עולת ראייה ומצוות ראייה

עולת ראיה ומצוות ראיה / הרב משה ליכטנשטיין*

מקור הדינים

בתורה אנו מוצאים את מצוות העליה לרגל במספר מקומות. מצווה זו מוזכרת לראשונה בפרשת משפטים:

"שלש רגלים תחג לי בשנה... שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'". (שמות כג, יז)

וחוזרת על עצמה גם בפרשת כי תשא כמעט באותה לשון:

"את חג המצות תשמר... וחג שבועות תעשה לך... שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' א-להי ישראל". (שמות לד, כג)

וגם במשנה תורה, בפרשת ראה אנו מוצאים ציווי זה:

"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' א-להיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. ולא יראה את פני ה' ריקם". (דברים טז, טז)

ניתן לראות בפסוקים כי יש כאן שתי מצוות: מצוות ראיה - הגעה פיזית למקדש, ומצוות הבאת הקרבן - עולת הראיה. כך גם הבינה הברייתא בחגיגה ו ע"ב:

"דתניא, רבי יוסי הגלילי אומר: שלוש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: חגיגה, ראייה ושמחה".

בשיעור זה ננסה לעמוד על היחס בין שתי מצוות אלו, וממנו נלמד על אופיין של המצוות.

מצווה אחת או שתי מצוות

המשנה הראשונה במסכת חגיגה פותחת:

"הכל חייבים בראייה חוץ מ... ". (חגיגה ב ע"א)

האם מדובר על קרבן ראייה או על עלייה לרגל? רש"י על אתר מבאר שמדובר במצוות עליה לרגל והתייצבות המקדש. התוספות שם מתקשים בכך שמשמעות הביטוי 'ראייה' במקומות שונים היא 'קרבן', ולא ראייה פיזית. על כן הם מבינים שהמשנה עוסקת בחובת הבאת קרבן הראיה, ורש"י שדיבר על החובה לבוא לבית המקדש - התכוון הן למצוות העליה לרגל הן למצוות הבאת הקרבן.

פסק הרמב"ם

בפ"א ה"א מהלכות חגיגה פוסק הרמב"ם:

"שלש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראיה - שנאמר יראה כל זכורך... הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום הראשון של חג, ויביא עמו קרבן עולה... ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה, לא דיו שלא עשה מצוות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם. ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה".

כלומר, לדעת הרמב"ם אין כאן שתי מצוות - עליה לרגל והבאת הקרבן, שניתן לקיים כל אחת מהן בנפרד אלא שזו מצווה אחת בעלת שני חלקים, שאם אדם לא קיים אותה בשלמותה לא רק שאינה עולה לו אלא שאף עבר על מצוות עשה. טעם הדבר הוא שאופי הראייה ברגלים שונה מהראייה בכל השנה. ברגלים נדרשת ראייה פיזית המלווה בהבאת קרבן. כמובן, גם הרמב"ם רואה חשיבות בהגעה הפיזית לעזרה, ואי אפשר לשלוח את הקרבן על ידי אדם אחר, אלא שהקרבן מהווה חלק מההגעה הפיזית.

גישת ה'טורי אבן'

גם בעל 'טורי אבן' בביאורו על מסכת חגיגה (דף ב ודף ז) מסביר שאם אדם אינו מקיים את העשה של הבאת הקרבן, אין תועלת בעלייתו לבית המקדש. אלא, שהוא מסתפק במקור דין זה, בעוד שמהפסוקים בפרשת משפטים משמע שמדובר על שתי מצוות נפרדות שלכאורה, ניתן היה לחשוב שאפשר לקיים רק אחת מהן. כלומר: אם עלית לרגל אך לא הבאת קרבן קיימת מצווה אחת, ועברת על לאו, עבירה שאינה פוגמת בקיום העשה. הטורי אבן רומז לכך שהבעיה מתעוררת כבר בפסוקים - הרמב"ם מתייחס לפסוקים בספר דברים: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך... ולא יראו פני ריקם", בעוד שבספר שמות מדובר על שני עניינים שונים ומנותקים.

סברת הרמב"ם

יש לומר שלפנינו שתי תפיסות שונות ביחס למצוות ראיה. הרמב"ם מדבר על מצווה אחת - לבוא לעזרה עם קרבן. כך גם הבינו התוספות בדעת רש"י בתחילת מסכת חגיגה. ראיה לגישה זו ניתן למצוא במשנה הראשונה במסכת חגיגה המדברת על שני סוגי אנשים הפטורים ממצוות הראייה:

א. פטורים שלא מסוגלים להביא קרבן (טמא).

