תמורה | דף י | עובר ירך אמו

כאשר אדם מקדיש אבר אחד של בהמת חולין, הקדושה חלה על אותו האבר ומתפשטת ממנו לכל הבמה. לכן, כל הבהמה קדושה. רבי יוסי למד זאת מהפסוק (ויקרא כז, ט):

"וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ".

כלומר, אפילו אם האדם הקדיש רק "ממנה", כולה קודש לה'. רבי יוחנן מלמד שבמקרה שבו אדם הקדיש בהמה הרה הוא יכול לשייר את העובר על מנת להקדישו כקרבן אחר או כדי שיישאר חולין:

"אם שיירו - משוייר, ועובר לאו ירך אמו הוא"

רבי יוחנן מאפשר לפצל בין העובר לאמו משום שלדעתו העובר אינו נחשב כאחד מאיברי האם. אין הקדשת האם מתפשטת לעובר כמו שהקדשת רגל הבהמה מתפשטת על כל הבהמה.

לעומת רבי יוחנן, לדעת בר פדא העובר נחשב כאחד מאיברי האם ולכן בר פדא לא מאפשר לשייר את העובר לקדושה אחרת או לחולין.

להלן (דף יא עמוד א) הגמרא עוסקת במקרה בו אדם הקדיש בהמה שהתעברה רק לאחר מכן. במקרה זה אף רבי יוחנן מסכים שהעובר מתקדש אגב אמו. השאלה היא מתי העובר מתקדש - האם מיד כשהוא נוצר, או רק בזמן הלידה? מחלוקת זו, קיימת לדעת בר פדא גם במקרה בו אדם הקדיש בהמה מעוברת. לדעתו, העובר מתקדש אגב אמו והשאלה היא רק ממתי הקדושה חלה עליו. כאמור, רבי יוחנן חולק על בר פדא וסובר שהעובר לא מתקדש משום שעובר לאו בתר ירך אמו.

כעת נותר להבין מדוע לדעת בר פדא, הסובר שהעובר הוא כירך אמו, אין הקדושה מתפשטת לאם במקרה של הקדשת העובר. כלומר, אם העובר הינו חלק מהבהמה עצמה, מדוע שהיא לא תתקדש כמו במקרה שהקדישו את רגלה?

יתכן להסביר את דברי בר פדא בכך שהקדושה מתפשטת רק כאשר מדובר באיבר שאי אפשר להקדיש אותו בפני עצמו; אולם עובר יכול להתקדש בפני עצמו ולכן אין הוא גורם לכך שכל הבהמה תתקדש. באופן דומה הסביר רבי דוד הכהן רפופורט (מקדש דוד קונטרס מעניני קדשים סימן ב אות ב):

"ונראה לומר דזה דאמרינן פשטה הוא רק מאבר המעכב בקרבן אבל עובר נהי דירך אמו הוא מ"מ הרי א"צ הבהמה להיות דוקא מעוברת ומאבר שאינו מעכב בקרבן לא אמרינן פשטה".

דין זה של התפשטות הקדושה בכל גוף הבהמה תלוי באבר שמעכב את הקרבת הקרבן. עובר אמנם נחשב כאבר מאיברי האם, מכל מקום אין הוא נצרך לשם הקרבת הבהמה לקרבן ולכן אין הקדושה מתפשטת בכל הבהמה.