עולם הברכה
בסופו של השעור הקודם, הזכרנו שבאוסף הפסוקים שב'ברוך ה'' מובא יסוד חדש בפסוד"ז - ברכה לקב"ה, ולא רק הלל והודאה.
בשעור זה, נבקש לעמוד על משמעותה של הברכה, בעיקר ע"ס שיטתו של הרשב"א (והרחיב בענין זה ר' חיים מוולוזין, בנפש החיים שער ב'. עיי"ש פרקים ב'-ה' וי'):
שאלת: מהו ענין הברכות? שהברכה תוספת טובה, ומה יוסיף עבד לאדוניו? באמת לשון ברכה תוספת וריבוי הוא, והוא מלשון ברכות המים.. כי הברכה והתוספת הברכה, ירובה מב' צדדין: פעמים מצד המקבל, ופעמים מצד הנותן והמשפיע ברכותיו.. וככה ענין הברכות שאנו מודים לפניו: על מזונותיו ועל טובות המגיעות לנו מאתו ית', ומתפללים שיתמיד טובו לברכותיו, כדי שידעו הכל, שהוא ברוך.. וכבר אמרו: שהקב"ה מתאוה לתפלתן של ישראל. וכך היא המדה שהשי"ת כך חייבה חכמתו: שע"י תפלת חסידיו וברכותיהם, יתרצה ויתרבה טובו למברכיו, ומכירי טובו. כן הוא הענין לפי דעתי, אע"פ שיש פנימי זולת זה, לאשר זיכה אותו השם ית' להתבונן, בסוד תורתו (שו"ת הרשב"א ה, נ-נא)
מדבריו של הרשב"א, עולים שני מוקדים בגופה של הברכה - השפעת השפע הטוב מהנותן למקבל מחד, והגדרת הנותן כטוב ומשפיע ע"י המקבל מאידך.
משמעות הענין היא, שבמעמד הברכה האדם איננו רק מציין את מה שקבל מהקב"ה אלא, כביכול, נותן לו ברכה ובכך עוזר לשכינה להרבות את ברכתה בעולם. בכך, הברכה שונה מההלל והודאה, שבה האדם אינו מוסיף טובה אלא רק מכיר בטוב הניתן לעולם ע"י הקב"ה. מושג הברכה מבקש ליצור מערכת-איזונים אחרת, שכן בעת הברכה האדם מודה על הטוב שקיבל מא-לוקיו, ויחד-עם-זאת גם מגדיר את אלוקיו כטוב ומעניק.
והנה, הקטע הסמוך לברוך ד' הינו ויברך דוד את ד'. פרשני הסידור מבארים את אמירת 'ויברך דוד' כקשורה ליצ"מ ועל כן היא שייכת לקטעי ההמשך של ויושע ושירת הים. ברם, לאור האמור בכאן שברוך ד' אינו רק מחרוזת פסוקי סיום למזמורי התהלים הקודמים אלא עניינו להכניס את אלמנט הברכה למערכת פסוד"ז, נראה להציע שגם ויברך דוד הוכנס כקטע המבטא את עקרון הברכה, היות ויש בו ברכה נרחבת שאמר דוד לקב"ה כברכה ולא רק כשבח.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)