). תחנונים – וודאי! "הנני העני ממעש, נרעש ונפחד". במי לא נוגעים הצלילים האלו? ויש סיבה לכך! זהו פן אחד של יום הכיפורים ופן אחד של עבודת ה' שלנו, של זיקתנו לקב"ה, זיקתנו לעצמנו וזיקתנו לעולם של עבודת ה', על שגב שבה ועל הכשלים שבה. יש הרבה מה לרש לדבר ולהרגיש.
אבל לצד "הנני העני ממעש", הרב עמיטל עומד ליד העמוד, ומוביל קהל שלם – ואנחנו עושים אקסטרפולציה מן הציבור הזה לעולם ומלואו – בנימת עזות אדירה: "כי אנו עמך ואתה א-להינו"! ואז כל הרשימה הזאת, על היומרה והיוהרה שבה! מדובר ברמה הלאומית, אבל חלק מן התחושה של יום הכיפורים, ותחושה שליוותה את הרב עמיטל כל יום, היא השילוב והצירוף של עבודה ה' האינדיווידואלית האישית, בנבכי הנשמה, עם עבודת ה' כחלק מכנסת ישראל, על ייחודה ומשמעותה.
חתימת הברכה ביום הכיפורים שונה היא מזו של ראש השנה. בראש השנה חותמים "מלך על כל הארץ" ותו לא. כאן חותמים בייעודה של כנסת ישראל: "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל בכל שנה ושנה". יש כאן עזות.
בביאור השוני, מאיר הרמב"ן עינינו, על יסוד פסוקים המבהירים את שורש בחירת ישראל כפי שמבוארת בפסוקים בסוף ואתחנן (דברים ז', ו) – "מאהבת ה' אתכם". למה אהבה? הרמב"ן מפנה את תשומת לבנו לגמרא בביצה (כה ע"ב) – "שלשה עזין הן: ישראל – באומות...". אנחנו אהובים אצל הקב"ה מפני שאהוב או אוהב צריך להיות כזה שגם אם נצווח לו בפנים – יסבול, ישתוק, יספוג. כנסת ישראל נבחרה, אומר הרמב"ן, מפני שגם אם הקב"ה ייתן לה סטירת לחי מצלצלת, "עזין שבאומות".
איזה יום בשנה כל כך משקף, מסמל, מעביר את המסר של זיקתנו, של ייחודנו, של יומרתנו, על מעמד ייחודי מול עולם ומלואו? יום הכיפורים.
"תחנונים ידבר רש" – אילו תחנונים דיבר הרב עמיטל! "ועשיר יענה עזות" – עד כמה הזדהה ר' יהודה עם ייחודה של כנסת ישראל, על הצדיקים שבה ועל הפושעים שבה, גם עם אותם עבריינים שצריכים היתר להתפלל איתם. הוא חי את הרך שביהודי ואת העז שביהודי.
אם אפשר לפרט בצורה קצת מטפורית, אני רוצה להתייחס לתחום אחר. רבים אוהבים לדבר על הרב עמיטל כאדם שהיה עם שתי רגליו על הקרקע, שקיבל את תחושות האדם וראה את האדם בכלל ואת היהודי בפרט כמורשה, כמוסמך – "והארץ נתן לבני אדם". אדם ארצי, כביכול. הפן הזה אכן קיים, הוא כתב ודיבר על כך.
אבל, נזכור, שהארץ לא ניתנת חינם. "לה' הארץ ומלואה", "והארץ נתן לבני אדם" – "כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה" (ברכות לה ע"א). וברכה היא לא רק מה שאנו מלמדים ילד בן שלוש; ברכה בוקעת שחקים! הברכה קובעת השקפת עולם. ויתרה מזו – אמנם, "והארץ נתן לבני אדם", אבל הרב עמיטל נהג כאברהם אבינו, כפי שחז"ל מפרשים את הפסוקים (בראשית כ"ד, ג, ז), שלפני אברהם הקב"ה היה כביכול רק "א-להי השמים" ואברהם המליך אותו על הארץ (בראשית רבה נט, ח). ואברהם אבינו המליך אותו על הארץ בתור הקב"ה! לא בתור איזה אליל, איזה אידיאולוגיה חדשים לבקרים.