ב. פטורים שלא מסוגלים ללכת (חיגר, זקן).

כלומר, המשנה מצרפת את שני הקיומים במצווה זו לקיום אחד: צריך יכולת ללכת לבית המקדש ולהקריב קרבן. מי שאינו מסוגל לבצע קיום זה - פטור מן המצווה.

מצוות ראייה: קיום של עמידה לפני ה'

ההיגיון העומד מאחורי דברי הרמב"ם נעוץ גם בהבנת הפסוקים בתורה. ישנו קשר הדוק בין הרגלים לבין החגים, והדבר עולה בפסוקים בפרשת אמור ובפרשת פינחס. בפרשת אמור בשני מקומות:

"אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אישה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו". (ויקרא כג, לז)

כלומר: המוקד המרכזי של החג הוא הקרבת הקרבן, ולכן החג מוגדר כיום של הקרבה.

"מלבד שבתות ה' ומלבד מתנותיכם". (שם לח)

לכאורה דבר זה פשוט! הרי ברור שקרבנות הרגלים אינם קרבנות נדבה, אלא התורה רוצה לומר שמעבר להקרבת קרבנות החג, יש עניין מיוחד להקריב בחג את הנדרים והנדבות.

וכך גם בפרשת פנחס:

"אלה תעשו לה' לבד מנדריכם ונדבותיכם...".

(במדבר כט, לט)

והרי ברור שקרבנות החג אינם חלק מהנדרים והנדבות של כל השנה, אלא שהתורה רוצה ללמדנו שיש קיום מיוחד.

הקרבה ועשיית מלאכה

מקור נוסף בו אנו רואים כי יום טוב מוגדר כיום של הקרבת קרבנות הוא בירושלמי ובתוספות בריש פרק רביעי בפסחים. בגמרא שם משמע שעד חצות אסור לעשות מלאכה, אך אחרי חצות פשיטא שיש איסור מלאכה. התוספות (נ ע"א ד"ה מקום) מצטטים את הירושלמי שהסיבה לאיסור המלאכה היא הקרבת הקרבן. הסוגיה בירושלמי שם דנה בשאלה מדוע, אם כן, לא נאסור מלאכה בכל ימות השנה, שכן חייבים להקריב את קרבן התמיד בכל יום ויום, ועונה:

"שאני תמיד שהתורה הוציאה מן הכלל, דכתיב: ואספת דגנך, ואם כל ישראל יושבים ובטלים מי יאסוף להן דגן?"

כלומר, למרות שאנו מקבלים את הנחת המקשן, לפיה יום שמביאים בו קרבן הוא יום שמחה ואיסור מלאכה, ישנה גזירת הכתוב שמתירה מלאכה. יתר על כן, התוספות (שם) מבינים שאיסור המלאכה ביום בו ישנה חובת הקרבה הוא מדאורייתא.

דין זה מלמד על הזיקה הקיימת בין יום טוב לבין הקרבנות. אדם שמקריב קרבן מתקרב לפני ה', וגם ביום טוב אנו עומדים לפני ה'. למציאות זו של עמידה לפני ה' יש שתי פנים: מחד גיסא, אם קדושת הזמן מציבה את האדם לפני ה', יש מצווה לבטא זאת באמצעות הקרבן. ומאידך גיסא, אם אדם מביא קרבן ביום חול - הקרבן יוצר מציאות של לפני ה', ועל כן הוא אסור במלאכה (לולא גזירת הכתוב).

אבלות ברגל

הגמרא במועד קטן יד ע"ב מסבירה שרגל דוחה אבילות, משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ובהמשך, הגמרא מסבירה שכהן גדול לעולם אינו נוהג מנהגי אבלות, מאחר ו"כהן גדול דכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי".

הגרי"ד הסביר כי יום טוב אינו דוחה את האבילות מחמת השמחה, שהרי איך כהן גדול מסוגל להיות תמיד בשמחה, אלא העמידה לפני ה' היא הדוחה את האבלות. לדבריו, עמידה לפני ה' ואבילות הם תרתי דסתרי. ברור, אם כן, מדוע כהן גדול - המקריב את הקרבנות ועומד תמיד לפני ה' - אינו נוהג לעולם מנהגי אבלות.