הייתה נימה חזקה מאוד באישיותו – איש השמים, ולא רק איש הארץ. והשילוב של שני ההיבטים האלה היה פן מרכזי בהווייתו.
חז"ל לימדו בגמרא בחגיגה (יב ע"א) ובמקומות אחרים ששמים זה קומבינציה של אש ומים. הם ידעו שזה לא מדויק מבחינה פילולוגית, אבל התעקשו על התפיסה הזאת ונכנסו לדיון ולוויכוחים – מה נברא קודם: השמים או הארץ.
ובכן, האדם חי לא רק על הארץ, הוא חי תחת השמים. הרב עמיטל הרגיש את זה בכל נימי נפשו. ובתוך תוכו, היה גם פן של אש, וגם פן של מים. ויתרה מזאת, אש ומים הם שני גורמים שנותנים את התשתית לקיום האנושי. אם רוצים לדעת אם יש חיים במאדים, בודקים אם יש מים. אש הוא יסוד יצירה ויזמה, טכנולוגיה וכו'. מצד שני, אוי לה לאנושות אם היא חווה את כוחות האבדון וההרס והכיליון שיש באש ושיש במים. אם הציוויליזציה רוצה לבנות חיים על הארץ מתחת השמים, היא זקוקה לכוחות נפש, להשקפה בריאה, ולביצוע מעמיק.
ברב עמיטל היה גם אש וגם מים. הייתה נשמה נפלאה, על הפן ההונגרי שלה והליטאי שלה והחסידי שלה – נשמה יוקדת! יוקדת אהבה, יוקדת יצירה, יוקדת יוזמה, ובעת הצורך הוא ידע גם כן להיאבק, לעשות שימוש אחר באש.
והמים, יחסית, היו אצלו שקטים, שלווים. פן המים שבו הוא מה שהפרה, מה שהחיה, מה שאִפשר קיום סדיר, תרבותית, מוסרית ותורנית – כל זה התקפל אצלו בקיום של שמים ותחת השמים. אותו קיום עלה שלוב זרוע עם הקיום הארצי. "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם".
ר' יהודה בן יקותיאל זאב הלך כאברהם, התהלך לפני הקב"ה, כחווה, כביום הכיפורים, את האש ואת המים. הכול התקפל יחד לקיום כל כך פורה, כל כך יצירתי, כל כך אנושי, כל כך תורני.
הוא ידע את המשמעות של אש ושל מים. בדברי חז"ל בקשר לתורה, המים הם סמל לענווה. "אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים? ... לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (תענית ז ע"א). לא מדובר כאן בשפיפות הרסנית, אלא בענווה של ממש.
מצד שני, גם תורה וגם עיסוק בתורה – ללמוד ללמד לשמור לעשות ולקיים – נמשלו לאש. הגמרא (כתובות קיא ע"ב) שואלת, כיצד ניתן לדבוק בקב"ה, הלוא הוא "אש אוכלה אש"! עונה הגמרא, שניתן להידבק בתלמידי חכמים. בהם יש אש, הם יכולים איכשהו להתקרב לאש אוכלה, ומי שרוצה להתקרב לאותה אש אוכלה ידבק בתלמידי חכמים. ועוד למדנו במשנה באבות (פ"ב מ"י), "הוי זהיר בגחלתן [של תלמידי חכמים] שלא תכוה ... וכל דבריהם כגחלי אש".
כל זה – האש והמים על גוניהם השונים – היה ברב עמיטל, בנפש גדולה, שיכולה לדעת נפש קטנה. שיכול לשחק עם ילד קטן, עם אותה תנופה, אותה שמחה, שיכול היה להרגיש לו היה משוחח ומשתעשע בלימוד עם רבי מנחם זעמבע, עם האבני נזר, עם כל הגווארדיה הפולנית הגדולה שבצילה הוא גדל ומשם המשיך, לתורה מעמיקה ומקיפה.
אמנם חז"ל אומרים שהיה וויכוח במשך כמה שנים אם ארץ קדמה או שמים קדמו לה. הרב עמיטל הבין שבמידה מסוימת זהו ויכוח קצת עקר, אלו ואלו דברי א-להים חיים. אין שמים ללא ארץ, וארץ ללא שמים. לקדוש ברוך הוא יש, אבל לנו – אלו שיושבים במרחק של כמה מטרים מהרב עמיטל ושומעים את המנגינות ושומעים את התחנונים ושומעים את העזות, היה שם עולם של שמים: אש ומים. אנחנו בקושי מרגישים את זה, ביום כיפורים אחד. "אחת בשנה" כתוב בפסוקים! הרב עמיטל היה בעל כוח להרגיש את זה, לחוות את זה, ביודעו שזה רק יום כיפורים מפוברק – לחוש את יום הכיפורים גם בימים שהלכתית הם רחוקים מהעשור לחודש השביעי. כל זה חלק מאישיותו, חלק מעולמו.
היום, כבר שנה תמימה, אנחנו מתאבלים – על מה שהיה ולא יהיה. ואנחנו חווים את השנה הזאת, כדברי הנביא ירמיהו, "אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים" (ו', כו). מה זה 'אבל יחיד'? יש כמה היבטים: "אבל יחיד" זה אבל שהיחיד עושה כשהוא בא לבכות, בלי להתייחס אם הוא מבכה הרס של אלפים או של בן יחיד. "אבל יחיד" זה אבל שאפילו ציבור עושה, על בן יחיד.
ברם, "אבל יחיד" הוא גם כן אבל על אדם יחיד. חז"ל דורשים לא פעם את המונח "יחיד" ואפילו את המונח "אחד" שהוא אקוויוולנטי ל"מיוחד", ייחודי. על ייחודו של הרב עמיטל זכרונו לברכה כתב בהרחבה בננו ר' משה; כדאי לקרוא את הדברים. אבל מעבר לקריאה, יש להרגיש, לחוות, להבין עד כמה אמנם מגרונו בקע זמזום, ניגון, שאנחנו וודאי מתקשים לבטא, ואפילו בקושי מתקשים לשמוע.
אבל אנחנו חייבים לשמוע. את זה אנחנו חייבים, מורי ורבותי, לא רק לרב עמיטל – שאכן אנחנו חייבים לו הרבה: בין היתר, המשך דרכו, הטמעת מסריו, המשך בניית עולמו. אבל את זה אנחנו חייבים לא רק לרב עמיטל. את זה אנחנו חייבים למי שהרב עמיטל היה חייב כלפיו: מלכות שמים. מי שהכיר אותו יודע שענייני פרומקייט מסוימים לא היו לרוחו. לפעמים אפילו למורת רוחי יצא מלגלג. אבל תחושה עמוקה של אדם החי תחת עינו הפקוחה של הקדוש ברוך הוא, את זה הרגיש בכל רמ"ח וכל שס"ה.
הוא חי גם כן תחת עינם הפקוחה של בני עמו, וזה לא כדי למצוא חן בעיני פלוני אלמוני, אלא כדי לתת לכנסת ישראל את מה שנחוץ לה כאוויר לנשימה: להחדיר לתודעתה שמים, ולהחדיר לתודעתה ארץ.