לאור ראיות אלו, נראה כי הרמב"ם הבין שמצוות עמידה לפני ה' אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא הדרך לעמוד לפני ה' היא להביא קרבן. אמנם מדובר על שני מעשים, אך שניהם מביאים את האדם לקיום אחד - קיום של עמידה לפני ה'.

סברת ה'טורי אבן'

את שיטת ה'טורי אבן' ניתן להסביר בשתי דרכים:

א. הטורי אבן מבחין בין קדושת הזמן (הרגל) לקדושת המקום (בית המקדש), שאף התורה מאפשרת לפצל בין שתי הקדושות. ברם, יש מצווה לצרף שתי קדושות אלו יחדיו, וזוהי מצוות הראייה. הבאת הקרבן הינה ישות שונה לחלוטין - ניתן לומר שזו מצווה להקריב ברגל, או אולי, מדובר על 'מתיר', כפי ש'בזאת יבא אהרן אל הקודש' - כדי להיכנס לקודש הקודשים צריך להביא קטורת שתאפשר להיכנס פנימה, כך גם כדי להיכנס לבית המקדש ברגל חובה על האדם להביא עמו קרבן. אך יש לראות את ההפרדה הברורה: המצווה היא לעלות לרגל - ראיית הפנים, והקרבן נועד להתיר זאת.

ב. עד כה, הנחנו שיש קשר מסוים בין הרגל לבין הקרבן, משום שיש קשר בין הקרבנות לבין הרגלים. היראים מחדש שכאשר אדם עולה לרגל לירושלים הוא צריך להביא עימו צדקה או קרבן, וזאת על פי הספרי 'ולא יראו פני ריקם - מן הצדקה, ולצדקה אין שיעור'. מסיבה זו נהגו בני ישראל לתת צדקה ברגלים. מה הקשר בין צדקה לבין הקרבנות? האבן עזרא מסביר שקרבן ראייה אינו קיום של מצוות הרגל אלא של "איש כמתנת ידו" - קיום של הכרת הטוב. לפיכך, ניתן לפצל בין מצוות העליה לירושלים, שהיא קיום של מצוות הרגל, לבין מצוות הבאת הקרבן המהווה קיום של הכרת הטוב המוטלת על האדם, ונבאר.

מצוות עלייה לרגל מופיעה בשלושה מקומות, כפי שראינו לעיל. המשותף לשלושת המקומות הוא הפן החקלאי של החגים. הרמב"ן (שמות כג, טז) שואל מה פירוש 'חג הקציר', חג האסיף' - האם מדובר על חג ידוע ומוכר?! ומתרץ, שמטרת הרגלים היא שנכיר תודה לקב"ה, והקרבנות הם מעין קרבן תודה להקב"ה. ואכן, גם המשנה בחגיגה (פ"א מ"ה) מבינה כי מי שיש לו רווחה רבה, אמור להרבות בקרבנות וזה הדין של "איש כמתנת ידו".

מגמה זו באה לידי ביטוי גם בהסבר הרמב"ן את המילים "האדון ה'" - הוא המספק את כל מחסורך. כלומר: הבאת הקרבן מהווה קיום של הכרת הטוב מצד האדם כלפי הקב"ה, ולא קיום של מצוות הרגל, ובצורה יותר ברורה הדבר בא לידי ביטוי במצוות הביכורים - שכל כולה הכרת הטוב מצד האדם כלפי הקב"ה.

מה בין הרמב"ם ל'טורי אבן'

ישנן מספר מקרים אותם נביא להלן, התלויים בהבנה של מצוות העליה לרגל ומצוות עולת הראיה כמצווה אחת או כשתי מצוות.

נשים

אמנם, מהירושלמי עולה כי נשים חייבות בעליה לרגל, אך פטורות מקרבן. לכאורה, זו ראיה לדברי הטורי אבן שחילק בין שתי המצוות. ברם, הרמב"ם פסק שלא כירושלמי, שנשים אינן חייבות בראיה (הכוללת לשיטתו גם את הקרבן).