אז אמנם, "אבל יחיד" בכמה מובנים. אדם מיוחד, אדם של יום הכיפורים. את זה, אנחנו כבר לא נשמע. את השילוב הנפלא – עליו דיבר גם הרב סולוביצ'יק זצ"ל – בין "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכול הבל", לבין "אתה ידעת אנוש מראש", כולל הפן היהודי שבו והפן האוניברסאלי שבו, את זה מפיו כבר לא נשמע. וזה יקשה עלינו. אבל, את הענווה ואת התעוזה, את החזון ואת ההגשמה, עם ניגון או בלי ניגון – דמותו חרוטה על כל אבן שבישיבה הזאת, ולא רק בישיבה הזאת. תורתו כתובה על לוח ליבנו. אבל לא פחות חשוב מאשר הנגינה היא האישיות, הענווה, האכפתיות, הרגישות, בצד חזון חובק זרועות עולם. זה חלק ממורשתו.
חז"ל אומרים, "כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא" (חגיגה יב ע"ב). הרב עמיטל שמר על זיקתו לתורה לא רק בעולם שדומה ללילה, אלא שהיה לילה! היה בין יושבי חושך וצלמוות. ומשם הוא יצא בשאיפה ללמוד, לבנות, ליצור בתוך אותה תורה שאת גחלתה שימר בין יושבי חושך וצלמוות. הוא המשיך כביום כיפורים, לבנות את עצמו, לבנות את הישיבה, לבנות את סביבתו, לבנות את המדינה, כל זה – על פן השמים, ועל פן הארץ שבו.
אנחנו כעת בשעת נעילת שערים. בתפילת נעילה שמענו מפי הרב עמיטל בקשה המשלבת תחנונים עם עזות: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". אנחנו שולחים ציווי לקב"ה, פקודה? פתח שער? ובכל זאת, כבן המתחטא אצל אביו, "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך".
"נבואה שעריך". הרב עמיטל, בחוט של חסד, זוכה בעולם הבא על כל מה שעשה בעולם הזה. "נָבואה" בלשון רבים, מי בא חוץ ממנו? את מי הוא ינסה לקדם ולקדש כדי שנוכחותו עלי אדמות תהיה יותר מורגשת? שני גורמים (כביכול) שהיו אהובות ליבו, משאות נפשו. האחד: "שאו שערים ראשיכם, והינשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד" (תהלים כ"ד, ז) – מלך שהרב עמיטל דאג שיהיה מלך הכבוד עד כמה שיד אנושית יכולה לעשות זאת. ולצד מלך הכבוד, "פתחו שערים, ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיהו כ"ו, ב): אהבה לקדוש ברוך הוא, ואהבה לכנסת ישראל.
ואנחנו, את המוזיקה הזאת כבר לא שומעים. נשארים ביום הכיפורים הבא, ליצור ולבנות, לחשוב על שמים, לחשוב על ארץ, כמיטב יכולתנו וכוחותינו. אבל אנחנו לא לגמרי לבד. מפני שביום הכיפורים, כל מי שזכה לשמוע את הרב עמיטל – אם לשמוע את הבכי של שיחותיו ביום הכיפורים, אם לשמוע את הבכי הסמוי בתוך תפילתו – הוא לא לבד. הוא הטמיע את הזיכרון, ועל כנפי הזיכרון הזה, הוא חווה את יום הכיפורים.
דיברתי לפני כן על "גוי צדיק שומר אמונים". בגמרא (שבת קיט ע"ב) כתוב, "אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כוחו פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר 'פתחו שערים ויבאו גוי צדיק שומר אמונים'. אל תקרי שומר אמונים, אלא שאומרים אמֵן". אמן, יהא שמה רבה, אותו התאמץ הרב עמיטל בכל כוחות נפשו להגדיל ולקדש.
אמן עבור בית ישראל, שבכל נפשו, הוא ניסה לקדש ולטהר.
אמן לקבלת צלותהון ובעותהון דכל ישראל, קדם אבוהון די בשמיא.
אמן, שלמא רבא מן שמיא, וחיים לכל ישראל.
אמן לתפילת עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום, עלינו, ועל כל ישראל.
 
*הדברים נאמרו בישיבת הר עציון, כ"ז בתמוז תשע"א. תמללו: עמנואל מאייר ואורי יעקב בירן. ערך: ראובן ציגלר. המאמר עבר את ביקורת הרב.]
 
 
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*