תשלומין

המשנה בפ"א דחגיגה כותבת שניתן להביא תשלומין לקרבנות יום טוב הראשון. המנחת חינוך שואל מה דינו של אדם שבא לעזרה ביום טוב ראשון, אך את עולת הראיה שלו הביא מאוחר יותר. הכסף משנה טוען שבמקרה כזה אין עוברים על האיסור של "לא יראו פני ריקם" כיוון שהרגל קושר את שני המעשים זה לזה, והמנחת חינוך מביא כמה מהאחרונים שחלקו על כך. אם נאמר שמדובר על קיום אחד של הקרבן והראיה, ניתן להבין מדוע יש לקרבן זה תשלומין, שכן ניתן לפרוש את הראייה על פני כל הרגל והכל חלק ממערכת אחת. אולם, אם נאמר שאלו שתי מצוות מנותקות זו מזו, יש מקום לטעון שאמנם יש תשלומין לקרבן, אך לראיית הפנים אין תשלומין.

במקרה זה ניתן לראות את חומרתו של הרמב"ם - שאם לא הבאת קרבן ביטלת את העשה של ראייה, היא גם קולתו, שכן מכיוון שהוא סובר שהראיה והקרבן הם חלק ממערכת אחת - יש לו תשלומין. לטורי אבן, לעומת זאת, התשלומין יועילו לקרבנות, אך את מצוות הראיה הוא לא קיים במלואה.

האם יש שיעור לעולת ראיה

לכאורה, שתי ההבנות שראינו הן בעצם מחלוקת מפורשת בגמרא. המשנה בחגיגה אומרת:

"בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף" (חגיגה ב ע"א)

בדף ז ע"א מקשה הגמרא על המשנה מהמשנה בפאה:

"אלו דברים שאין להם שיעור... והראיון"

(פאה פ"א מ"א)

והרי מצינו שיעור למצוות הראיה! הגמרא מנסה להביא מספר הסברים לכך, והתוספות מעמיד את ההסברים השונים בשאלה האם השיעור של "מעה כסף ושתי כסף" הוא מדרבנן או מדאורייתא.

אם הקרבן הוא קיום של הרגל - ברור מדוע אין לו שיעור, שהרי מטרת הקרבן והרגל היא העמידה לפני ה' - כפי שאמרנו לעיל, אך אם מוקד הקרבן הוא הכרת הטוב, כפי שהסברנו את דברי ה'טורי אבן', ניתן לדבר על רף מינימלי של שווי הקרבן.

האם המצווה היא על כל רגל בפני עצמו?

לסיום, יש להזכיר את דבריו של הרמב"ם שמנה בכל חג מצווה (לשבות בפסח, לשבות בשבועות, לשבות בסוכות וכו'). כך גם במוספים - מצוות עשה להקריב מוסף של פסח, מצוות עשה להקריב מוסף של סוכות וכו'. אולם, בעלייה לרגל יש מצווה אחת, ולא מצווה עצמאית לכל אחד מהרגלים. הדבר תומך בסברה שמוקד מצוות עולת ראיה הוא הכרת הטוב, ולכך יש מעגל שנתי. אם נאמר שמוקד המצווה הוא קיום מצוות הרגל, מדוע לא חילק הרמב"ם את המצווה לכל רגל בפני עצמו?

בכדי לענות על קושי זה נזכיר את דברי הגרי"ד סולובייצ'יק שענה על קושייתו של הרב ברוך אפשטיין (בעל ה'תורה תמימה') מדוע אין אומרים בתפילה: "מקדש ישראל וכל אחד מהזמנים", אלא באופן סתמי: "מקדש ישראל והזמנים". הרב ברוך אפשטיין טען שמדובר אכן בטעות, אולם הגרי"ד טען שהנוסח מדויק ונכון - כל הזמנים הם אחד. אלא שיש להבין כי תפילת מוסף מורכבת משלוש חטיבות:

א. אתה בחרתנו.

ב. מוספי היום.

ג. והשיאנו.

החטיבה הראשונה היא קדושת היום, על פי הפסוקים בויקרא פרק כג, שם מפורט כל חג בנפרד, והרמב"ם אכן מונה כל אחד בנפרד. חטיבה שנייה היא המוסף - גם שם מדובר על כל חג בנפרד, וגם הרמב"ם מונה זאת כיחידות נפרדות. אך החטיבה השלישית מכוונת לפרשת ראה -

"ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך בשלוש פעמי רגלינו".

בחטיבה זו התורה לא הבחינה ביניהם ולפיכך גם הרמב"ם מנה את מצוות הראיה כמצווה אחת, וגם אנו איננו מבחינים בתפילה בין המועדים השונים.

 

---